נפילת מצדה, הקרב על תל-חי ומלחמת יום הכיפורים הן דוגמאות למקרים של טראומה קולקטיבית, כזו שעדין מעצבת את התודעה הלאומית שלנו. לעומת זאת, מלחמת המפרץ, על המסכות הגז וההסתגרות בבתים, זכורה לנו במעורפל. בקרוב צפויים הצעירים יותר, המכונים "אוכלוסיות שאינן בסיכון" להשתחרר בהדרגה מהבידוד. למרות זאת ודווקא על בסיס תיאוריות של הזקנה, ניתן לשער שלבידוד הכפוי בבתים ולהמתנה היומית לטבלאות החולים והנפטרים מהמגפה יהיו השלכות פוסט-טראומטיות שיעצבו שינויי התנהגות דווקא אצל צעירים.

"הציפייה למוות" וההבנה שהזמן שלנו מוגבל הינן אבני יסוד בפסיכולוגיה של הזקנה, בהתנהגות ובעמדות של האדם המבוגר. לנקודת המבט הסובייקטיבית הזו יש ביטוי מיידי בנכונות להסתגל ולהתאים סדרי עדיפויות לשינויים. מעבר לכך, להבנה הזו יש השפעה מכרעת על מהות קבלת ההחלטות של זקנים ביחס להמשך חייהם.

בשנות החמישים היה אריק אריקסון, הפסיכולוג היהודי אמריקאי ותלמידו של זיגמונד פרויד, הראשון שהתייחס לזקנה כשלב התפתחותי בחיים. הוא טען שהחל מגיל 50 הזדקנות מוצלחת משמעותה השלמה עם המוות המתקרב. בשנות השישים הוצגה התיאוריה הגרונטולוגית המקיפה הראשונה, שהסבירה שהנכונות של זקנים לצאת לגמלאות ולהינתק בהדרגתיות מהחברה נובע מהציפייה שלהם למוות. בשנות השבעים, חידדה חוקרת הזקנה ברניס נויגרטן את ההבדלים בין צעירים למבוגרים כקשורים במבט הסובייקטיבי שלהם על חייהם: עד גיל 50 לערך אנשים מסתכלים קדימה. הם ממוקדים בתפקיד הבא, בהרחבת המשפחה או במעבר לדירה מרווחת יותר. הם אינם מתייחסים לאפשרות המוות כמשהו שנוגע אליהם באופן אישי. בשלב הבא בחייהם מתרחש היפוך. כיוון שהמתבגרים מפנימים שזמנם קצוב, הם מתחילים לפעול על בסיס הבנה זו.

מגפת הקורונה יצרה חרדה כללית שהוזנה ממידע יומי על מספרי מתים. הגרפים העולים והפרשנות שהשתקפה ממסכי הטלוויזיה, הם אלה שטיפחו את החרדה הקולקטיבית מהמוות. כך נוצרה בקרב רבים תחושה שמזכירה את זו  שחווים אנשים בערוב חייהם, ללא קשר למצב בריאותם האובייקטיבי: חרדה שנובעת מההפנמה שסופיות החיים נוגעת לכל אחד באופן אישי.

בשתי דוגמאות בולטות ניתן להצביע על עמדות שמאפיינות את הגיל המבוגר, אך הפכו לנחלת כלל הגילאים: הדוגמה הראשונה היא אמירות נוסח "הכי חשוב זו הבריאות" שהפכו רווחות. כמובן שגם צעירים מכירים בחשיבות הבריאות, אבל לרוב הנושא אינו מעסיק אנשים בריאים באמצע חייהם. הדוגמה שנייה היא העצמת החשיבות של התא המשפחתי. אחד הדברים מאפיינים זקנים היא שהם נאחזים רגשית במעט קשרים חברתיים שהנם מהותיים עבורם וב"מעגלי התמיכה" המשפחתיים. בהסתכלות סוציולוגית, התא המשפחתי נחלש מאד בשני העשורים האחרונים, בעיקר בשל העלייה בתוחלת החיים. החלשות זו באה לידי ביטוי בעליה דרמטית באחוזי גירושין ובנכונות פוחתת להקים משפחה בחברה החילונית המערבית. ניתן לצפות שהטראומה והתחושות הקולקטיביות המשתנות יתבטאו בשינויי גישה ביחס לצורך במעגל קרוב, שינויים שיתמידו בקרב רבים גם כשנצא מהבידוד.

מעבר לכך, התכונה שמאפיינת יותר מכל התנהגות בזקנה היא ההסתגלות למצבים המשתנים כתוצאה מאובדנים. מובן מאליו שאצל זקנים מדובר גם בהידרדרות החושים ובירידה ביכולות הפיזיות, אולם עיקר ההשפעה הינה לאובדנים בתפקודם החברתי: הפרישה מהעבודה, מקומם המשפחתי מול ילדיהם וכו'. מגפת הקורונה חייבה גם את הצעירים יותר להסתגלות בתנאים של בידוד, צמצום קשריהם החברתיים לאיכותיים בלבד ומעט מאד תרבות פנאי. המשמעות היא שרבים באוכלוסייה נחשפו לחוויות רגשיות שהן לרוב מנת חלקם של הזקנים. לפיכך, ניתן לצפות הקבלה גם בהשלכות הפוסט-טראומתיות, למשל בשינוי באופן שבו רבים יתפשו את עתידם.

טראומות לאומיות מוגדרות כתחושת חשש קיומי לחברה ולעם. גיבורי מגפת הקורונה לא יהיו בנוסח של אלעזר בן יאיר ויוסף טרומפלדור, אלא דווקא הראשונים שיציעו לנו חיסון או לכל הפחות קוקטייל יעיל למאבק בנגיף. וביל גייטס. לא גייטס בוורסיה הקפיטליסטית שלו, ההוא שהרוויח מיליארדים, אלא נביא הזעם שהתריע כבר לפני שנים מפני וירוסים. אם נחפש בכל זאת השוואה למלחמות טראומטיות היא נמצא אותה בהתהוות תופעות ה"אנטי". במלחמת וייטנאם היו אלה "ילדי הפרחים" שהעלו את חוסר התכליתיות שבשימוש בכוח ובאי אמון במנהיגים. תופעת הנגד לקורונה עשויה להיות כמיהה לחיים בטבע מאוזן, על חשבון צריכה מוגזמת וחסרת טעם.

הנה כי כן, צעירים חוו במשך שבועות את מה שחשים אנשים זקנים. הם צרכו פחות ומיקדו את תקוותיהם במצבם הבריאותי. התקוות האלה עשויות לעצב גישה חברתית שונה, שבדיעבד תתברר לרבים כצומת ששינתה גם את חייהם האישיים.

הכותב הוא גרונטולוג ומחבר ספרים בנושא זקנה