הסייפת הפראלימפית לינור קלמן (29) הייתה בעיצומו של הקמפיין להבטחת הכרטיס למשחקים בטוקיו 2020, כשפרצה מגפת הקורונה. "לקח זמן עד שהפנמתי שביטלו את התחרויות", היא מספרת ל'דבר ספורט'. "אליפות אירופה הייתה אמורה להיערך בחודש מאי באנגליה. זאת הייתה אמורה להיות התחרות המסכמת לפני טוקיו, תחרות שתקבע את הדירוג הסופי. אבל ביטלו אותה. זה היה סוג של הלם, לקח לי זמן לצאת ממנו. זה הפך להיות מתסכל. בעצם אין סיבה להתחרות, כי את לא יודעת מה המטרה הבאה שלך".

קלמן מתחרה בענף הסייף הפראלימפי בקטגוריית קלאס 1 (מתחרה בישיבה על כיסא גלגלים). נקודת השיא בקריירה שלה הייתה המקום ה-6 באליפות אירופה, שנערכה בספטמבר 2018 באיטליה. "הייתי בשוק מעצמי שהצלחתי לעשות את זה", היא מספרת. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לעבור את המקום השמיני, הייתי כל כך מאושרת שסופסוף הצלחתי. אחרי התחרות הרגשתי שהנה אני מסוגלת יותר ממה שחשבתי. מבחינתי, אין דבר כזה כישלון, כל תחרות או שהיא הצלחה, או שהיא שיעור".

הסייפת הפראלימפית לינור קלמן (משמאל) בטורניר הסבב העולמי שהתקיים בברזיל (באדיבות הוועד הפראלימפי בישראל)

כיום היא מדורגת במקום ה-17 בעולם, והייתה אמורה להבטיח את הכרטיס למשחקים בטוקיו, אליהם מעפילות 15 המדורגות הבכירות. כיוון שלכל מדינה מותר לשלוח רק שתי סייפות,  קלמן הייתה אמורה ליהנות מכך שסייפות סיניות ורוסיות שלפניה בדירוג לא יתחרו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"בקושי זזתי והמאמן מדבר איתי על אולימפיאדה"

לסייף היא נמשכה מילדותה. "בגיל 5 הלכתי עם אמי לחוג סייף, היא התאמנה ואני הייתי מביטה מהצד. אני זוכרת את הרגע שהמאמן בחוג נתן לי להחזיק בפעם הראשונה את חרב הסייף. מאז תמיד חיפשתי איך אני יכולה להגיע לסייף".

לרוע המזל, כשהייתה בת 20 נפצעה בתאונת דרכים. מאז היא סובלת מכאבי ראש קשים, סחרחורות ובעיות בשיווי משקל. אל הסייף הגיעה שוב ב-2015, ארבע שנים אחרי התאונה. במהלך פגישת היכרות עם מנהל בית הלוחם בירושלים  התעורר בה מחדש החיבור לסייף.

"הוא סיפר לי איזה פעילויות יש", היא משחזרת, "וכשהוא זרק את המילה 'סייף', אמרתי לעצמי: 'זה משהו שתמיד רציתי לעשות'". ואז הופתעה לגלות שמאמן נבחרת הסייף הוא ויקטור גלז, המורה לסייף מבית הספר בו למדה.

החיבור עם גלז היה מיידי. כבר בפגישתם הראשונה, מספרת קלמן, הוא החל לטפטף לה חלומות. "הוא מיד התחיל לדבר איתי על דברים מופרכים כמו אולימפיאדה ותחרויות. בקושי זזתי באותו זמן, כל התנועות שלי היו נוקשות וזהירות, לא ידעתי מה אני הולכת לעשות מחר, והוא מדבר איתי על תחרויות".

"במצב עמידה אני מרגישה שאני על קרוסלה מאוד מהירה"

מה שהחל כשיקום מתאונה הפך למקצוע. קלמן החלה לעלות בדירוג העולמי ולגרוף עוד ועוד הצלחות. "לקחתי את הסייף כסוג של פיזיותרפיה" היא מספרת, "ככל שהזמן עבר זה חיזק אותי, התחלתי להרגיש שהתנועות שלי נהיו חופשיות יותר, שהן לא רובוטיות. בגלל שהכל בישיבה, התחלתי להרגיש שאני בטוחה יותר כשאני יושבת. תמיד נזהרתי לא לעוף מהכיסא, לא לזוז יותר מדי, ומשם זה הפך להרבה יותר פשוט".

פציעת הראש בתאונה פגעה לה בשיווי המשקל, והיא סובלת ממגבלות פיזיות בתנועה בגב ובצוואר. "אני לא יכולה לעמוד", היא אומרת. "כשאני במצב עמידה, אני מרגישה שאני על קרוסלה מאוד מהירה ומאוד חזקה, ואני לא מצליחה לרדת ממנה. כדור הארץ מסתובב קצת מהר מדי בשבילי".

הסייפת הפראלימפית לינור קלמן (באדיבות הוועד הפראלימפי בישראל)

זה קורה גם במהלך תחרות?
"באמצע תחרות או אימונים, אני מרגישה לא פעם רגע של קיפאון. לא של פחד, אלא קיפאון של 'רגע, מה הייתי אמורה לעשות? אני נמצאת בסייף כבר כמה שנים טובות, איך אני אמורה להחזיק את היד?' זה דברים קטנים שפתאום בורחים לי מהזיכרון. מיגרנה יכולה לקרות לי כמה פעמים בשבוע. היו מצבים שהייתה לי מיגרה, מיד אחרי שסיימתי תחרות, למשל באליפות אירופה. בדיוק אחרי שהפסדתי את הקרב האחרון שלי, אחרי שירדתי מהבמה, פתאום הבנתי שמתחילה לי מיגרנה".

איך את מתמודדת בימים אלה של מגפה?
"כרגע אני עושה עבודה עצמית בבית, כדי לשמור על כושר, כדי לא להפוך לבטטה. אני מנסה לשמור על כושר עם כפיפות בטן וכל מיני תרגילי כושר. אני בשיחות עם המאמן שלי. אנחנו חושבים ביחד על פתרון, כי אני צריכה בכל זאת לעסוק בסייף. כיסא הגלגלים שלי נמצא איתי, כל כלי הנשק שלי נמצאים איתי בבית, ויש לי מטרה שאני עובדת עליה באופן עצמאי".