אגמון חפר (צילום: אסף צבי)

לרוץ, לשחק, לזרוק אבנים למים
זה היה יום שישי נעים ושמשי של אמצע החורף. ירדנו מכביש ארבע ופנינו מזרחה לדרך עפר. הגענו למקום הקסום הזה, אגמון חפר, והיינו כמעט לבדנו במרחב העצום של מים, שמים, עצים וציפורים. בשביל בן השנתיים שלנו זו היתה הזדמנות מופלאה לרוץ, לשחק, לראות אנפות, ולזרוק הרבה מאוד אבנים למים. (אסף צבי)

רמת טראמפ. (צילום: דוד טברסקי)

רמת טראמפ. (צילום: דוד טברסקי)

המדורה האחרונה
מסורת ארוכת שנים שולחת אותנו, קבוצה של חמישה חברים טובים, לטייל ברחבי הארץ פעמיים בשנה: פעם בקיץ ופעם באחד החגים. בפעם האחרונה נסענו לרמת הגולן. בתעלה מתחת לכביש, צמוד ליישוב החדש 'רמת טראמפ', מצא חברי הטוב, אור משה גואטה, ערימה של גזרי עץ ורפסודות. העמסנו את האוטו כדי שנוכל להחזיק מדורה במשך כל הלילה. את הטיול של פסח השנה נאלצנו לבטל. נקווה שנשוב להדליק מדורה באוגוסט. (דוד טברסקי)

שמורת הטבע "פונטה טומבו" בארגנטינה. (צילום: דייאנה פאל)

שמורת הטבע "פונטה טומבו" בארגנטינה (צילום: דייאנה פאל)

זכות קדימה לפינגווין
יש לי חיבה גדולה לשלטים, והשלט הזה הוא אחד האהובים עליי. הוא קיבל את פנינו בכניסה למדינת הפינגווינים – שמורת הטבע "פונטה טומבו" בארגנטינה, אחד מהמקומות היותר מלהיבים שבהם ביקרנו. בשמורה יש מושבת פינגווינים ענקית. בימי השיא מגיעים לשם כחצי מיליון פינגווינים. בני האדם הם רק אורחים בעולמם. מסתובבים בשבילים מסודרים ומציצים. ״תן זכות קדימה לפינגווין״ מורה השלט. וזו לא הלצה. כשפינגווין רוצה לחצות שביל, צריכים לעצור ולאפשר לו, כדי לא לבלבל אותו (בעיקר את חוש הריח שלו), שלא יאבד את דרכו אל הקן שלו, אל בת זוגתו, או לים. לשניים שעברו לידי, עצרתי. ולא אשכח אותם. (דייאנה פאל)

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הכנרת (צילום: טל כספין)

לא רועשת, לא מלוכלכת
שנים נמנעתי מלנסוע לכנרת. גם אני נפלתי קרבן למה שהתברר מאוחר יותר כמסע הכפשות ותעמולה – רועשת, מלוכלכת, עמוסה. החופים מסודרים, אפילו נקיים יחסית, ובאלה השקטים הרעש מינימלי. לא הרגשתי צפיפות, גם כשהשערים נסגרו כי החוף מלא. בבוקר המים שטוחים כמו מראה, ומהצהריים מתחילים גלים קטנים. נחמדים. הרוח נעימה ויש והמון שמים. גם כשחם, המים נעימים, ואפשר להצטנן. אבל יותר מהכול – היא בחינם. לא חינם במבצע. חינם כי אפשר פשוט להחליט, ותוך שעתיים לטבול בה. חינם, כי חוץ מאוכל, אוהל וכמה עשרות שקלים לחנייה – לא צריך דבר. חינם כי היא שלנו, של כולם. אולי זה מה שכל כך מטריד אנשים לגביה. (טל כספין)

הר צפחות. (צילום: בר קורן)

הר צפחות. (צילום: בר קורן)

שלושה מול הזריחה
יצאנו שלושה חברים טובים להרי אילת. היתה בזה חזרה למקורות, כי שם התחשלה החברות שלנו בתקופת הצבא. יצאנו לדרך כשחושך עוד מסביב, והגענו לפסגת הר צפחות, לראות את הזריחה המדהימה, שלושתנו מעל העיר אילת. ואז עוד מותר היה לגעת. (ניצן צבי כהן)

קרית טבעון (צילום: רז רותם)

חייזרים ביער הפיות
עשרה צעדים מהגשרון הירוק ביער הפיות מישהו הקים את מבצרו בין ארבעה אלונים. פעם ראיתי שם כורסת עץ, שטיח קטן, מיטה וכלי מתכת חלוד תלוי על גזע עץ. לא רחוק משם עומדת אורוותו הנטושה של סקיי. סוס שהיה עד שבוקר אחד בעליו הגיע להאכיל אותו, והוא לא היה. השער נותר נעול, בשטח מסביב לא נמצאו עקבות צמיגים או פרסות, ומאז מספרים שסקיי נחטף על ידי חייזרים. על מגדל המים הסמוך רק המטורפים באמת מטפסים. הם זוכים לראות את גגות בתי השכנים, את העמק נפרש ואת צמרות העצים. בלילה, אלמוני שוכב על הגב ומביט בסהר. בין יללות התנים הוא שומע "קליק, קלאק, קליק". מישהו דוהר במרחק. (רז רותם)

גינה משפחתית בכפר קטן בדרום מזרח אנגליה (צילום: יונתן קירשנבאום)

גינה משפחתית בכפר קטן בדרום מזרח אנגליה (צילום: יונתן קירשנבאום)

בין כאן לשם, בדרך משדה התעופה
בתמונה: הגינה בבית הורי. המקום: כפר קטן בדרום מזרח אנגליה, קילומטרים בודדים מהכפר שבו נולדתי.

מי שחי רחוק מהמקום שבו נולד ובו נמצאים המשפחה שלו ושורשיו, יודע שקיימים רק שני מצבים: נוכחות והיעדרות. העובדה האכזרית שלא ניתן להימצא בשני מקומות בו בזמן, גוזרת הפרדה יסודית וקבועה בין 'כאן' ל'שם', שכופה עליו, בכל רגע, לקבל החלטה חורצת גורל: להיות במקום אחד זה לא להיות במקום השני, ולהיפך. השְׁנִיּוּת הזו אכזרית. היא ממנה אותו לשופט: מה לחיים, להווה, ל'כאן' – ומה ל'שם', לזיכרון.

מי שחי כך לומד שהסבל מההיעדרות הוא אי-הידיעה; הוא מכיר את התקפי התהייה לגבי 'שם' – הם לא תדירים, הם זורמים במקביל לכל טרדות היומיום. עשויים לעבור ימים, לפעמים שבועות, מבלי שהקדיש רגע של מחשבה ל'שם', ופתאום (אולי מילה בשפה שלו שנתפסת במקרה באוזן?) הוא זקוק נואשות לדעת. זיכרונות עולים ונעלמים, משאירים אחריהם טעם מר של אכזבה. מהם לא יבוא סיפוק, כשהוא בהתקף כיסופים להווה. הוא חייב לדעת מה הם עושים עכשיו, איפה הם נמצאים, מה הם מרגישים. אולי הם זקוקים לעזרה, ואיך נראה הבית, ומה מזג האוויר?

החיים 'שם' מתקיימים בשבילו רק בדילוגים. ההווה מתרחש בהפרשים של היעדרות. ביקורים לא יכולים לספק הקלה. הם מזכירים לו את כובד ההחלטה שקיבל. בכל ביקור הוא נוכח לראות עד כמה החיים 'שם' התקדמו בלעדיו, בהיעדרו, ועד כמה שונים החיים בהווה מהתמונה ששמר בזיכרון מהביקור הקודם.

זאת אולי אחת הסיבות לכך שאלו שחיים לבד ורחוק מהבית, מפגינים פרדוקס משולש: מצד אחד, הם שומרים בקנאות על הזהות של מי שהגיע מ'שם', ומטפחים געגוע עמוק הביתה; מצד שני, הם נמנעים מביקורים בארץ המוצא שלהם ("פשוט לא מצליח למצוא זמן מתאים לבקר"); ומצד שלישי נסוגים מההווה אל העבר – הבית שלהם נראה כמו מקדש קטן ל'שם'. הם אוספים פריטים קטנים מ'שם' ובונים מהם חיקוי מיניאטורי, כאילו שבדרך הזו אפשר להחליף את ההווה בעבר, ולהפחית את הכאב.

חישובי הזמן קריטיים. תוחלת חיים ממוצעת של 82 שנים מאפשרת רק מספר מוגבל של ביקורים. זהו הביקור הכך וכך מאז שעזב (כמה ביקורים עוד נותרו?). וככל שמשך ההיעדרות ארוך יותר, כך גדל אצלו הפחד מהחזרה ל'שם'. בדרך משדה התעופה, הוא נושך שפתיים ומדמיין עד כמה שונה יהיה מה שהשאיר מאחור. רגע לפני החיבוק הראשון – המחנק החד, לשבריר שנייה, כשהוא שם לב לקמט חדש, לפס טרי של שיער אפור (באמת עברה רק שנה?); חבר ישן, או בן משפחה, נפטר (בביקור האחרון הוא עוד ישב פה). הביקור הוא כל כולו נוכחות ואבל משולבים זה בזה.
בבוקר הראשון הוא מגלה שבזמן שנעדר, הם כרתו עץ שעמד בגינה, ושאת הפריחה שלו אהב במיוחד. "רצינו לפנות מקום, שתיכנס קצת שמש", הם אומרים.
                                                                                            (יונתן קירשנבאום)

אילת (צילום: יעל אלנתן)

בואי לאילת
"בואי נימלט אל הלגונות השקטות", אמר לי בן זוגי, "ניקח את הילד פעם ראשונה לאילת". זה היה שבוע לפני הסופה, שבוע לפני סגירת המלונות בגלל הקורונה. הרווחנו את הים האדום. צלילה בחוף אלמוג וטבילה ראשונה של הילד בים. שיזוף של תחילת עונת הרחצה. אלכוהול, דגים, שמש ותיירים סמוקים. "בואי לאילת" הוא אמר.
                                                                                                      (יעל אלנתן)

נהריים (צילום: שי ניר)

פעמיים נהריים
אני חושב על נהריים. הייתי שם פעמיים. בפעם הראשונה, כחניך הנוער העובד והלומד, עצרת 'תנועות הנוער מדליקות משואות לשלום' ב'אי השלום'. זה היה לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן. מזמן. היתה תקווה. הפעם השנייה היתה השנה, כעבור 25 שנים. השטח נעזב. הוחזר לירדנים. ומי יודע אם יהיה אפשר להגיע לשם שוב. (שי ניר)

שיט לחופי ישראל (צילום: מיכל רוזן)

תנו לשוט
אנחנו חבורה. מפליגים ביחד. מדי פעם, לכמה שעות בין חופי הארץ. מצד אחד מרחבי הים הפתוח עד קצה האופק, מצד שני קו החוף המשתנה. מי עוזר עם התרנים? מי אוחז בהגה? פעם אחת שטנו לצד להקת דולפינים, או שהם שחו לידינו. קשה לשכוח מראה כזה. גלים מרפאים את הנפש. בים, אהיה היכן שאהיה, ארגיש בבית. (מיכל רוזן)

דיונות הדב הישן, אגם מישיגן, ארה"ב (צילום: דפנה איזברוך)

מרחק אינסופי
זה היה בשנה שעברה. נסעתי לבקר את משפחתי בארצות הברית. טיול בטבע, הרפתקה, והזדמנות לשבת עם כולם סביב שולחן האוכל של ההורים. עכשיו כולם רחוקים מההורים. לכולם קשה. עבורי אלה התחושות שמלוות אותי מאז שעליתי לארץ, בלעדיהם, לפני שבע שנים. ועכשיו אני מרגישה את המרחק יותר מתמיד.

אני מאוד שמחה להיות כאן, להתמודד עם הקורונה כחלק מהחברה הישראלית. אני שמחה שיש פה מערכת בריאות ציבוריות וממשלה שמנסה לקחת אחריות על האזרחים. אבל קשה לי התחושה שהמשפחה שלי בסכנה ואין לי איך לעזור להם. אנחנו מדברים עכשיו יותר מאשר בדרך כלל. זה טוב, אבל לא מגשר על המרחק.

לא תכננתי לנסוע אליהם שוב בתקופה הקרובה, אבל העובדה שעכשיו אני לא יכולה לנסוע, גם אם הייתי רוצה, או אם חס וחלילה יקרה משהו, מלחיצה אותי. זו תחושה של מרחק אינסופי. (דפנה איזברוך)

אזור חאן השיירות (צילום: מור הופרט)

אזור חאן השיירות (צילום: מור הופרט)

כוכבים נופלים במדבר
לקחת אותי למדבר לצפות בכוכבים
נשכבנו על אדמת המדבר הקרה
ולמולנו מרבד של כוכבים
מפה ועד אין קץ
ומספרם לאין ספור
ובכל כוכב כזה
אפשרות לחיים
אפשרות לשתיים כמונו
שצופות גם הן בכוכבים

ופתאום כוכב אחד נופל
אנחנו צופות בו בפליאה
והשובל הזוהר שהוא מותיר
מזכיר לי שכל דבר
עתיד להסתיים
גם השתיים שצפו בנו מהכוכב הזה
וגם שתינו.

(מור הופרט)