תמונה ראשונה: מבואה של שיכון רכבת ברחוב השלום בבאר שבע. נריה בשירי (17) דופק על אחת משתי הדלתות. לא עונים. הוד שוורצקופ (17) מוציא את הרשימה הקטנה שקיבלו שעה קודם, מסתבך קצת עם הארגזים וקופסאות הירקות, ומקריא את המספר לנריה. "שלום, באתי לחלק לך מנות לפסח. אני ממש בפתח הדלת שלך, אני פשוט לא מבין איזו דלת זו כי אין מספר. אני מחכה. תודה", נריה מנתק ואחרי כמה שניות הדלת השמאלית נפתחת. "שלום, מה נשמע?" האיש המבוגר, מכיר תודה שוב ושוב, "שיהיה חג שמח, שאלוהים יברך אתכם".

הוד שוורצקופ ונריה בשירי מחפשים את הדלת הנכונה. (צילום: יהל פרג')

הוד שוורצקופ ונריה בשירי. מצאו אותה. (צילום: יהל פרג')

תמונה שנייה: שכונה באר שבעית, כזו שבקיץ אין בה טיפת צל. שלושה בני נוער מחפשים כיוון. "הבאנו קצת מזון ופרחים, איפה הבית בדיוק?" שואל אחמד אלעוברה (17) בטלפון, בזמן שליהיא נבון (17) מוציאה זר פרחים ענק ומוחמד אבו-ג'ומעה (17) מעמיס על כתפיו את קופסת הקרטון הגדולה. "אני פה בחוץ, אני יכול לשים את זה מחוץ לדלת", הוא אומר, ואנחנו הולכים לכיוון הבית. שוב לא מוצאים. שואלים שכנה, "איזה משפחה? אהה, הם פה" היא מצביעה. אחמד מצלצל בפעמון, הסבתא יוצאת, מאחלת חג שמח.

אחמד אלעוברה וליהיא נבון עם זר הפרחים בידה. (צילום: יהל פרג')

תמונה שלישית: "בדרך כלל אני חוגגת עם 25 אנשים, אבל בגלל המצב אני חוגגת השנה בבית, רק אני והנכדה משי, שבאה אלי לפני שלושה שבועות, ומאז היא עוזרת לי פה בהתנדבות", מספרת אביבה דהן (60), המנהלת ביום יום את המרכז לקשיש בעיר, מקום שהפך בשלושת השבועות האחרונים לאחד ממוקדי החלוקה של הרווחה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אביבה דהן ומשי הנכדה, במפקדת החלוקה בבאר שבע (צילום: יהל פרג')

לכאן מגיעים פעם ביומיים מאות מתנדבות ומתנדבים של ארגון 'ידידים', מעמיסים על כלי הרכב קרטונים עם ארוחות מוכנות ומצרכי מזון, לוקחים רשימה, עדיף שתהיה דומה לזו מהפעם שעברה (כי קשה להתמצא), ויוצאים לחלק 4,000 מנות. לקראת החג זה לא הולך ברגל, אבל מצב הרוח טוב, כנראה בזכות דהן.

המרכז לקשיש בבאר שבע, הפך למוקד למאות מתנדבים. (צילום: יהל פרג')

"יש פה בדרך כלל 60-50 קשישים", היא מספרת בגאווה, "אני עושה כל יום טלפונים – לשמוע מה שלומם. זו מציאות קשה, הם לבד בבית, לא יכולים להיות עם המשפחות. המצב מכניס אותם לחרדות, לדיכאון. ואז הם אומרים שזה יותר גרוע מהקורונה עצמה, הבדידות, ואז אני מוצאת את עצמי מנחמת אותם והם מנחמים אותי. התאלמנתי לפני שלוש שנים, אז ביקשתי שהנכדה תבוא, ולסדר גם אמא שלה, הילדה שלי, באה, כי אני בלחץ ובחרדה".

אביבה דהן והמתנדבים במפקדת החלוקה בבאר שבע (צילום: יהל פרג')

תכנית החילוץ: ארגון "ידידים" הוקם לפני שמונה שנים על ידי ישראל אלמסי. ביום שלישי השבוע הוא התבשר שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות הקרוב. בימים  כתיקונם הוא מסייע למאות אלפי ישראלים שנתקעו בכבישים.

הרעיון נולד, כשנתקע יום אחד עם הרכב בגשם ואף אחד לא עצר לו. "אמרתי לעצמי, 'זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שבן אדם יעמוד ככה תקוע כל כך הרבה זמן, ואף אחד לא יעזור לו". עוד באותו יום הוא פתח קבוצת וואטסאפ בשם "כבלים", ומשם הכל היסטוריה.

ישראל אלמסי, מייסד 'ידידים', מקבל הודעה משמחת (צילום מסך: כאן 11)

22 אלף איש ואישה מונה הארגון הענק הזה, שמבוסס כולו על התנדבות. בימים אלו, כשהחברה החרדית מושמצת, כדאי לזכור גם את אלמסי, חרדי בעצמו, שלא עושה חשבון ומתווה דרך – עוזרים לכל אחד, בלי שום הבדל. ואכן, אם להשתמש בקלישאה, זו ישראל היפה – ערבים, יהודים, גברים, נשים, כולם מסייעים לכולם.

לפני כחודש, התמעטו האנשים בכבישים, והחבר'ה הבינו שצריך להחליף דיסקט. המערך העצום שינה כיוון, והפנה את רוב המשאבים לחילוץ החברה הישראלית מהבוץ הקורונאי.

המספרים: עד יום שישי שעבר (3.4) טיפלו המתנדבים של 'ידידים' בקרוב ל-100 אלף! פניות, רובן לסיוע בחלוקת המזון של משרד הרווחה; כ-2,000 קניות של תרופות לקשישים או מבודדים; וקרוב ל-1,000 מקרים של רכישת מזון בסיסי. וכל זה לצד למעלה מ-6,000 "מקרים שוטפים", ככה הם קוראים לזה. כלומר, עבור יוסי יוסופוב (22) אוראל לנגר (30) ודביר לביא (43) לקפוץ לעזור למישהו בחילוץ או בהחלפת פנצ'ר, זו השגרה. אנשים משונים מאוד.

הפעילות של 'ידידים' בזמן הקורונה (דוברות הארגון)

הארגון: "ידידים" מתנהל כמו תנועת נוער למבוגרים, וכך נראית חלוקת התפקידים – יש מחוזות, סניפים ומחלקות, ולכל אחד יש אחראית או אחראי ולהם סגן, וכך הלאה. אלעד מאיר הוא מפקד מחוז דרום, לנגר הוא בכיר במחוז, יוסופוב בכיר בסניף באר שבע, ולביא מפקד צוות סופה, שיש בו צי של כ-150 ג'יפים לחילוץ.

"פנינו לעיריות ואמרנו להם שאנחנו רוצים לעזור להם בחלוקת מזון, וסיוע סוציאלי, שזה דבר שאנחנו בדרך כלל לא עושים", מספר יוסופוב, שמפקד בקוליות על כל האירוע. "לפעמים אתה מגיע למקום מסוים, התעכבת קצת בכתובת לפני, ואתה רואה את האישה מחכה בחוץ לאוכל, ואתה יודע ששתי המנות שאתה מביא לה ליומיים הקרובים, אתה מבין שאם לא היית מגיע, אז לא היה לה מה לאכול. עצוב". תוך כדי דיבור יוסופוב רואה את נריה בשירי, ומספר שאישה אחת נכנסה לו ללב, והוא רכש עבורה מצרכים, בנוסף למשלוח.

רוח ההתנדבות: "ידידים" ממש לא היחידים בשטח. עשרות-אלפי מתנדבים, בקבוצות מאורגנות יותר ופחות – ארגוני חסד, תנועות נוער, קיבוצי מחנכים ופשוט אנשים טובים – מתפעלים מערכים שמחזיקים בימים אלה את החברה הישראלית.

משרד הרווחה, שהמנות המצוננות שהוא משגר למאות-אלפי הקשישים, מתבסס על מפעל ההזנה של ילדי בית הספר, ועל כוח האדם הזה, כנראה שבצדק. את רוח ההתנדבות קשה להחליף במשכורת. מצד שני שואלת את עצמה הישראלית המצויה, האם לא יצאנו ממצרים, עברנו פוגרומים ושואה כדי להקים מדינה ריבונית, שמוסדותיה יציבים מספיק כדי לתפקד לגמרי גם בשעת חירום?

אחמד אלעוברה, ליהיא נבון ומוחמד אבו-ג'ומעה. "לא צריך להסתכל על פוליטיקה, צריך לאחד כוחות" (צילום: יהל פרג')

אבל אצל המתנדבים בשטח, האהבה לאנשים והרצון לעזור גוברים על הציניות, והם נותנים הכל. "אמרנו, רוצים שינוי? בואו נעשה את השינוי, וככה ננצח את הלא טוב הזה", אומר לביא המחלץ. "לא הכל צריך לעלות כסף".

"אתה יכול לשים לב שכל משרדי הממשלה לא יכולים בלי גופי ההתנדבות, בעיקר 'ידידים'" אומר אונגר. "אני כל היום בטלפון, ועכשיו כשיש לי שניים, זה טירוף, מנתק אחד ועונה בשני, מגיע ב-22:00 לבית. נותנים מעצמנו. למה להתנדב אתה שואל? כדי לעזור לאחר".

גם ליהיא נבון הצעירה יוצאת להגנת הגדולים: "עכשיו המדינה מתעסקת במשהו כל כך גדול, כמו כל העולם, אז אם אנחנו יכולים לצאת ולתרום, אז עושים את זה".

האחווה: נריה בשירי תופר את רחובות באר שבע כבר שלושה שבועות, אבל רק השבוע הצליח לשכנע כמה חברים להצטרף אליו. "הם לומדים" הוא אומר בחיוך, מסנגר על חבריו בישיבות. "המצב של אנשים קשה, לפעמים גרים בקומות גבוהות בלי מעלית. יצא לי לעלות לקומה 7 בשביל להביא מצרכים. לפני שבועיים הבאתי אוכל למישהו, ואחרי שהלכתי הוא התקשר אלי בחזרה בוכה, אמר שהוא ממש מודה לי, ושבלי האוכל הזה לא היה לו כלום במקרר".

כשאתה עוזר לבן אדם, הכל מתקבל. בשום צורה לא אמור להיות הבדל אם יהודי או ערבי מביא לך משהו, וזה מה שקורה. זאת המצווה הכי גדולה בתקופה הזאת

אחמד אלעוברה לומד במקיף א' בעיר, המשפחה במקור מרהט. הוא כבר שלושה חודשים ב'ידידים', ולפני הקורונה יצא לו לסייע פעם אחת לרכב תקוע עם כבלים, חוץ מזה הוא מתנדב בכבאות, ומשתתף בגופי מנהיגות נוער שונים. "בתקופה הזו יותר מתבקש לצאת ולעזור", הוא אומר, "אנשים סגורים הרבה זמן בבית, וכשסוף סוף הם רואים מישהו, יש להם אל מי לשמוח".

כשאני שואל אם נתקל בגזענות בזמן ההתנדבות, הוא אומר שלהפך, אנשים כל כך מכירי תודה. "כשאתה עוזר לבן אדם, הכל מתקבל. בשום צורה לא אמור להיות הבדל אם יהודי או ערבי מביא לך משהו, וזה מה שקורה. זאת המצווה הכי גדולה בתקופה הזאת".

רחוב השלום בבאר שבע (צילום: יהל פרג')

כשאני מעז להגיד שבני נוער מתנדבים, ועוד יהודים וערבים ביחד, זה לא מחזה שכיח, הם צוחקים עלי. "אצלנו זה רגיל", אומרת ליהיא נבון, "אנחנו בתכנית מנהיגות ביחד, חברים, בלי קשר ליהודים ערבים, ומתנדבים כי זה עושה לנו טוב על הלב". "תכלס", מוסיף מוחמד אבו-ג'ומעה, "כל הסגר הזה הרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן, אז זו הזדמנות טובה לצאת ולעשות משהו."

"רופאים עובדים ערבים-יהודים ביחד מסביב לשעון", אומר אחמד, "רמת הגזענות, משני הצדדים, תרד. זה ישנה את איך שהישראליות תתנהל אחרי הקורונה, החיבור הולך להיות הרבה יותר טוב".

מוחמד: "לא צריך להסתכל על פוליטיקה, צריך לאחד כוחות. ואחרי שנעשה את זה, יראו את זה גם בהנהגה. כמו כל דבר, זה מתחיל מלמטה, בנו, ואז הם נזכרים".

"זו לא מלחמה של ערבים נגד הקורונה או יהודים נגד הקורונה", מוסיף אחמד, "זה בני אדם נגד הקורונה. לא חושב שאפשר בכלל ליחס חשיבות למה אתה ומי אתה, ואתה כבן אדם צריך להילחם נגד הדבר הזה".