"הפרדוקס הקובני" זה מושג שאני מרבה להשתמש בו בכל מה שקשור לקובה ולחיים בקובה. הפרדוקס (מוטו מרכזי בספר שכתבתי על קובה) ניכר כבר בהגדרה של צ'ה גווארה – כשנשאל על ההבדל בין הקומוניזם של ברית המועצות לזה של קובה – בקובה יש "סוציאליזם עם פצ'אנגה" (סגנון ריקוד קובני) – כלומר, גם משטר קומוניסטי נוקשה וגם "ריקוד" לכיוונים אחרים, כך אני מגדיר את זה. ובכל מה שקשור לבריאות – הפרדוקס אכן גדול.

בביקורים הראשונים שלי בקובה, באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה, בשיא המשבר הכלכלי שם, הייתי בין התיירים המערביים הבודדים בהוואנה. קשר שיצרתי עם חבר קובני שגר לבדו בעיר, ועם משפחתו, בכפר של מגדלי טבק בפרובינציית סנטה קלארה, הוביל לכך שבביקורים הבאים הצטיידתי בחפיסות של כדורי אקמול וויטמינים להורים שלו ולחברי הכפר האחרים. "אין להשיג בקובה", הוא אמר, ויחד עם זאת סיפר לי שאימו נותחה וטופלה בהצלחה לאחר סרטן קשה, שממנו החלימה למרות שעישנה סיגרים באופן קבוע. האם גם עברה טיפולים במחלת הלב שלה בהצלחה לא מעטה (פגשתי אותה, אישה מקסימה ומלאת שמחת חיים).

בהוואנה העתיקה נמצא אחד מבתי המרקחת היפים בעולם, ועליו עדיין מתנוסס השלט "דרוגריה ג'ונסון", מתקופת האמריקנים שלפני המהפכה. חברת "ג'ונסון אנד ג'ונסון" הידועה, וחברות אמריקניות רבות אחרות, השאירו בהוואנה שלטים היסטוריים ובנייני פאר, כשעזבו את האי עם פרוץ המהפכה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מול בית המרקחת נמצא המלון שבו התגורר תקופת מה ארנסט המינגווי, בשהותו הארוכה בהוואנה. דמיינתי לעצמי את המינגווי מדדה בבוקר אל בית המרקחת הענק לאיזה אלקא זלצר או תרופה להנגאובר הקשה אחרי לילה של מוחיטוס בברים הסמוכים.

נכנסתי לבית המרקחת המהודר בהדרת קודש. החלל הענק, המקורה בעץ ומריח מעץ מבושם, היה בעיקר ריק. היו בו כמה תרופות קובניות לא מוכרות וכמה מיובאות מרוסיה, אבל דברים אלמנטריים כמו ויטמין סי ואקמול לא ניתן היה להשיג.

למרות העוני והמחסור במוצרים (כולל רפואיים) אלמנטריים, הבריאות בקובה בחינם לכולם, וכשמדובר במחלות קשות רופאי קובה נחשבים בין הטובים באמריקה הלטינית. קובה ידועה כיצואנית של רופאים משובחים

הייתי אחד הזרים היחידים שהגיעו לכפר הקטן שבו גרו הוריו של החבר הקובני, מאז שהעובדים הרוסיים היו באים למטעי הטבק בתקופת ברית המועצות. המשפחה סיפרה לי על שכנה בקצה הרחוב, שלבן שלה יש מחלת שרירים שרק תרופה מסויימת מגרמניה יכולה לעזור לו ללכת. ידעתי שאני חוזר לקובה כמה חודשים אחר כך, ומתכנן להיות קודם בברלין. ביקשתי לשאול את השכנה על התרופה, אולי אוכל לעזור ולרכוש אותה בארץ או בגרמניה. היא נכנסה מבוישת עם ילד מקסים שבקושי עמד על רגליו.

טלפנו לרופא בית החולים הרהוט ורב הידע, הוא נתן לי את שם התרופה והזהיר ש"היא יקרה מאוד".

כשחזרתי לארץ התעניינתי. כאן הכירו את התרופה הנדירה, אבל ניתן היה לקבל אותה במרשם בלבד. כשהגעתי לברלין החלטתי לנסות את מזלי. הרוקח בבית המרקחת אמר לי שהתרופה במרשם בלבד, אבל כשסיפרתי לו את הסיפור על הילד בקובה, הוא הסכים למכור לי (250 דולר לחפיסה).

התרופה אכן עזרה לילד והעמידה אותו על הרגליים, אך הסתבר שהוא צריך לקחת אותה באופן קבוע למשך כמה שנים, ואין מצב שהמשפחה תשיג אותה שם. כתבתי את הסיפור למנהל חברת התרופות באייר, שמייצרת את התרופה, ושאלתי אם יש דרך לעזור לילד הקובני. להפתעתי קיבלתי תשובה. המנהל כתב לי שהוא הורה לנציג החברה בדרום אמריקה ליצור קשר עם המשפחה.

שים לב", אמר לי האיש באוניברסיטה, "קובה היא האי הקריבי היחידי שאין בו הומלסים או חולים ברחוב, ורוב האנשים בו מסתובבים עם כל השיניים בפה"

באחד הביקורים הבאים שוחחתי עם אקדמאי, איש אוניברסיטה (שגם לו הייתי צריך להביא ויטמין סי) על מצב הבריאות בקובה, והוא אמר משפט שלא אשכח, שניער אותי מהרושם הראשון שקיבלתי על מצב הבריאות באי. "שים לב", הוא אמר, "שקובה היא האי הקריבי היחידי שאין בו הומלסים או חולים ברחוב, ורוב האנשים בו מסתובבים עם כל השיניים בפה".

ואכן בכל פינת רחוב בהאוונה ראיתי מרפאות שיניים (בדרך כלל החלונות פתוחים לרחוב, וניתן לראות הכל) – חדרים גדולים שבהם יושבים חולים אחד ליד השני על כסאות טיפולים, ורופאי שיניים קודחים להם.  ממש אחד ליד השני – מספרות ומרפאות שיניים.

למרות העוני והמחסור במוצרים (כולל רפואיים) אלמנטריים, הבריאות בקובה בחינם לכולם,  וכשמדובר במחלות קשות רופאי קובה נחשבים בין הטובים באמריקה הלטינית. קובה ידועה כיצואנית של רופאים משובחים לאמריקה הלטינית ואף לארצות הברית. (אחד היתרונות שמנה הנשיא אובמה, בחימום היחסים עם קובה, היתה יבוא אפשרי של רופאים מקובה לארה"ב).

בית הספר לרפואה בקובה נחשב לאחד הטובים באמריקה הלטינית, ומגיעים אליו סטודנטים מכל רחבי היבשת. לקובה יש גם היסטוריה של שליחת רופאים לסיוע במשברים רפואיים במקומות שונים בעולם השלישי. בזמן מגפת האבולה נשלחו רופאים קובנים רבים לאפריקה. ולקובה יש נתונים מצויינים בקנה מידה עולמי בכל מה שקשור לתמותת ילדים וקשישים. (פידל קסטרו עצמו חלה בסרטן, וחי עד גיל 90). גם בטיפולים במחלות כמו איידס וסרטן, רשמה קובה הצלחה גבוהה יחסית למדינות אמריקה הלטינית;  כולל פיתוח תרופות חדשות לסרטן, לדלקת קרום המוח ועוד.

על ההנחיות שפרסם משרד הבריאות לשמירה על הגיינה, אמר לי מכר קובני: "איך רוצים שנשטוף ידיים כל הזמן, כשבהרבה מהבתים אצלנו, בעיקר בכפרים או בשכונות העניות, אין מים זורמים כל הזמן?"

לצורך המחקר שלי בקרב הקהילה הגאה בקובה, שוחחתי בשנות ה-90 עם גייז שחלו באיידס וטופלו באי. העולם החופשי היה מזועזע אז מכך שמי שאובחנו כחולים באיידס, או אפילו רק כנשאים, הוכנסו בכפייה למרכזי שהייה וטיפול, שזכו לכינוי "סידאטוריום". אבל אחד מהחוסים שנרפא אמר לי: "בהתחלה זה היה מזעזע, זה נראה כמו עוד צעד הומופובי של השלטון, אבל בזכות זה שהוציאו אותנו מהבתים, שבהם היה עוני וחוסר, ושמו אותנו בסנטוריום עם אוכל ותרופות וטיפולים ותנאים סניטריים, הרבה נשארו בחיים".

פידל קסטרו בזמנו וראול בעקבותיו עודדו מחקרים חדשניים, וקובה נודעה כמקום להשגת תרופות מיוחדות שלא עברו ניסוים קליניים במערב. באחד הביקורים הראשונים שלי באי, תיירת אמריקאית מבוגרת סיפרה לי שהיא מגיעה אחת לכמה חודשים כדי לרכוש תרופות קובניות לפסוריאזיס, שאין להשיג בארה"ב או במערב.

אז הנה הפרדוקס: רפואה נסיונית מתקדמת ונתמכת על ידי השלטון, לעומת מחסור במוצרים בסיסיים, ובהם תרופות פשוטות או ויטמינים. איפה הפרדוקס הזה מעמיד את קובה במאבק בקורונה כיום?

צעירים קובנים מהכנסיה הבפטיסטית מחלקים אוכל לזקנים בודדים. סטודנטים לרפואה עורכים סקרי תסמינים מדלת לדלת. (צילום מתוך דף הפייסבוק של הכנסייה)

עד שבת (4 באפריל) נמנו באי, שבו חיים כ-12 מיליון איש, 269 חולים ו-6 נפטרים. החולים הראשונים היו תיירים איטלקים ונוסעים בספינת קרוז, שעגנה באי לאחר שאיי הבהאמה סירבו לתת לה לעגון בשטחם. הנחיות לריחוק חברתי הוטלו בקובה כמו במרבית מדינות העולם. יחד עם זה, המצב הכלכלי הקשה והצפיפות בערים הגדולות לא עוזרים לקובנים להתמודד עם האיום החדש.

ב-1 באפריל נעצרו כל הטיסות הנכנסות לאי. עצוב וסמלי, באי שבמשך שנים היה מבודד בעקבות האידיאולוגיה הקומוניסטית, שרצתה להרחיק ממנו את ההשפעה הקלוקלת של התיירים מהמערב.

רק בשנות ה-90 – בעקבות המשבר הכלכלי עם קריסת ברית המועצות (התומכת הראשית של קובה) והאמברגו של ארה"ב – פרצה "התקופה המיוחדת בעיתות שלום", כפי שקרא לה פידל קסטרו, והוחלט לעודד תיירות נכנסת. פידל הגדיר זאת כ"רע שיש לחיות איתו", ותוך כמה שנים הפכה קובה למוקד עלייה לרגל לתיירים מרחבי העולם,  בהם גם ישראלים רבים, והתיירות הפכה לצינור החמצן העיקרי לאי.

בתקופה האחרונה נכנסה קובה שוב למשבר כלכלי עמוק. היחס השלילי של טראמפ ל"חימום היחסים" שיזם אובמה, וצמצום הקשרים עם ארה"ב, השיבו את האי למצב שמוגדר כ"חזרה של התקופה המיוחדת", שמשמעותו, בימי הקורונה, מחסור במזון ותרופות.

לפני ימי הקורונה. מופע דראג שכונתי בבית בהוואנה העתיקה. בימי מגפה קשה לקיים סגר בבתים מתפוררים וצפופים (צילום: משה מורד)

ובכלל, במקום כמו קובה, ההנחיה להישאר בבית קשה במיוחד. בקובה החיים מתנהלים ברחוב. כבר בביקוריי הראשונים שמעתי את המושג A la calle, "ברחוב". שם הכל קורה, שם מתגודדים ביום ובערב, משחקים, מנגנים, רוקדים והמבוגרים משחקים שח בכל פינה.

הבתים, שהרבה מהם מתפוררים, הם לא מקום שאפשר לשהות בו זמן רב. מה גם שבני משפחה וקרובים רבים חיים תחת אותה קורת גג. בבתים רבים אין אינטרנט (האינטרנט הביתי יקר מאוד וניתן רק למקושרים), ובטח שאין נטפליקס.

חיבור לאינטרנט יש רק במרחבים ציבוריים, אליהם צריך לצאת כדי לגלוש (Luca Di Ciaccio, flicker)

חיבור לאינטרנט יש רק במרחבים ציבוריים, אליהם צריך לצאת כדי לגלוש (Luca Di Ciaccio, flicker)

האינטרנט, שנכנס לקובה רק לפני שנים אחדות, מבוסס על נקודות "חמות" במרחבים ציבוריים, אליהם יוצאים הקובנים עם לפטופים וטלפונים כדי להתחבר לרשת. בימים אלה החל קמפיין הקורא להוזלת המחירים כדי לאפשר לסטודנטים להתחבר וללמוד מהבית.

גם "ריחוק חברתי" זר לתרבות הקובנית. איך רוקדים סלסה תוך כדי שמירת מרחק של מטר או שניים?

בסרטון, רקדן קובני מנסה להדריך תנועות של הסלסה הקובנית (טימבה) "בטוחות יחסית" לתקופת הקורונה – פחות מגע ישיר של ידיים ופחות פנים אל פנים. (ועדיין לא בטוח שהיה עובר את הנחיות משרד הבריאות שלנו).

בתוך כך, בימי המגפה, סטודנטים לרפואה סוקרים את האי, עוברים מדלת לדלת, מתשאלים את התושבים על תסמינים ועל תנאי המחיה בדירות, ומדריכים אותם כיצד להתגונן. על ההנחיות שפרסם משרד הבריאות לשמירה על הגיינה, אמר לי מכר קובני: "איך רוצים שנשטוף ידיים כל הזמן, כשבהרבה מהבתים אצלנו, בעיקר בכפרים או בשכונות העניות, אין מים זורמים כל הזמן?"

והנה שוב "הפרדוקס הקובני": בסי.אן.אן דווח לאחרונה כי בימים אלה קובה שולחת רופאים לעזרה במאבק בקורונה במקומות שונים בעולם, ורופאים קובניים כבר יצאו למדינות אפריקה ודרום אמריקה, אך גם לאיטליה.

**

ד"ר משה מורד, עורך ומגיש, כאן תרבות; כתב ספר על מוזיקה, זהות, מגדר וגאווה בקובה. www.moshemorad.com