ד"ר כרמל וייסמן פותחת את השיחה שלנו על התופעה שהיא מכנה "זומיזציה של האנושיות", בדוגמה מזמנים אחרים. "המדיה הראשונה שעקפה את מהירות הגוף זה הטלגרף", היא אומרת ומסבירה, "פתאום מסר היה יכול לעבור מרחק אדיר בשנייה. לנו זה נשמע מובן מאליו, אבל למי שחי אז זו הייתה חוויה קסומה. חוויה שהעלתה רעיונות של דיבור עם המתים. כאילו יש פה קסם. אם הקול שלי נע במרחב במהירות מצד אחד של היבשת לצד שני ברגע, אולי הוא גם נע באותו אופן בזמן, ואפשר לדבר עם המתים. סביב החוויה הזו התפתח כל העניין של הסיאנס והמתקשרים".

ד"ר כרמל ויסמן. "יש בתוכנו מאבק בין מחשבה מהירה לבין גוף שצריך תהליך" (צילום: באדיבות המצולמת)

וייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. עבורה הכניסה של אפליקציית זום לחיים יצרה מעין מעבדה מואצת לבחינת תהליכים מהסוג שהוא חוקרת כבר כמה שנים, ובמרכזם המפגש בין האנושי לדיגיטלי. "בשנים האחרונות אני מתעסקת בפוסט-אנושיות".

כלומר?
"כלומר היציאה של החוויה האנושית אל מעבר לגבולות הביולוגיה. למעשה, כל המאמצים הטכנולוגיים נועדו לשחרר אותנו ממגבלות הביולוגיה. אם זה תוחלת חיים, או הפגיעות הפיזית של הגוף וגם מגבלות הזמן והמרחב של הגוף הפיזי".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מעניין שדווקא מגפה שמראה לנו את הגבולות הביולוגיים שלנו מאיצה גם את התהליך של היציאה מגבולות הביולוגיה.
"המגפה מאירה על היהירות, או הנאיביות, שלנו במחשבה שאנחנו יכולים להתנתק מהביולוגיה שלנו. אנחנו אנושיים. הגוף שלנו צריך כל מיני דברים ויש בתוכנו מאבק בין מחשבה מהירה לבין גוף שצריך תהליך".

מה זאת אומרת "גוף שצריך תהליך"?
"ככל שאנחנו מנסים להכריח את הגוף לחיות בקצב המחשבה, אנחנו יותר פוסט-אנושיים. כדי להיות אנושי אתה צריך לעבור תהליך. לגוף יש קצב משלו כדי לעבור משהו. להיות אנושיים זה להצליח לסנכרן בין המחשבה לגוף. יש אנשים שקופצים מדבר לדבר. הם הרבה פעמים מספרים על חווית טרוף הדעת מצד אחד, או על תחושה שהכל נשאר חלול, והם לא מצליחים לחוות את המציאות.

"הרבה פעמים אתה חושב שאם תעבור מהר על מלא דברים תתמלא, תרגיש סיפוק, תספיק הרבה. אבל אולי יותר נכון לנו לעבור פחות דברים ולהצליח לחוות אותם. יש היום תנועת האטה שהתפתחה כנגד הטכנולוגיה, איזושהי הבנה שכשאנחנו נמצאים בקצב מהיר מדי משהו הולך לאיבוד".

"החוויה האנושית היא לא רק מידע מתומצת במילים"

רגע, רגע, אנחנו רצים עם התובנות למחוזות רחוקים. בואי נחזור לאפליקצייה, לזום. הרי הרעיון של שיחות וידאו לא חדש, אז מה הדבר החדש שקורה פה בחודש האחרון?
"פתאום נאלצנו לעשות באמצעות הזום ודומותיה הרבה דברים שלא עשינו קודם בעזרתן. למשל לתת שיעור שלם באוניברסיטה, או מופע סטנדאפ, או סדר פסח. פתאום כולם עושים הכל בזום הפלטפורמה לא מתאימה למפגשים האלה. זו פלטפורמה שנוצרה לצורך מסוים – לישיבות עבודה כאלה. הניסיון להכניס אליה כל צורך שהוא לא תמיד מתאים".

תני דוגמה לחוסר ההתאמה הזה, הרי ממילא אנחנו מדברים עכשיו אחד עם השני מרחוק, וזה מה שהאפליקציה מאפשרת.
"זה כמו לקיים את כל החיים שלך בתוך דירה אחת, שיש בה שיעור באוניברסיטה, הופעת רוק, שיחת חולין עם חבר, והכל  קורה בתוך אותם ארבעה קירות. במידה מסוימת הזום מחזק לנו את תחושת החד-גוניות של סגירות באותו בית. התפאורה של החיים לא מתחלפת, וכך גם התפאורה של הזום. זה מייבש. זה מקשה. תחשוב על לצאת לדייט עם בחורה בכיתה באוניברסיטה, שבה גם דיברת עם סבתא קודם. מבין את הקצר בחוויה?"

בעצם, את אומרת שמרחבי החיים השונים שלנו מותאמים בדרך כלל למצבים שונים – בתאורה, במוזיקה, באינטימיות – וכל אלה נעלמו לטובת המלבן הזה עם הראשים המדברים.
"נכון. זה מעניין שאנחנו צריכים תפאורה שונה לכל אירוע. הרי ברמת המחשבה, הכל זה מידע, מילים. תן לי מידע שונה, מילים שונות, ואני אסדר אותו בראש. אבל כבני אדם יש לנו עוד חושים. אנחנו צריכים להגיב לעוד דברים בכל החושים. אם נשארנו רק עם המידע, עם המילים, בלי חום הגוף, גודל החלל, המוסיקה, התאורה, הריחות וכו', נשארנו עם חוויה וירטואלית ולא חושית. הגוף לא מגיב אליה. כשאנחנו עוברים ממקום למקום, אנשים לבושים אחרת, הטמפרטורה משתנה, אנחנו מחקים צורות התנהגות. החוויה האנושית שלנו היא רב-מימדית, היא לא רק מידע מתומצת למילים".

זה כמו לקיים את כל החיים שלך בתוך דירה אחת… הכל  קורה בתוך אותם ארבעה קירות… תחשוב על לצאת לדייט עם בחורה בכיתה באוניברסיטה, שבה גם דיברת קודם עם סבתא. מבין את הקצר בחוויה?

ומה ההשלכות של החוויה הזו נטולת הרב מימדיות שאת מתארת?
"פעם לכל מדיה הייתה צורה חומרית אחרת – לקולנוע היה גלגל סרט, לצילום היה פילם ולמוזיקה היה תקליט. הצריכה של כל אחד מהמדיומים האלה עברה דרך מכשירים אחרים, וקרתה במקומות אחרים. עכשיו הכל זה מידע דיגיטלי שמגיע אלי למחשב האישי. האנושות לא נועדה לחיות כך לאורך זמן".

למה בעצם?
"כי הכל נהיה מופשט מדי. אנחנו צריכים את הצורות כדי לעבור בתוכן. ככה אפשר להרגיש שאתה עובר מדבר לדבר".

ניחום אבלים, שיחה עם סבתא, הופעת רוק

אבל הדיגיטציה של כל המדיות מאפשרת המון דברים. היתרונות שלה ברורים. מה הבעיה בזה?
"כשאתה עושה שלושה אירועי זום – פגישת עבודה, שיחה עם סבתא, שיחה עם חבר – אחד אחרי השני, אתה לא מספיק לעבור ביניהם. החוויה שלהם נהיית שטוחה. המעבר מפורמאליות לבלתי פורמאליות; המעבר בתפקידים השונים שלך בין השיחה עם סבתא למפגש החברי, לפגישת העבודה. בכל אירוע כזה יש לנו תפקיד אחר. אנחנו רוצים להיראות אחרת, להביא אני אחר ורגשות אחרים, עכשיו הכל קורה במקום אחד, ברצף אחיד.

"בשיגרה הרגילה, כשאתה הולך למסיבה, אתה מתלבש לקראתה, אתה בונה ציפיות; כשאתה בדרך לפגישה עסקית חשובה אתה עושה הכנה מנטלית בדרך – מה אגיד ואיך זה ישמע, איך אעמוד, את מי אפגוש. ברצף הזום כל הדבר הזה לא קורה. דמיין שאתה נכנס לישיבת הנהלה, לניחום אבלים ולהופעת רוק באותו אופן".

בזום אין מעברים, אין הקשרים.
"כן. כבני אדם יש לנו התנהגויות אוטומטיות לפי קונטקסט. כשאתה נכנס למקום חדש ולא בדיוק יודע מה עושים, אתה תחקה בצורה בלתי מודעת התנהגויות של אנשים אחרים. הסוציולוג אירווינג גופמן ניסה להראות איך אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו ביחס לאחרים. המטאפורה שלו הייתה מופע. אנחנו כל הזמן מופיעים. כל דבר שאנחנו אומרים ועושים אנחנו מחפשים את התגובה מהסביבה, ומתאימים את עצמנו. טקסים קטנים. יש לנו אות כשיורד המסך, מחיאות הכפיים, ההשתחוות. גם במציאות יש קיו לכל מיני דברים, וזמן הכנה. כל זה לא קורה במציאות שטוחה על המסך שנדלק וכבה ברגע".

כשאתה עושה שלושה אירועי זום – פגישת עבודה, שיחה עם סבתא, שיחה עם חבר – אחד אחרי השני, אתה לא מספיק לעבור ביניהם. החוויה שלהם נהיית שטוחה

איך לדעתך משפיעה עלינו החוויה השטוחה הזו?
"אנשים שעוברים הרבה ישיבות כאלה לא זוכרים מה היה בהן. זיכרון זה דבר שקשור מאוד בחוויה. מדברים על זה בלימודים, שלמידה חוויתית משאירה חותם, חותם אנושי במוח. לעומת זאת כשהמדיה שטוחה, גם אם למדתי את החומר, לא אזכור אותו. אנחנו לא מכונת מידע. אנחנו מאוד רוצים לחשוב שאנחנו לומדים כמו מחשב, אבל זה לא נכון. אנחנו לא עובדים ככה.

"אם להיות פרקטית ביחס למציאות הזום שנכפתה עלינו, אני מציעה לסגל לעצמנו מנהגים של יצירת אווירה. ליצור לקראת שיחת זום את הטקס. המחשב בעצמו לא עושה את האווירה, אז צריך להכין לנו את האווירה כאילו במנותק – להתלבש בהתאם לכל שיחה; אם רוצים אווירה אינטימית להדליק נר; בשביל אווירה של עבודה, להתיישב מול השולחן וכו'. בהרצאות זום שאני עושה עכשיו לסטודנטים שלי אני מציעה להם לבוא כמו לכיתה, עם בקבוק מים ופרי ומחברת ועט. להיכנס לאווירה של שיעור".

המחשבה רצה והגוף זומבי

בואי נחזור רגע לפוסט-אנושיות וגבולות הביולוגיה, שעליהם דיברת. מה זום עושה לגוף שלנו?
"שמתי לב שכשאני מלמדת שיעורים וירטואליים אני מתעייפת הרבה יותר. למרות שאני לא זזה במרחב, כמו בשיעור רגיל. אני רק יושבת מול המחשב, ואחרי שני שיעורים אני גמורה. קולגות שיתפו אותי באותן התחושות. חשבתי על זה, ואני מרגישה שכשאני מדברת בזום אני כאילו יוצאת מהגוף שלי. המוח שלי מתחלק לחמישה חדרים, ואני כמו בקרית שצריכה לפקח על חמישה מרחבים בו זמנית. הגוף לא זז והמוח מתאמץ מאוד ומנהל חלוקת קשב. המאמץ המנטלי של פיצול הקשב והצורך להיות מודע, מושך הרבה אנרגיה.

אם להיות פרקטית ביחס למציאות הזום שנכפתה עלינו, אני מציעה לסגל לעצמנו מנהגים של יצירת אווירה. ליצור לקראת שיחת זום את הטקס. המחשב בעצמו לא עושה את האווירה

"עוד השפעה של היציאה מסנכרון עם הגוף וכנראה מאוד משמעותית לנו, זו החוויה הפוסט-אנושית שמפרידה בין המחשבה לגוף. 'זומביפיקציה' קוראים לזה. בעבר דיברנו על מה שקורה לנו כשהעיניים תקועות במשך שעות במסך, תיארנו את התנהגות הזומבי הזו. הזום הוא מסיבה למחשב ולמוח שעובד חזק מאוד, אבל הגוף זומבי מול המחשב, לא זז".

זו חוויה שמנוגדת ללמידה האפלטונית, למורה שמסתובב עם תלמידיו במרחב ושואל שאלות תוך כדי הטיול.
"נכון, בהתחלה הכנסנו את התלמידים לכיתה ואחר כך הכנסנו אותם למסך. היום מבינים את הנזק שזה עושה ומנסים לחזור אחורה. עושים בבית הספר יוגה, ושיעורים בטבע".

במרחב האמורפי אין כללי התנהגות

מבחינתה של ד"ר וייסמן, זום היא רק דוגמה אחת לאופן שבו טכנולוגיה משמשת כמתווכת במצבים אנושיים. היא מסתכלת על העולם הדיגיטלי והכלים השונים שיש בו כסביבה למציאות האנושית. "יש במחקר מושג שקבעה אילנה גרשון ונקרא 'אידיאולוגיית מדיה'. אתה מניח שיש כללים ספציפים לכל מדיה, ואתה מניח שאנשים מבינים אותם."

כמו קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, או של הורי הגן, אתה משתגע מאיך שאנשים מתנהגים בהן, כאילו זו שיחה פרטית של שני אנשים.
"זאת החוויה שלך, אבל האמת היא שכל אחד חושב שהוא יודע את הכללים. אף אחד לא קבע איך לגיטימי להשתמש בכל פלטפורמה. הנורמה מתגלית רק כשהיא מופרת. כשמישהו עושה משהו שלא מתאים. את ההסבר אנחנו נותנים מתוך אנלוגיה למדיה אחרת שאנחנו מכירים. העניין הוא שאנשים אחרים עושים אנלוגיות אחרות".

מה זאת אומרת?
"מה זה האינטרנט – זה טקסט? זה מרחב? זה הוויה? במרחב הממשי יש יציבות. כשאתה נכנס לחדר שבו יושבים שבעה ברור לך איפה אתה, ולכן קל לרוב האנשים להתנהג בהתאם לנורמות. הן נקבעות באופן בלתי פורמאלי כשאתה נכנס להצגה או לבית של חבר. העניין באינטרנט הוא שאף פעם לא היינו בטוחים מה זה – זה אוטוסטרדת מידע? ספר אלקטרוני? ספרייה ענקית? רשת חברתית?

אני מרגישה שכשאני מדברת בזום אני כאילו יוצאת מהגוף שלי. המוח שלי מתחלק לחמישה חדרים, ואני כמו בקרית שצריכה לפקח על חמישה מרחבים בו זמנית. הגוף לא זז והמוח מתאמץ מאוד

"באותו אופן גם הזום הוא מרחב אמורפי. הסבתא רואה את זה כמו טלפון. היא רואה אותך ושומעת אותך וזה מקשר ביניכם. אבל כשעולה כל המשפחה והילדים צוחקים ומקשקשים ומעלים רקעים, הם לא מחזיקים תורות בשיחה, כי הם לא באו לשיחה. הם מרגישים יותר קרוב למרחב משותף, כולנו ביחד בסלון, ואפשר לדבר במקביל ולהיות ברמות שונות של קשב. ולכן אנשים שונים מתנהגים במקום הזה כמו במצבים שונים בחיים".

עם הזמן בטח יווצרו כללים מתאימים לכל מדיה.
"זהו שלא בדיוק. הטכנולוגיה עצמה לא יכולה לייצר את הכללים. בכל אירוע מישהו יצטרך לייצר את הכללים. יש פה הבדל בין האינטרנט לבין המציאות. באינטרנט אין כללים יציבים. איך שתתחלף קהילת המשתתפים יווצרו כללים אחרים".

מה תמונת העתיד של הניסוי הענק הזה? אנחנו באמת עוברים לעולם שיהיה יותר וירטואלי – לעבודה מרחוק, ללמידה מרחוק?
"בשנות התשעים זה היה חזון האינטרנט. משום מה לא עשינו את זה. חשבנו אולי שזה בלתי אפשרי. עכשיו אולצנו לעשות את זה. יש מגזרים, בעיקר בעולם העסקי, בהייטק, בפיננסים, שהתנסו ויראו בצורת התקשורת הזו אופציה טובה, ואצלם זה ישאר. אבל יש הרבה מקומות שישמחו מאוד לחזור לחיים האמיתיים, ושם תהיה דווקא רגרסיה. אוניברסיטאות רצו לעבור לקורסים וירטואליים ודיגיטליים. עכשיו יש סטודנטים שמתלהבים מצורת הלמידה הזו, אבל יש גם רבים שהבינו שהם לא רוצים ללמוד ככה. לדברים מסוימים הנסיון הזה יהיה מאיץ ולאחרים זו חוויה שדווקא תדרוש לחזור למגע הישיר. תהיה הערכה מחודשת לחשיבות שבמפגש, שבנוכחות במרחב המציאותי. תמיד זה ככה. העולם אף פעם לא הולך בצורה חד כיוונית. גם פה נראה דבר והיפוכו. מגזרים שונים יפיקו מסקנות שונות".