רונן לוי | 36 | נשוי+3 | מתגורר באילת | מנהל אבטחת איכות במפעל הפלסטיק "גרופית"

על פס הייצור: אנחנו עובדים עם מקומות חיוניים שצריכים תמיכה היקפית. מבחינת המוצרים של המפעל, אין שינוי גדול בין ימי חול לימים של הקורונה, אבל יש יותר מיקוד בקופות החולים. עכשיו יש בוסט של יצירת שקיות של בדיקות קורונה ואת הניירת שמצורפת לשקית.

שגרת קורונה: כשהתחילה הבהלה מהקורונה היה חוסר ידיעה לקראת מה הולכים – כן עובדים, לא עובדים, אבל פה הכל שגרתי ובימינו שגרה זה דבר חיובי. עדכנו אותנו בכל הנחיות המיגון – על איך נוסעים, לשים מסכה, חיטוי ושמירת מרחק. במצב הרגיל יש שני מטר בין עובד לעובד, אבל עכשיו נשמרים במיוחד. המשמרות לא השתנו. אני עובד במשמרת בוקר, תשע שעות ביום, יחד עם עוד כ-15 עובדים. הייתה אפילו הרמת כוסית לכבוד חג הפסח.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

חששות: במפעל לא מרגישים לחץ, אבל רואים שאנשים חושבים על זה, על מה יהיה אם מישהו יידבק. בהתחלה ההנהלה עשתה היערכות עם עצמה ועדכנה אותנו, ועכשיו הם דואגים גם לעדכן על מה המצב במשק, על מה המצב שלנו בתוך זה, וגם על מה יקרה אם יחליטו על סגירת העסקים, מבחינת העבודה השוטפת.

מפגש אנושי: רוב העובדים במפעל הם מאילת ויש היכרות אישית ואווירה משפחתית. בדרך כלל יש הסעה שנפגשים עליה, אבל עכשיו יש הסעה מצומצמת וחלק באים בכלי הרכב הפרטיים. אחווה אילתית תמיד יש. עכשיו אנחנו בקושי רואים אנשים, אז אני נהנה מהמפגש. כרגע אין מפגש עם אנשים אחרים ומה שיש – מודים עליו.

שמחה: אני לא קם בבוקר ואומר איזה מזל שאני תורם למשק וחיוני. קודם כל אני אומר תודה שאני ממשיך לעבוד. אשתי גננת, עכשיו היא בבית עם שלושת הילדים. לא קל בבית מן הסתם, אבל בימים כאלה משכורת זה לא דבר מובן מאליו. בשכלול כל הפרמטרים, אנחנו שמחים. יש אנשים שאין להם משכורות ולא יודעים אם יהיה להם איפה לעבוד כשזה יגמר.

העיר: אילת ספגה את זה קשה כי היא תלויה בתיירות. האילתים לא יודעים מה יילד יום, מה יהיה מחר ומה יקרה כשזה יגמר. אולי זה יגרום לשינוי ויהיה פה יותר גיוון במקומות העבודה.

תקווה: יש לי תקווה שזה יגמר כבר, שהילדים יחזרו למסגרות, שאפשר יהיה ללכת לים, לראות כדורסל, הדברים הפשוטים, שביומיום אנחנו לא מודים עליהם, ועכשיו אנחנו רואים שהם לא מובנים מאליהם.