כל עוד מותר להסתובב עם מצלמה אני בסדר. החרדה לא חודרת אם אני יכולה לזוז. הקורונה הפכה אותי לציידת חלונות ומרפסות. אני מסתובבת ברחובות וצופה בעיר מתמודדת בדרכה עם המגיפה. לפעמים, אם לומר את האמת, היא נראית מאושרת מהמצב. פאנדמיק. הגרמנים נהנים מהריחוק החברתי, מחוקי ההיגיינה החדשים ומהסולדריות.
יש כאלה שמסתובבים, שיוצאים כאילו לבדוק אם מה שמספרים בחדשות קורה באמת בחוץ. אבל רבים סגורים בבית. מפחדים לצאת.
הווירוס לא מבדיל בין אנשים, אבל הסגר מדגיש את הפערים. חלק מהבתים גדולים ומאפשרים סגר קל. דירה עם מרפסת היא פריווילגיה של ממש. ואם יש שמש, אז בכלל.
אבל יש כאלה שצריכים להסתפק בחלונות קטנים. יכולים רק להציץ, לתפוס אוויר, כדי לברוח מהלחץ.
לא תמיד שכנים מכירים זה את זה. ביקשתי לצלם והם הסכימו. אחר כך קיפלו נייר עם כתובת האימייל שלהם לאווירון, ושלחו אלי לרחוב כדי שאשלח להם את התמונה.
מחלון אחר קיבלתי אצבע משולשת מאישה כועסת.
לפעמים צריך לארוב, להמתין עד שמישהו ייצא. המצאתי שיר. תפילה למארב. מפזמת לעצמי בלחש, "שמישהו ייצא, שמישהו ייצא". והלב יוצא בעיקר אל המבוגרים שסגורים מאוחרי חלון זכוכית, מביטים למטה אל הנכדים.
פעם קראתי באיזה מקום שבברלין אחוז מסוים של אנשים מתים מעציץ שנופל להם על הראש מאחת המרפסות, ועכשיו שמתי לב שאנשים יוצאים למרפסת בעיקר כדי לטפל בעציצים. היום סופרים מתים, אבל מוות מעציץ בראש כבר לא נחשב לחדשות.
**
מרב מרודי היא צלמת. חיה בברלין תשע שנים.
