כל עוד מותר להסתובב עם מצלמה אני בסדר. החרדה לא חודרת אם אני יכולה לזוז. הקורונה הפכה אותי לציידת חלונות ומרפסות. אני מסתובבת ברחובות וצופה בעיר מתמודדת בדרכה עם המגיפה. לפעמים, אם לומר את האמת, היא נראית מאושרת מהמצב. פאנדמיק. הגרמנים נהנים מהריחוק החברתי, מחוקי ההיגיינה החדשים ומהסולדריות.

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

יש כאלה שמסתובבים, שיוצאים כאילו לבדוק אם מה שמספרים בחדשות קורה באמת בחוץ. אבל רבים סגורים בבית. מפחדים לצאת.

(צילום: מרב מרודי)

הווירוס לא מבדיל בין אנשים, אבל הסגר מדגיש את הפערים. חלק מהבתים גדולים ומאפשרים סגר קל. דירה עם מרפסת היא פריווילגיה של ממש. ואם יש שמש, אז בכלל.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

אבל יש כאלה שצריכים להסתפק בחלונות קטנים. יכולים רק להציץ, לתפוס אוויר, כדי לברוח מהלחץ.

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

לא תמיד שכנים מכירים זה את זה. ביקשתי לצלם והם הסכימו. אחר כך קיפלו נייר עם כתובת האימייל שלהם לאווירון, ושלחו אלי לרחוב כדי שאשלח להם את התמונה.

(צילום: מרב מרודי)

מחלון אחר קיבלתי אצבע משולשת מאישה כועסת.

(צילום: מרב מרודי)

לפעמים צריך לארוב, להמתין עד שמישהו ייצא. המצאתי שיר. תפילה למארב. מפזמת לעצמי בלחש, "שמישהו ייצא, שמישהו ייצא". והלב יוצא בעיקר אל המבוגרים שסגורים מאוחרי חלון זכוכית, מביטים למטה אל הנכדים.

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

(צילום: מרב מרודי)

פעם קראתי באיזה מקום שבברלין אחוז מסוים של אנשים מתים מעציץ שנופל להם על הראש מאחת המרפסות, ועכשיו שמתי לב שאנשים יוצאים למרפסת בעיקר כדי לטפל בעציצים. היום סופרים מתים, אבל מוות מעציץ בראש כבר לא נחשב לחדשות.

(צילום: מרב מרודי)

**

מרב מרודי היא צלמת. חיה בברלין תשע שנים.​