בין שיחות הטלפון שקיימתי אתמול עם גמלאים וגמלאיות מראשון לציון, שיחה אחת הפתיעה אותי במיוחד. השיחה התחילה כשאר השיחות שקיימתי לאחרונה, "שלום לנה, מדברת דנה. אני מתנדבת שמתקשרת לשאול מה שלומך ואיך את עוברת את התקופה". התשובה, לעומת זאת, היתה חדשה: "אני לא צריכה כלום. תודה". כבר חשבתי שהיא עומדת לנתק כשהוסיפה "אני בקו האש, אני רופאה בעצמי". הסתכלתי שוב ברשימות כדי לוודא, אבל לא טעיתי. לנה בת 75!

"לא יצאת לפנסיה?" שאלתי. "יצאתי והחזירו אותי לפני כמה שנים. אני מעדיפה לעבוד ולהיות חיונית". "ואת לא מפחדת?" המשכתי, והיא בשלה: "אני שומרת על עצמי כמה שאפשר אבל מה לעשות? צריכים אותי בעבודה". השיחה הזו נשארה איתי הרבה אחרי שהיא הסתיימה. כמו רבים אחרים, גם אני לא דמיינתי ככה זִקנה בימי קורונה.

קשיש עם מסכה נגד קורונה. בתחנה המרכזית בירושלים. 8 באפריל (צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש90)

לפני כשבועיים פורסם כי באיטליה הפסיקו לחבר למכונות הנשמה בני 60 ומעלה. הידיעה הכתה רבים בארץ בתדהמה. האם החיים של בני 60 פלוס באיטליה לא מספיק חשובים בשביל שיצילו אותם? האם גם ישראל תצעד בנתיב דומה? המונח שמשתמשים בו לתיאור אפליה על רקע גיל הוא "גילנות" (על משקל גזענות) ואם לומר את האמת, הקורונה האכזרית הזו היא גילנית ביותר. במחקר שנערך בסין, הגדול מסוגו עד כה על המחלה, נבדקו נתונים של 44,000 חולים מאובחנים ובסך הכל 72,000 מקרים חשודים. החוקרים מצאו כי לקשישים סיכוי גבוה פי עשרה למות מנגיף הקורונה החדש מאשר לחולים בגיל העמידה. בפועל, מתוך 1,023 מקרי מוות שנבחנו, 80% היו של חולים בגילאי 60 ומעלה. אבל מה בין הסטטיסטיקות לבין לנה, רופאה בת 75 שעובדת גם בימים אלו בבית חולים?

לא רק הסיכון שבמחלה והקשיים שבבידוד מאיימים על זקני החברה שלנו. התקופה הזו עשויה לעצב תודעה חברתית שתשנה לבלי היכר את האופן בו אנו תופסים את הזקנה. תמונות של זקנים חולים הספונים בדד בבתיהם בערב חג הפסח עשויות להתקבע בתודעתנו כנורמה. זאת, ללא קשר ישיר לגיל ולמצב בריאותי. בין בת 60 ובן 90 מפרידים שלושה עשורים, אבל שניהם נופלים תחת אותה הגדרת סיכון מנגיף הקורונה. אין זה משנה אם אתה בריא או חולה, אם את מתעמלת בקביעות או אף ממשיכה לעבוד. כל ההבדלים הללו מתבטלים ומשאירים את זקנינו חסרי פנים ואישיות – קבוצת סיכון ותו לא.

אולי זה נכון לדרוש מסבא וסבתא להישאר בבית. יתכן שרק כך נמנע מהם מלהידבק בנגיף המסוכן. אבל כיצד נוכל להגן עליהם באמת, כשאינם מכירים שום דרך לעשות קניות מלבד ללכת לסופר? איך נשמור עליהם מפני הבדידות האורבת בכל, ומשפיעה במיוחד על העריריים שבין הקשישים? איך נמנע מהם להידרדר לעוני? כיצד נפיג את החרדה ואת אי הוודאות המלוות את ימיהם בבידוד?

לא מדובר רק באזרחים וותיקים החיים בביתם. בבתי האבות בהם נמצאים אלפי זקנים לא מתקיימות בדיקות קורונה גם לאחר שמתגלה חולה. צוותי הטיפול לא נבדקים אף הם באופן מספק, ובכך מסכנים את חייהם של השוהים ושל אנשי הצוות כאחד. מה שנחשף בדיור המוגן "מגדל נופים בירושלים" מתגלה כרווח בבתי אבות נוספים ברחבי הארץ.

עובד מד"א לוקח בדיקות קורונה בבית לדיור מוגן, נופים בירושלים. 27 במרץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מדינת ישראל, ששנות ההפרטה שחקו את מדיניות הרווחה שלה באופן כואב ומכעיס, נשענת על עמותות רווחה לתמיכה באוכלוסיית הזקנים. אלו קורסות בימים אלו תחת עומס הפניות ופועלות במקרים רבים בהיעדר או בחוסר של תמיכה ממשלתית. במצב זה, עתידם של זקני ישראל נשען על טוב ליבם של מתנדבים, המגלים אמנם סולידריות אזרחית מדהימה, אבל בכך אין די.

אם רוצים באמת לשמור על סבא וסבתא צריך ליזום תכנית לאומית רחבה. על התכנית לכלול מערך חלוקת אוכל חם לאלו הזקוקים לו; קניות בסופר ומשלוח לבתים; תמיכה חברתית ונפשית והפגת הבדידות דרך הטלפון והמחשב; תמיכה טכנולוגית שתחבר את הזקנים לאפליקציות כמו זום;  שינוע של תרופות; קבוצות חברתיות בתחומי עניין; פעילות גופנית מותאמת מקוונת ועוד.

התכנית הלאומית חייבת להמשיך לפעול גם לאחר שמגפת הקורונה תדעך. או אז, תוכל התכנית להתמקד, לצד היבטי הרווחה, ביצירת חברה בין-דורית שבה זקנים וצעירים נפגשים ופועלים יחד. הדגש צריך להיות על הקמת מרכזים בין דוריים בכל עיר בארץ, בהם יוכלו זקנים להביא לידי ביטוי את הידע הצבור שלהם. שם יוקמו בתי מדרש משותפים לכל הגילאים, ועדי שכונות וערים, גני ילדים שנפגשים באופן קבוע עם זקנים ועוד. מי יודע, אולי יוכלו לצמוח מחממות שכאלה גם חברות-הזנק (סטארטפים) שמטרתן יצירת חברה טובה יותר.

אם אכן, כפי שמנבאים חלק מהמומחים, הקורונה כאן להישאר ואם אכן תידרש אוכלוסיית בני ה-60 פלוס להישאר בבתים לתקופה ארוכה, אז על כולנו להיערך לתקופה הקשה זו באופן ראוי שישמור על שלומם, על כבודם, ועל תפקידם החברתי של זקני ארצנו – ההורים שלנו, סבתא וסבא שלנו ואחרים. כך, גם נשמור על עצמנו כחברה מאחת מתופעות הלוואי המסוכנות של מגפת הקורונה.

דנה סמימיאן היא רכזת תחום זקנה בעמותת דרור בתי חינוך​