דוד פינטו | בן 55 | סגן מנהל עבודה ביחידות הייצור בתחנת הכח אורות רבין | נשוי ואב ל-2 | מתגורר בפרדס חנה

ותק: אני כבר 29 שנים בחברה, אני עובד איפה שמייצרים את החשמל דה פקטו. התפקיד שלי זה לתת מענה מיידי לתקלות שמאיימות להשבית את יחידות הייצור שלנו. אנחנו אחראים על כל המערכות ביחידת הייצור – תא השריפה, מניפות אוויר, מחממי אוויר, אלפי שסתומים, אלפי קילומטרים של צנרת, מנועים, משאבות, מטחנות פחם שדורשות תחזוקה יום יומית.

מסירות: כבר היו בעבר מצבי קיצון בהם נדרשנו לעבוד בשבתות ובחגים סביב השעון. במלחמת המפרץ עבדנו כאן, גם כשהתעופפו טילים. כשהחיזבאללה ירו עלינו מסוריה סמכנו על כוחות הביטחון ועל עצמנו ובאנו לעבוד. עכשיו, לפני החג ואחריו, עבדנו קשה, לא היינו הרבה בבית. חייבים להמשיך לעבוד, כי החשמל זה חיים. יש הרגשה של סיפוק. אתה נוסע כמעט לבד בכביש. מרגיש שמה שאתה עושה מאפשר שיהיה חשמל למי שיושב בבית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ימי הקורונה: כשהתחיל המשבר היינו רק ארבעה עובדים בקבוצה שלי, ועבדנו בצורה מצומצמת מאוד עד שהתבהרו העניינים שחררו מעט יותר עובדים למפעלים החיוניים ונקבעה צורה יותר קבועה לזה. היום אנחנו עובדים במשמרות מופרדות של ערב ובוקר, וכמובן שתחת המגבלות. העובדים אצלנו מקבלים הכל מכפפות, ואטמים לאוזניים, ועד מדי מתח, מדי גזים וציוד לעבודה בגובה.

פחד: עם חששות אי אפשר להתקדם. במשפחה יודעים שכשקוראים לי, אני עוזב הכל ובא, צריכים אותי ואני צריך להיות בעבודה. הכי קל להגיד 'אני בבית ולא מסכן את עצמי'. אבל אצלנו אנשים רוצים לעבוד, רוצים להתגייס ודורשים לעבוד. החבר'ה שלנו פה באווירת התגייסות והירתמות למאמץ, עם כל החששות שיש לכל אחד באופן טבעי. זה האופי של החברה והאנשים.