הסדר שלנו נערך ב-2 לאפריל, 1977, בלנינגרד. ה'רפיוזניקים' (כינוי ליהודים מסורבי עלייה בברית המועצות) של העיר החליטו להתאסף כדי לחגוג את הסעודה, על פי רשימת שמות סודית שנשמרה על ידם, ונשלחה מאוחר יותר למערב. באותו זמן היו כ-150 משפחות יהודיות שבקשותיהן לקבל אישור להגירה נדחו, אך אין ספק שהרשימה לא הייתה שלמה והיו עוד רבים אחרים, מכיוון שנדרש הרבה מאוד אומץ לשים את השם שלך ברשימה כזו.
החלטנו לערוך את הסדר ביחד, כקבוצה, באופן מאורגן, כמו שתמיד לימדו אותנו בברית המועצות! היינו כמאה אנשים, כל אותם יהודים שרצו להיות ביחד, להיות בקרב יהודים בסדר. רצינו לערוך אותו בהתאם למסורת, עם מצות, עם מוסיקה יהודית, ואף ביקשנו מזוג יהודים מקנדה שבאו לברית המועצות להתארח, לחגוג עמנו.
כל אחד תרם שישה רובלים לטובת העניין, ובכך הצלחנו לאסוף כ-600 רובל, מספיק כדי לשכור בית קפה שלם ללילה. עשינו את כל הסידורים לפני המועד והזמנו תפריט שלם, רק ללא המצות. בית קפה, בשונה ממסעדה, לא מחזיק בתזמורת, לכן היינו צריכים להביא מוסיקה משל עצמנו, כולל נגן קלטות ואת הקלטות עצמן.
הכנות סודיות
הקדמנו להגיע כדי להכין את המקום. כבר בסביבות השעה שתיים בצהריים היינו בבית הקפה, התקנו את הטייפ ובדקנו את הסאונד. האורחים היו צריכים להגיע בסביבות השעה שש. לא יכולנו להגיד לבעל בית הקפה שאנחנו מגיעים לחגוג סדר פסח, אז במקום זה אמרנו לו שכולנו התקבצנו כדי לחגוג את חתונת הכסף של אחד הזוגות בקבוצה. ידענו שעוקבים אחרינו כל הזמן, כאשר הרשויות מוכנות לעצור אותנו בכל רגע נתון אם יחשדו שאנחנו עושים משהו נגד החוק. מניסיון, הם כבר ידעו להגיד מראש שכל מיני תרחישים יכולים להתממש.
ה'רפיוזניקים' של לנינגרד היו קבוצה שובבה של אנשים, שידעו 'להתנהג רע'! הם ארגנו שיעורי עברית קבועים, סמינרים על ההיסטוריה של העם היהודי, על תרבות יהודית ועוד. רפיוזניקים שהיו מהנדסים או פרופסורים באוניברסיטה איבדו את משרתם כאשר הגישו את טפסי הבקשה לעזוב לישראל, ולכן השקיעו זמן רב בתכנון ובארגון של הסמינרים המקצועיים. מהסיבה הזו תמיד היינו במעקב. גם באותו ליל סדר, ולכן היינו זהירים מאוד בהכנות שלנו.
מעולם לא דיברנו על האירוע בטלפון. אף אחד לא ידע מה הכתובת של בית הקפה שבו יתקיים הסדר, עד לרגע האחרון שבו נפגשנו בתחנת הרכבת התחתית 'פלושאד וואסטאניה' (כיכר הקוממיות). הרפיוזניקים אבא טראטוטה ואנטולי אפשטיין חילקו לנו כרטיס ברכה צבעוני לכבוד אירוע 'חתונת הכסף' שעליו נכתבה כתובת בית הקפה, וציטוט מסיפור מפורסם של איסאק באבל: "שלא תדברו עוד לעולם על האווילות הזו".
מאה יהודים ברחוב בערב פסח
האירוע תוכנן בקפדנות כזו, ואז, ברגע אחד, כמעט הכל קרס. כשהגענו לבית הקפה, השעה עוד לא הייתה שש. הדלתות היו סגורות, ומחוץ למקום עמדה וחיכתה חבורה של בין עשרה לשנים עשר אנשים שהיו חלק מהקבוצה שלנו. לאחר השעה שש, התאספו עוד ועוד חבורות של אנשים לחגוג איתנו, אך הדלתות נשארו סגורות.
הדלתות עצמן היו עשויות מעץ עם חלון זכוכית בחלקן העליון. הבטנו פנימה. הכל היה חשוך ולא נרשמה שום תנועה. נדמה היה כאילו כולנו התאספנו בכניסה לבית הקפה הלא נכון. שלג החל לרדת ונהיה קר מאוד. כולנו היינו לבושים בחגיגיות, לא מוכנים למזג אוויר סוער, והנה עמדנו מחוץ למבנה יותר מחצי שעה. אישה צעירה אחת (היום היא גרה בניו ג'רזי), שלבשה שמלת ערב ארוכה, קפואה ומתוסכלת מהכל, החלה לנקוש עם אצבעותיה על הדלת, בתקווה שזה יגרום למישהו מבפנים לפתוח אותה. לא היתה שום תגובה. היא הסתובבה עם גבה לדלת, והחלה לנקוש על הדלת עם קצות העקבים שלה. כמה עוברי אורח נעצרו, והביטו בנו.
למשמע הנקישות הבלתי פוסקות, מישהו בסופו של דבר פתח את הדלת, והכריז שבגלל איזו תקלה טכנית בית הקפה יישאר סגור, והמפגש שלנו לא יוכל להתקיים.
קהל אורחי הסדר שהגיעו למרגלות בית הקפה המשיך לגדול בעקביות, ויחד איתו גם קהל עוברי האורח שעצרו להביט בנו. תדמיינו את זה – מאה יהודים בכניסה לבית קפה סגור. בסופו של דבר אבא ואנטולי הצטרפו אלינו. הם דפקו על הדלת שוב פעם, וזכו לאותה התשובה: "משהו נשבר במטבח, בית הקפה לא יוכל להיפתח. אל תדאגו, הכסף שלכם יוחזר אליכם תוך שבוע".
לכולנו היה ברור שההוראה למנוע מאתנו לקיים את ליל הסדר שלנו הגיעה מהקג"ב. אולי מישהו הלשין עלינו, אולי הבעלים הבינו את זה לבדם. ואז ראינו שמשני צדי הקבוצה עמדו שני שוטרים, הביטו בנו ודיווחו משהו לתוך מכשיר קשר. השוטרים התקרבו אלינו, ברור כשמש שלא ביוזמתם אלא בהוראת הממונים עליהם, והחלו לחזור בקול רם על אותו המשפט: "אזרחים יהודים, בבקשה תתפזרו. בית הקפה סגור, המפגש שלכם לא יתקיים".
מחפשים מקום אחר
כמה אנשים מהקבוצה החלו לדאוג והחליטו לעזוב את האזור, בהבנה ששום דבר טוב כבר לא ייצא מהאירוע הזה. אבא ואנטולי ניסו לשכנע את כולם להישאר. הם היו בטוחים שהם כבר ימצאו דרך להיחלץ מהמצב. הם נכנסו לאוטו והחלו לנסוע לכיוון מלון 'אוקטאברסקאיה'. האחראי על המקום שאל אותם, כמה אנשים יש לכם בקבוצה.
"שבעים וחמישה", הם ענו.
"לא, אנחנו לא יכולים לתת לכם להיכנס".
חזרה לאוטו ונסיעה מהירה ל'יוניברסאל', מסעדה גדולה על שדרות נבסקיי. ושוב, אותה השאלה, ואותה תשובה – אותה תוצאה. לאחר נסיון נואש נוסף בדרך חזרה לאוטו אמר אנטולי: "במקום שבעים וחמישה הייתי צריך להגיד עשרים וחמישה". כל זה, כמובן, לא היה באמת משנה, כי כל המסעדות קיבלו הנחיה ברורה מה לעשות לגבי היהודים שרוצים לציין את פסח.
הם נהגו בחזרה למקום בו רוב הקבוצה עמדה וחיכתה. שבעים וחמישה אנשים נחושים ועקשנים. יחד עמם, נשענים על גבי הקיר הקר והלא המזמין של בית הקפה, עמדו האורחים שלנו מקנדה. זוג צעיר שרק התחתן והגיעו לפגוש את החברים שלהם, משפחה של רפיוזניקים. עבורם, זו הייתה התגלמות החוויה הסובייטית.
בסופו של דבר הצלחנו למצוא מסעדה, אך החלטנו לא להיכנס כולם בבת אחת, אלא בקבוצות קטנות של ארבעה-חמישה אנשים, ולהתיישב לצדם של שולחנות קטנים. היו מעט מאוד אנשים במסעדה, אך במהרה נהיה צפוף. הקבוצה היהודית שלנו, הנחושה לחגוג את חג הפסח, הייתה רועשת מאוד. באותו הזמן תפסנו כבר מעל לעשרים שולחנות. זמר שר שירים סובייטים, וברקע ניגנה תזמורת מנגינות סובייטיות. מספר זוגות רקדו.
'הבה נגילה' תמורת עשרה רובל
מאותו הרגע, הכל היה מדהים ובלתי נשכח. אותה דקה בדיוק הייתה תחילתו של הסדר המשותף הראשון והיחיד של הרפיוזניקים מלנינגרד. אחד מאיתנו ניגש לתזמורת וביקש מהם לנגן את "הבה נגילה". כל אחד ידע שאם נותנים לנגנים טיפ בסך עשרה רובל, הם ינגנו את "הבה נגילה", גם אם זה אסור, וגם אם זה לא בתוכנית.
המנגינה היהודית החלה. שלושים רפיוזניקים ניגשו למרכז החדר, נעמדו במעגל גדול, אחזו אחד בידי השני והחלו לרקוד ולשיר בקולי קולות "הבה נגילה". ואז, בבת אחת, כל עשרים השולחנות שלצדם ישבו הרפיוזניקים הורמו מעלה והוזזו ממקומם כדי ליצור שולחן ארוך אחד. אבא ואנטולי נכנסו פנימה והציבו במרכז השולחן שתי חבילות גדולות של מצות, בעוד גברת בלונדינית במדים כחולים, האחראית על המסעדה, רצה הלוך ושוב לאורך השולחן וצעקה שזה מנוגד לחוקים להזיז שולחנות במסעדה, שאף אחד לא ישרת אותנו, שלא נשאר עוד אוכל ושכולנו צריכים לצאת. היא קלטה שהיהודים הצליחו לשטות בה, והיא כנראה תקבל על כך נזיפה מהבוס שלה.
אבל מאיזו עילה בדיוק היא יכולה פשוט לזרוק אותנו החוצה? מה עשינו שאסור? לא היינו חוליגנים, פשוט בילינו בנעימים, שרים ורוקדים. למרות זאת, מספר צעדים חמורים ננקטו בבת אחת. התזמורת הפסיקה לנגן. המוזיקאים החלו לקפל את הכלים שלהם הצידה בעגמומיות.
"למה?", שאלנו.
"נאמר לכם לעזוב", הם השיבו.
"ובכן, אנחנו יכולים לשיר ללא מוזיקה. מותר לנו, לא?"
גם בלי תזמורת
התחלנו לשיר את השירים היהודיים שלנו, את כל השירים שידענו. מישהו הביא יין ותפוחים. והנה כולנו ישבנו ביחד, שרנו, שתינו יין ואכלנו מצות. קבוצה של תיירים הונגרים שישבה לצדנו אהבה את הרעיון, צופפה את השולחנות שלה והחלה לשיר שירים הונגריים. מדריך התיירים שלהם ניגש אלינו ואמר שאנחנו מהווים דוגמא רעה עבורם, ושמוטב שנפסיק לשיר. אך במקום זה, שלחנו חבילת מצות לשולחן של ההונגרים, כסמל לחברות והכנסת אורחים.
מכיוון שזרים נכחו במסעדה (הונגרים, גרמנים וקנדים), האחראית קיבלה הוראות חדשות, והמלצריות הגישו לנו לשולחנות מנות חמות ויין. המשכנו לשיר שירים יהודיים, ופתאום ראינו את המוזיקאים חוזרים בחזרה עם הכלים שלהם! הורו להם לשוב ולנגן שירים סובייטים. הם ניגנו, והזמר שר בקולי קולות "וולוגודה-גדה-גדה-גדה", כך שלא הצלחנו יותר לשמוע אחד את השני.
עשינו את זה
כבר היה אחרי עשר בערב, העברנו זמן נהדר ביחד. אף אחד לא יכול יותר לקלקל את הערב שלנו, את חגנו. עשינו את זה! חגגנו את פסח 1977 ביחד. לא באיזה בית קפה מעופש במקום מרוחק מאוד משדרת נאבסקיי, רק אנחנו לבדנו, לא מוכרים לעולם. לא, אנחנו חגגנו את הפסח שלנו במסעדה הכי נחשבת במרכז לנינגרד, ממש מעבר לכיכר של תחנת הרכבת מוסקבה, בחברת אורחים מחו"ל. אחרי הכל, הרשויות עשו מעצמן צחוק כשאסרו עלינו לחגוג בבית הקפה.
*
תמרה קזאקביץ, ילידת 1940, היתה פעילה ציונית מרכזית בקבוצה הלנינגרדית מתחילת שנות השבעים. בשנת 1975 הגישה עם בעלה בקשה לעזוב את ברית המועצות, סורבה והמתינה לאישור עד סוף שנות השמונים.
הסיפור פורסם לראשונה בספר "זכרונות מרנינים/ שנים קשוחות" בעריכת פעיל ציון אבא טראטוטה, שראה אור ברוסית ובאנגלית.
