כאשר נחתנו באקרה, בירתה הסוערת והסואנת של המדינה, הבנות היו מוקסמות מהפרצופים המחייכים שליוו אותם לרכב. כולם מחייכים פה. כאילו החום והעוני אינם משפיעים עליהם כלל. הילדים בדרכם לבית הספר, הרוכלים והרוכלות המנסים למכור לשווא מוצרים מקולקלים או לא ראויים בצמתים, אנשי הממשל הגבוה, מלצרים, עובדי משק הבית, נהגים, כולם מחייכים בגאנה.

כאשר שאלנו, לאחר כמה חודשים של שירות את אחד הגנאים, מדוע כולם מחייכים פה? הוא ענה, שבגאנה בניגוד לכל המדינות האחרות באפריקה יש תקווה, תקווה אמיתית.

שני קופר-זובידה, שגרירת ישראל בגאנה (שגרירות ישראל בגאנה)

הגנאים מביטים על שכניהם ומתגאים בדמוקרטיה המשגשגת, מתגאים ברגש פטריוטיות פועם ומדמם, גאים בניסיונות הכנים של העם והממשלה לפסוע עקב בצד אגודל בנחישות ברזל אל עבר עתיד טוב יותר, הם מאמינים כי הם בדרך הנכונה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

עכשיו הם הפסיקו לחייך.

אנו כאן כבר יותר משנה וחצי. זוג, שתי ילדות וחתולה. משפחה לבנה שחייתה באפריקה בעבר, אבל עדיין מנסה להבין את התרבות האפריקאית. מתמודדים עם הבנה לא נכונה של לוחות זמנים גמישים במיוחד, מתי "כן" הוא בעצם "אולי", מתי אישור הגעה לאירוע הוא בעצם תשובה מנומסת של אדם שאין בכוונתו להופיע, עדיין לומדים.

המחלה שחדרה לאפריקה כמו גלימה כהה המאיימת לכסות את כל המדינה, הפכה באחת עם שלם לפסימי. הגנאים אינם טיפשים, הם מבינים היטב כי מערכת הבריאות לא תוכל לעמוד אל מול גלי החולים המתגברים והמתדפקים על דלתות בתי החולים הציבוריים. הם מבינים היטב כי במערכת שבה בימים כסדרם  המים, החשמל והאינטרנט מקרטעים, בעתות משבר המצב יהיה קטסטרופלי. הם מבינים ויודעים כי בניגוד לעמיתיהם ביבשות הלבנות, אין סיבולת כלכלית ממשית של המדינה. הלב בסופו של דבר יחדל מלפעום.

המדינה הנוצרית האדוקה שבה יותר מ- 70% מהאוכלוסיה מגדירה את עצמה כדתית נוצרית, נושאת תפילות המוניות בכנסיות הפזורות בכל המדינה. בשערי הכנסיות המפוארות נכנסים רכבי יוקרה, ומגיעים מתפללים לבושים בחליפות ובשמלות מעצבים, בכנסיות הדלות והמתפרקות נכנסים אנשים בכפכפים בלויים ובבגדים קרועים, אך התפילות זהות, הכאב זהה והפחד זהה: הישרדות.

חוף הים בגאנה (שגרירות ישראל בגאנה)

סגר הוכרז. השמיים סגורים מזה יותר משבוע והערים הגדולות אסורות בתנועה. במקום להגיע לכנסיות, הודיע הנשיא על יום צום לאומי וערך תפילה עם מנהיגים נוצרים, בעוד סגנו המוסלמי עורך תפילה עם מנהיגים מוסלמים, אך מספר החולים עולה. השוק הגדול ומלא החיים הפך להיות ריק ועלוב, הרחובות הפקוקים שהיו מצייצים בציפצופי שמחה מנומסים הפכו שקטים, החנויות התרוקנו ודממו. הפה הפסיק לחייך וחדל מלדבר.

עונת הגשמים הגיעה יחד עם המחלה. בגאנה, מדינה טרופית, גשם אינו ברכה – הוא סכנה. מפולות בוץ, הצפות סכרים, כבישים מתפרקים. הגנאים מביטים בדאגה אל השמים, בדאגה על העננים, כאילו כל רוח קלילה מבשרת רעות, כל טיפטוף הוא תחילתו של הקץ.

הממשלה מנסה לנהוג באחריות. הוקמה קרן לתרומות, הוקמה קרן לתמיכה בעסקים, אבל הדאגה הגדולה ביותר היא כלפי 6.5 מיליון העניים, המרוויחים דולר אחד ביום ולא יכולים למכור את מרכולתם במהלך ימי העוצר. למרות תמיכה ממשלתית שהובטחה, ברור כי בתוך פחות משבוע אחד ייאלצו הסבלים והרוכלים לצאת לעבוד ואם לא יוכלו להרוויח את לחמם – צפויה להם חרפת רעב. רוכלות עניות שניסו לברוח בחזרה לכפריהן בצפון כדי לאכול את תנובת שדות משפחתם, הוחזרו לאקרה ונמצאו מסתתרות בצפיפות בתוך משאית. הוראות העוצר, הבידוד, הסניטציה, בלתי אפשריות עבורן, בעודן ישנות עם עוד עשרות נשים כמותן, ללא מים זורמים ועם בית שימוש משותף אחד.

אנחנו עדיין כאן. מתכוננים לנורא מכל, מקווים לטוב. מקווים שהתפילות והכוונות הטובות של האזרחים והממשלה כאן עוד יובילו ליום שבו נראה בחזרה את החיוך על שפתות האנשים.


שני קופר-זובידה, שגרירת ישראל בגאנה, ליבריה וסיירה ליאון
עו"ד חיים זובידה, מנהל פרוייקט חינוך בגאנה