וליד עבד אל-חלים | בן 48 | רוקח בבית מרקחת פרטי בנתניה | נשוי ואב ל-2 | מתגורר בעכו
בית מרקחת בקורונה: אני עובד יחד עם עוד רוקחת מבוגרת יחסית. בגלל המצב היא ביקשה לא לעבוד ואמרתי כמובן, ברור, כי היא יכולה להיות בסיכון. הרבה אנשים מגיעים לבית המרקחת, ולצערנו אי אפשר לדעת מי חולה ומי לא. אז נשארתי לבד ומאז אני עובד כל יום מתשע בבוקר עד שמונה בערב, רצוף ללא הפסקה. יש יותר עבודה בגלל המצב, אנשים נכנסים ללחץ ובאים למלא את המרשמים שלהם לחודשיים שלושה בגלל שאף אחד לא יודע מה יהיה מחר ומתי זה ייגמר. ובנוסף אנשים מצטיידים בתרופות לחום ולשפעת. היה ועדיין יש לחץ על הצטיידות בכפפות, אלכוג'ל ומסיכות.
המשלוח הראשון: לקוחות מבוגרים התחילו לשאול אם אנחנו עושים משלוחים. ואמרתי שהאמת שלא, שאני נמצא לבד בבית המרקחת כל הזמן. ואז מישהו אמר לי שהוא ואשתו, בשנות השבעים לחייהם עם מחלות כרוניות, מפחדים לצאת מביתם מאז תחילת התפשטות הקורונה, והוא לא ידע איך יוכל לאסוף את התרופות שלהם. אני חשבתי לעצמי מהזווית האנושית על זה שהוא לבד, ואמרתי שאני אשמח לעזור. שאלתי אם יתאים להם שאבוא בשמונה אחרי העבודה להביא להם את התרופות עד הבית. הוא שמח מאוד ואמר "כל הכבוד, תודה רבה" ואמרתי לו שמבחינתי זה מעשה רגיל, מעשה של בן אדם. ככה אני מסתכל על זה.
עד הדלת: באותו היום עוד כמה אנשים התקשרו. ואז אמרתי שכל אדם שזקוק, כל מי שאין לו משפחה שתעזור לו ומפחד לצאת, אני אביא לו בכיף. אז ככה זה התחיל. הייתי מסיים עבודה בשמונה, ואחר כך יוצא לחלק תרופות. היו ימים שהייתי מגיע לעשרה אנשים. אני משאיר את התרופות בדלת, או בשער, מצלצל בפעמון ומתרחק, כדי שלא יהיו במגע גם איתי. עכשיו הקופות כבר מציעות שירותי משלוחי תרופות, אבל חלק מהאנשים לא מסתדרים עם זה, הם לקוחות קבועים שלי והם סומכים עלי
חובה אנושית: ביום השני או השלישי של חלוקת התרופות, אשתי התקשרה אליי לשאול למה איחרתי מהעבודה. אמרתי לה בלי לחשוב על זה יותר מדי שאני מחלק תרופות לבתיהם של כמה לקוחות שביקשו. היא שאלה אותי, "למה אתה חייב לעשות את זה?". אמרתי לה שאני לא חייב, אבל החובה האנושית לעזרה לנזקקים מחייבת אותי. לכן אני עושה את זה כל ערב. לפעמים אני יוצא מנתניה חזרה הביתה לעכו רק בסביבות תשע ורבע. אבל אני עושה את זה מכל הלב.
תודה מהמרפסת: לפעמים אנשים יוצאים למרפסת להגיד לי תודה. יש כמה לקוחות שהבאתי להם משלוחים כבר כמה פעמים, ואחת מהן התקשרה ואמרה לי, "יש לי מזל שאתה לידי ועוזר לי לעבור את התקופה הקשה הזאת." אני מרגיש כלפי האנשים האלה כמו משפחה, שאני יכול לעזור להם בדברים הכי בסיסיים. המצב כל כך קשה ואנשים מפחדים לצאת, אנשים בחוסר וודאות, ולאנשים מבוגרים חשוב במיוחד שלא יגיעו למקום כמו בית מרקחת, שאליו מגיעים גם אנשים חולים.
חששות: יותר מהחשש להידבק, אני חושש להדביק אחרים. הפחד שלי קודם כל הוא על המשפחה שלי, שאני אדביק אותם בלי לפתח סימפטומים בעצמי. ההורים שלי גרים מעבר לחצר שלי והם מאוד חסרים לי. הרשתי לעצמי לפגוש אותם רק פעם אחת בחודש האחרון, בחצר ממרחק של שני מטר, חובש מסיכה, ואחרי עשר דקות כבר נלחצתי והלכתי. אני גם מפחד להדביק לקוחות, במקרה שלקוח ידביק אותי ואמשיך לעבוד עד שאבין שנדבקתי, וכאמור לפעמים אנשים בכלל לא מגלים שנדבקו וממשיכים ומדביקים אחרים.
התמגנות: העבודה שלנו כרוכה במגע ישיר עם אנשים. כמובן שאני מאוד מעריך את הרופאים והאחיות שבאים במגע ישיר עם חולי קורונה מאומתים. אנחנו גם באים במגע ישיר עם אנשים חולים שבאים להצטייד בתרופות ויכול מאוד להיות שהם חולי קורונה. כמו שכולם יודעים, אי אפשר לדעת בלי בדיקה. יש לנו ציוד מגן, מסיכות וקיר מגן, זכוכית וכפפות – הציוד הרגיל.
גם הילדים עוזרים: הילדים שלי הם בני 9 ו-11 והם גאים בזה שאני עוזר לאנשים כל יום. הם אומרים "כל הכבוד אבא". הם נזכרים בסבא וסבתא שלהם, אותם הם אוהבים מאוד, והם והיו רוצים שמישהו היה עוזר להם אם הם היו זקוקים לעזרה. הקטן שלי ראה בטלוויזיה שמכינים מסכות והחליט שהוא רוצה גם לעזור ולחלק מסכות לאנשים שזקוקים, וזה גם רעיון יפה. אני באמת חושב שזו חובה של כל אחד, בתפקיד שלו והדרך שבו הוא יכול, לעזור לאנשים לעבור את התקופה הזאת.
