גולי טל | אחות אחראית במחלקת קורונה בבית החולים 'אסף הרופא' | מתגוררת בבאר יעקב | אם ל-3 | סבתא לנכדה

מצב מלחמה: מסוף פברואר אני במצב מלחמה. אני אחות אחראית בפנימית ח', שהוסבה למחלקת קורונה. כדי להכין את המחלקה כל השגרה נדחקה הצידה, אני במצב עבודה אחר לגמרי. בהחלט מרגישים שאנחנו חוד החנית.

לחץ: אני מתחילה לעבוד ב-6:30 ומסיימת ב-23:00. אנחנו עובדות במשמרות 7/7. יש במחלקה 20 אחיות, ובחדרים של המונשמים עוד שתיים. הימים מאוד עמוסים, עובדים בלחץ מטורף. ההתמגנות, הקבלה, השחרורים, זו רוטינה חדשה לגמרי עבורנו, ועד שניכנס לשגרה של זה, יש לחץ.

לא סוף העולם: אני אחראית גם לדאוג לאמצעי מיגון ולפתח קו עבודה חדש בחסות הקורונה. יש נהלים חדשים שלומדים תוך כדי. יש מערך שלם של אנשי ביטחון שמעבירים את המטופלים, שמלווים אותנו בצורה מאוד יסודית, כדי שאנשים ממחלקות אחרות לא יחשפו למחלה. צוות לוגיסטיקה שלם מבית החולים עוטף אותנו. התפקיד שלי הוא להנחות את כל הצוות, גם את עובדי התחזוקה, שיידעו שזה לא סוף העולם.

פחד: בימים הראשונים הייתה דאגה לצוות, להתמגנות. הבטיחות של הצוות הייתה בראש מעייני. אמרתי שאם אין מיגון כמו שצריך, לא מטפלים. אבל מהר מאוד הבנו שיש מספיק מיגון. היה פער בין מה שפורסם בתקשורת ומה שקיבלנו. בסוף השבוע כל הצוות עבר בדיקות וכולנו יצאנו שליליים. אבל הפחד מלווה אותנו. כל יום שאני מגיעה למחלקה יש המון פחד.

תמיכה: המחלקה מבודדת כך שאין ביקורים בכלל. המטופלים בסדר, אבל התקשורת מעצימה מאוד וזה מפחיד אותם. הם מפחדים למות. יש להם שיחות יום-יומיות עם עובדות סוציאליות שמנסות להרגיע ולתמוך נפשית. גם אנחנו, הצוות, מקבלות ליווי נפשי.

בדידות: יש המון פרגון ואהדה מצד המשפחה והחברים. עם זאת, במשפחה שלי מאוד מפחדים. אני לא רואה אותם בכלל. יש לי שתי בנות בהיריון שאני לא רואה, וגם את אמא שלי. אני עוברת את זה לבד. אני נמצאת עד שעות מאוחרות בעבודה, מגיעה הביתה, מתקלחת והולכת לישון.

הסוף: אני מנסה להיאחז בזה שהסוף יגיע בקיץ. קשה לי, כי בתקשורת משדרים דברים אחרים – שהשיא עוד לא התחיל. אבל אני רוצה להאמין שבקיץ נחזור לשגרה. חשוב לי להגיד שהשד לא כל כך גדול. כשמתמגנים בצורה נכונה ועובדים לפי הנהלים וההנחיות, אין מה לחשוש. אני מאמינה שנעבור את הקורונה הרבה יותר חזקים ומגובשים.