משבר הקורונה הציב את מערכת החינוך בישראל בפני אתגר בלתי רגיל. התגייסות המורים לאימוץ מהיר של ההוראה מרחוק, המאבק שסיכל את דרישת האוצר לפגוע בשכרם, ההכרה של ההורים בחשיבות בית הספר עקב השהות הממושכת בבית, כל אלו מעוררים את השאלה מה קרה כאן, ולאן הולכת המערכת מכאן?

שלושה אנשי חינוך משיבים: פרופ' יורם הרפז, מומחה לחינוך לחשיבה ומרצה במכללת בית ברל; פרופסור יערה בר און, נשיאה לשעבר של  "אורנים", המכללה האקדמית לחינוך והוראה; ד"ר ניר מיכאלי, רקטור מכללת "אורנים", ובעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך (בתקופת כהונתו של שי פירון כשר החינוך).

פרופ' יורם הרפז. "המדיה החדשה התגלתה כהרבה יותר תובענית ממה שחשבו" (באדיבות המצולם)

פרופ' יורם הרפז | "בכלל לא בטוח שמדובר בעידן חדש"

"לצערי, ראינו כאן פשיטת רגל טוטאלית של החינוך הדיגיטלי", אומר פרופ' הרפז, "הילדים הם דור דיגיטלי, הם נולדו לתוך זה, אבל בנקודת המבחן גילינו שהמורים לא יודעים ללמד ככה והילדים לא יודעים ללמוד ככה. כבר מעל לעשור אנחנו מדברים על כך שההוראה צריכה לעבור ללמידה מרחוק, אבל אף אחד לא בדיוק יודע מה זה, ובכל מקרה מדברים על זה בביטחון רב".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אבל עובדה שהתארגנו.
"לזכותה של המערכת יש להגיד שהיא הצליחה לאלתר בהצלחה לא מבוטלת. המורים נתנו את נשמתם. המורים בישראל עדין מגוייסים. כנראה נשאר משהו מהאתוס של השליחות, שאפיין פעם את ההוראה. בהחלט נשאר. המורים והמנהלים באמת יצאו מגדרם כדי להחזיק את הילדים באופן דיגיטלי".

איפה הבעיה?
"המורים נאלצו לעבוד קשה יותר מהרגיל. המדיה החדשה התגלתה כהרבה יותר תובענית ממה שחשבו. יש הרבה דברים שהמערכת החדשה לא יודעת לעשות – למשל הוראה פרטנית. מבקשים מהילדים לשלוח משימות, כי הם צריכים להבטיח שהילדים נוכחים. בכיתה רגילה אתה רואה את הילדים ויכול להגיד אם הם איתך. מה עושים בדיגיטלי? צריך לשמור עליהם איכשהו".

מה יכלו לעשות ולא עשו?
"אם משרד החינוך היה יודע לראות קדימה, הוא היה מבין מזמן שצריך לקחת את הכלים הדיגיטליים ולהכניס אותם לשימוש שגרתי במערכת. דמיין לך שהיו מכריזים על יום או יומיים בשבוע שלא הולכים לבית הספר ומלמדים רק בהוראה דיגיטלית, ולא בגלל שהעולם עובר מגפה. זה לא אומר שמחליפים לגמרי את ההוראה, כי אין תחליף למגע האישי ולמפגש בין מורה לתלמידיו".

דמיין לך שהיו מכריזים על יום או יומיים בשבוע שלא הולכים לבית הספר ומלמדים רק בהוראה דיגיטלית, ולא בגלל שהעולם עובר מגפה

למה, לדעתך, לא עשו ניסוי כזה?
"מערכת החינוך כל כך עסוקה בבעיות יומיומיות ובשרידות שלא מאפשרות לה להתמסר לניסויים. ניירות מדיניות של מחלקת אסטרטגיה ומחקר ופיתוח ממומנים במימון עצום, מלאים בדיבורים רמים על העתיד והיערכות למאה ה-22, והנה, הגיעה שעת מבחן וממש לא ידעו מה לעשות. אני חושב שהסיבה לכך היא שהמשרד לא יודע לחשוב חינוך ואין לו שום השפעה על השטח, עם שרי חינוך שחינוך לא מעניין אותם – נפתלי בנט ראה בתפקיד שלו משרת-מעבר למשרד הביטחון, ורפי פרץ נראה לא בעניינים בכלל".

ובעתיד?
"עוד מוקדם להגיד לאן כל מה שאנחנו פוגשים בימינו יוביל בעולם החינוך. אני בכלל לא בטוח שמדובר בעידן חדש, כמו שחלק מהקולות טוענים. מעכשיו יעבדו שני כוחות חזקים ומנוגדים: מצד אחד, געגועים למה שהיה. המגיפה תחלוף ואנשים יקפצו למסגרות המוכרות בשמחה. פתאום יוקירו את בית הספר והמורים, שהיו כל כך מובנים מאליהם ולא פעם שק החבטות של החברה. אפילו הילדים מתגעגעים עכשיו לבית הספר, וההורים מתבוננים בהערכה בעבודה – הן של הילדים והן של המורים.

"מצד שני, יהיה גם דחף מהפכני שיגיד: התנסינו בדברים חדשים שיש להם פוטנציאל חיובי, יתר על כן, צריך עכשיו להתכונן לנגיף החדש הבא – כי ברור שאנחנו הולכים לחיות עם נגיפים. שונאי בית הספר ינצלו את ההזדמנות כדי להגיד 'בואו נוותר על המוסד המטופש הזה, שגורם סבל לילדים ולמורים', ובמקום זה ידרשו לתייחס לזרעים של אופציות חדשות שנשתלו פה. אלו שני דחפים סותרים שיעצבו את הדרך מכאן הלאה".

פרופסור יערה בר און. "שבר בין המטה לשטח" (באדיבות המצולמת)

פרופסור יערה בר און | "משרד החינוך הראה משבר עמוק"

"זו שאלה טובה מי מוביל את המדיניות בארץ", אומרת פרופסור בר און, "הפסקתי להבין את משרד החינוך. הסיפור פה הוא קצת כמו עם מערכת הבריאות. בתקופת משבר אתה רואה היטב את המאפיינים של המערכת, את נקודות החולשה וההסתרה שלהן. משרד החינוך, בהעדר התגובה שלו, הראה משבר מאוד עמוק".

אבל המורים המשיכו ללמד גם כשהיה ספק אם שכרם ישולם.
"זה היה ברור לחלוטין לכל הגורמים שזה דבר שיקרה – לאוצר, למשרד החינוך ולמורים עצמם. מה הם חשבו? שברגע של משבר המורים פשוט ינטשו? מה שמדהים אותי בסיפור הלמידה מרחוק, זה שהייתה ממש התכתשות בין הסתדרות המורים והאוצר. הילדים פשוט קיבלו הודעה בטלוויזיה שמפסיקים את הלמידה. את האירוע הזה צריך לראות כלא פחות מאשר שבר בין המטה לשטח, ושטח שלא מקשיב למטה – אלא אם מפחידים אותו, כמו שאנחנו מכירים היטב ממקרים רבים בעבר".

במיוחד עכשיו אנחנו מגלים שילדים זקוקים למורים שלהם. הם זקוקים להם כמתווכים, כבני שיח, הם צריכים אדם מבוגר שילווה אותם בתהליך

לאן הולכת לדעתך הלמידה מרחוק?
"יש פה את הפן של המורים הצעירים יותר, מוטי טכנולוגיה, לעומת המבוגרים שאינם כאלו. גם לתלמידים זה בא כדבר טבעי, אבל מתעורר פחד שהמורים מתייתרים באיזשהו אופן. אם אני מורה להיסטוריה, אז אני יודעת שיש מומחים גדולים ממני שנמצאים ברשת – הכל נמצא שם. למה שתלמיד יקשיב למורה? זה פחד ממשי בקרב מורים ומרצים".

אבל בר און סבורה שלחששות אין אחיזה במציאות: "במיוחד עכשיו אנחנו מגלים שילדים זקוקים למורים שלהם. הם זקוקים להם כמתווכים, כבני שיח, הם צריכים אדם מבוגר שילווה אותם בתהליך. המורה מתגלה בהיבטים היותר יצירתיים שלו".

לדעתה בשנים הקרובות נראה את מערך הלמידה המקוונת נכנס ליותר ויותר מרחבים. "בתי ספר יראו את כמות הכסף שהם יכולים לחסוך, או נגיד מועצות אזוריות שמוציאות סכומים אדירים על הסעות – כל זה יילקח בחשבון. הורים שיוכלו לעבוד מהבית לא יבינו למה הם צריכים לשלוח את הילדים שלהם לאנשהו".

ד"ר ניר מיכאלי. "לא מנצלים את ההזדמנות שיש פה לשינוי" (באדיבות המצולם)

ד"ר ניר מיכאלי | "יש כאן אפשרות לפתח תפיסת למידה חדשנית"  

"עם פרוץ משבר הקורונה", אומר ד"ר מיכאלי, "שר החינוך היה צריך להגיד למנכ"ל משרד האוצר שהמורים ימשיכו עם הלמידה מרחוק כעניין ערכי ופדגוגי, שבשמו המורים פעלו וימשיכו לפעול. משרד החינוך היה צריך לתפוס עמדת מנהיגות. במקום קול החינוך, נשמעו ספק אינטרסים, ספק אילוצי הרגע".

מהו "קול החינוך"?
"יש כאן אפשרות לפתח תפיסת למידה חדשנית, לפתח קשרים חדשים בין מורים לתלמידים, גישור בין הפורמלי לבלתי פורמלי – דברים שביומיום מאוד מתקשים לעשות. על פי מה שאני רואה, הלמידה מרחוק עסוקה כרגע בתרגום מאוד דל של ההוראה הרגילה. לוקחים דפוסי הוראה רגילים ומשכפלים אותם לתך שיעורים מקוונים, ולא מנצלים את ההזדמנות שיש פה לשינוי. משבר מהסוג הזה הוא איזושהי הזדמנות לניעור פרדיגמות קיימות".

דפוסי בחינות הבגרות הם הלבנה הכי כבדה שיושבת בלב המערכת ומכתיבה את הדפוסים שלה. מה שראינו כאן זה שהמשרד מנסה בכל הכוח להחזיק את הדפוסים הקיימים של הבגרות

איזה פרדיגמות?
"למשל בחינות הבגרות. לצערנו ממשיכים עם הבגרויות כפי שהן. שנים מקימים ועדות, מייצרים רפורמות ולא מצליחים לחולל שום שינוי משמעותי. דפוסי בחינות הבגרות הם הלבנה הכי כבדה שיושבת בלב המערכת ומכתיבה את הדפוסים שלה. מה שראינו כאן זה שהמשרד מנסה בכל הכוח להחזיק את הדפוסים הקיימים של הבגרות, ומפספס הזדמנות להציף כמה שאלות עקרוניות לגבי המבחן עצמו; האם בית הספר צריך לשמש כמכון מיון להשכלה גבוהה? האם בהכרח מבנה הבגרויות הקיים צריך להישמר כפי שהוא? אני חושש שביום שאחרי שהקורונה תחלוף, מערכת החינוך תחזור מהר מאוד לדפוסים הישנים שלה".