בימים כתיקונם טל שרון ברנע (32) מעכו מרכזת סדנאות לחינוך מיני ומגדרי, ציירת ומטפחת עציצים ממוצעת. אבל השבועות האחרונים הפכו אותה למגדלת ירקות. את ימי הסגר היא מעבירה בשתילה, השקייה, השרייה וסידור עציצים, צמחים מטפסים ושאר ירקות אצלה בסלון. שום, למשל, היא שתלה בקליפות ביצים. במרפסת היא מלטפת סוקולנטים.

איך הקורונה השפיעה על הגידולים שלך?
"לפני הקורונה היו לי בעיקר עציצים סתם, מה שנקרא, לא היו לי המון צמחי מאכל. אבל אני בת מזל כי לפני הקורונה רכשתי שק אדמה וכמה שתילים, אז היה לי כאן ציוד, ועכשיו יש לי כל מיני דברים שתקעתי באדמה. אני הכי אוהבת לתקוע כרישה, כי זה גדל בטיל. אה, ויש לי גם ראש של אננס."

מה יוצא מראש של אננס?
"אננס."

אננס?!
"כן. לוקחים את הראש של האננס, חותכים את העלים למעלה, תוקעים בעציץ עם אדמה, ותוך שנה וחצי יוצא לך מהאמצע שלו אננס."

מהאמצע?
"כן. זה נראה כאילו זה מודבק בפוטושופ. את רואה עציץ שיש בתוכו אננס. אמא שלי עשתה את זה. אמא שלי ואחותי הן בעצם ההשראה שלי. יש להן פי 18 יותר עציצים מאשר לי. אמא שלי גם תוקעת דברים."

ומה עם האננס שלך?
"האננס שלי הוא בינתיים עלים."

אננס צעיר (של המרואיינת) ואננס בוגר (של אמא של המרואיינת) (צילום: טל שרון ברנע, גרפיקה: אידאה)

כרישה שצומחת בטיל (צילום: טל שרון ברנע, גרפיקה: אידאה)

הנחישות לתקוע

מחלקת הירקות שלה נולדה עם בטטה. "קינאתי באנשים שיש להם עציצים בבית. אף פעם לא היה לי כוח התמדה. מתישהו אמרתי לעצמי: 'את יכולה. את בן אדם בוגר. את יכולה להשקות.' התחלתי כמו כל בן אדם ממוצע, עם בטטה. לכל אחד יש את הצנצנת עם הבטטה שנרקבת לו על המקרר או על השיש. מישהו אמר לי שצריך להעביר אותה לאדמה, והיתה לי אדמה והיו לי עציצים. אמרתי לעצמי: 'בואי ננסה לתקוע בעציצים כל מיני דברים'. כך הוקמה מחלקת הירקות".

הנה, היא אומרת, "בדיוק קיבלתי הודעה: 'בתור הסמכות המגננת העליונה, אני רוצה להנביט פטרוזיליה, האם זה אפשרי?' אבל אני לא באמת סמכות ולא גננית עליונה. אצלי אפשר לקרוא לזה 'חוסר הידע המוחלט והנחישות לתקוע'".

עציצים ושלוחה של מחלקת הירקות. "אצלי אפשר לקרוא לזה 'חוסר הידע המוחלט והנחישות לתקוע'" (צילום: טל שרון ברנע, גרפיקה: אידאה)

קרה לך שצמח הפתיע אותך?
"הסלק. לא ידעתי מה יקרה עם הסלק. שמתי במים והתחילו לצאת עלים. שאלו אותי: 'מה, את מגדלת מנגולד?' אמרתי: 'לא, אני מגדלת סלק'. היה ויכוח ארוך. אני אמרתי: 'מה פתאום, זה לא מנגולד'. בסוף הסתבר שאני מגדלת מנגולד. כך למדתי שעלים גדולים של סלק זה מנגולד ועלים קטנים של סלק זה מה שנקרא 'עלי בייבי'".

והשום? ספרי על השום.
"לקחתי שום ושמתי אותו בתוך קליפות ביצים, כי אמרו לי שקליפות ביצים הן דשן טוב וכדאי לפזר אותן באדמה. חשבתי שיהיה נורא חמוד ואסתטי לשים את השום בתוך קליפות הביצים עם אדמה. למחרת התעוררתי וראיתי שהם קמו עם זקפת בוקר! כל שום יצא לו… בין לילה! זה היה כל כך מתגמל.

השום. "את עומדת ומסתכלת בעשר בבוקר, ב-12 בצהריים, בארבע אחר הצהריים, והוא פשוט צומח" (צילום: טל שרון ברנע, גרפיקה: אידאה)

"חברות שלי צוחקות עלי ואומרות לי תמיד: 'אם תסתכלי כל הזמן על הצמחים שלך, לא תראי אותם גדלים לך מול העיניים', אבל השום, כן! את עומדת ומסתכלת בעשר בבוקר, ב-12 בצהריים, בארבע אחר הצהריים, והוא פשוט צומח. זה מאוד מרגש."

מה עוד?
"יש לי גם ג'ינג'ר שתקעתי, ולגביו אני מתלבטת. זה אמור לקחת הרבה זמן, אבל תקעתי אותו כבר לפני חודשיים-שלושה באדמה ובינתיים הוא לא יוצא. הוא איפשהו שם, אני מאמינה בו, אבל הוא לא מראה סימנים של לצאת."

יש לי חברה שהצמח שלה מת. אמרתי לה: 'זה מעגל החיים', והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לראות את זה, שהיא מעדיפה עציץ מפלסטיק שיהיה יפה בסלון"

חוץ מאשר עם השום, איזה עוד מערכות יחסים מתגמלות יש לך?
"יש שתיים משמעותיות. יש לי אלוורה שקיבלתי מההורים שלי לפני שלוש שנים. היא היתה ממש גדולה וממש יפה והצילה אותי מכוויות. פעם נסעתי לחו"ל והיא לא הושקתה כמו שצריך. כשחזרתי השורש שלה היה רקוב. זה היה שברון לב. אמרתי לעצמי שבחיים לא אצליח להיות בן אדם בוגר. מתישהו התעשתתי והחלטתי לשקם אותה, והיום היא צומחת. יצאו לה כבר שתי פריצות חדשות. היא הפכה משיח אחד לשלושה קטנים. היא חמודה מאוד ולאחרונה הצטרפה אליה עוד אלוורה. זה באמת היה משבר שהשתקמנו ממנו.

"חוץ מזה, יש לי עוד צמח שקיבלתי ממישהו שיצאתי איתו. הצמח לא צמח ולא צמח ולא צמח. לא הצלחתי לגדל אותו. קצת אחרי שהפסקנו להתראות, הוא הצליח לצמוח, ועכשיו הוא ממש גבוה. אולי הקשר שלנו חנק אותו. האדם שנתן לי אותו אמר לי כל הזמן: 'את צריכה סבלנות, אם נותנים לצמח את הספייס ואת הזמן הוא בסוף יגדל'. וזה היה נכון. כרגע יש לו מקום קטן אבל מכובד על המדף."

איפוק מביא סיפוק

איך נראית שגרת הטיפוח שלך?
"יש את מחלקת הסוקולנטים – אותם צריך להשקות ממש מעט. אני רק עוברת לידם כל יום ומלטפת אותם."

מלטפת?
"כן, כי אני נורא רוצה לטפל בהם, וזה נורא איטי. כדי לא להשקות אותם אני רק מסתכלת עליהם ורואה איזה עלים חדשים יש, מרגישה סיפוק וממשיכה הלאה. ויש את מחלקת הניסויים בירקות למאכל, שאותם צריך להשקות הרבה. ויש את הבטטה שמטפסת על המדפים, אז לפעמים אני מסדרת אותה. ולבסוף, יש את צמחי הבית, שגם אותם לא צריך להשקות הרבה – פעם פעמיים בשבוע. בעצם רוב הזמן שגרת הטיפוח היא להתאפק. ביומיום אין לי בעיה להתאפק. אני גם שוכחת להשקות אותם. אבל בקורונה אני צריכה להתאפק, כי אני כל הזמן רק רוצה לטפח."

"בעצם רוב הזמן שגרת הטיפוח היא להתאפק" (צילום: טל שרון ברנע, גרפיקה: אידאה)

מה זה נותן לך, לגדל ולתקוע?
"תראי, זה בעצם עיסוק נוגד דיכאון. יש משהו מאוד מספק בלשים משהו באדמה, להשקיע בו, להשקות אותו, להתאפק לא להשקות אותו יותר מדי ולא למחוץ אותו באהבה, ושהוא פשוט גדל לך מול העיניים. את משקיעה במשהו ואז, לעתים, לא תמיד, זה מצליח.

"חוץ מזה, אין לי מרפסת ואין לי חצר. הבית צריך להיות נעים ושיהיה קצת טבע בתוך הבית. כשאני יושבת כאן ויש מסביבי עציצים זה הרבה יותר נעים."

הגינון הוא לא בשביל שיהיה לך עוד דבר לשלוט בו בחיים ולסדר אותו, אלא בשביל לצפות בטבע ולחיות איתו"

את ממליצה לגדל?
"כן. אבל אני חייבת להגיד שיש אנשים שלא מצליחים לראות עלה מת. יש לי חברה שהצמח שלה מת. אמרתי לה: 'זה מעגל החיים', והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לראות את זה, שהיא מעדיפה עציץ מפלסטיק שיהיה יפה בסלון, מאשר להתעסק במוות ובלידה של הצמח. אני דווקא חושבת שזה חלק מהכיף ומהיופי. הגינון הוא לא בשביל שיהיה לך עוד דבר לשלוט בו בחיים ולסדר אותו, אלא בשביל לצפות בטבע ולחיות איתו. זה אמור להיות משמח. תנו לעציצים להתפרע."

טל שרון ברנע והצמחים. "כשאני יושבת כאן ויש מסביבי עציצים זה הרבה יותר נעים" (באדיבות המצולמת)