ביום ראשון, ה-19 באפריל, זה קרה. חודשיים פחות תשעה ימים מאז אותר חולה הקורונה הראשון בישראל. מופע האימים המיתמם של יונית לוי, קרן מרציאנו ובתמיכתו האדיבה של פרופסור ברבש מול מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד – היה רק קצה הקרחון של תופעה מדאיגה הרבה יותר שהעלתה את ראשה המכוער בימים האחרונים. רוח השיסוי והפילוג כבשה את השיח, אחרי חודשיים פחות תשעה ימים בהם עמדה החברה הישראלית על המשמר. ייתכן שהכיבוש הזה עדיין לא בולט לעין, וחלק מהציבור לא שמו אליו לב בכלל. חלק יראו ויחשבו שמדובר בעוד רגע לא נעים. אבל מי שיקשיב באוזניים מחודדות ישמע את חריקת הסדקים הנפערים מתחת לרגלינו.

האמת היא שכמו לכל הצגה, או מבצע צבאי, גם למדיניות השיסוי הייתה חזרה גנרלית. ראינו אותה מרימה את ראשה המכוער בגישה המפרידה והגזענית שהופנתה כלפי החברה החרדית. כן, הם שונים. אמונתם ואורח חייהם מציבים אתגר אמיתי לחברה דמוקרטית. נכון, מנהיגיהם טעו והתמהמהו לתקן. ועדיין, אין בכך הצדקה לכמויות השנאה והרפש כלפיהם שהושלכו אל השיח הציבורי. ראינו את השיח הזה גם במערכת הבחירות האחרונה בין תומכי נתניהו ומתנגדיו, וגם בשנאה שהופנתה ותהיה מופנית שוב כלפי התקשורת, כלפי בית המשפט. גם שם וגם שם יש מה לתקן, יש ביקורת. אבל השנאה והשסע הם כלי עבודה רעיל במיוחד המצוי בידי הציניקן.

כשהזעם מתפרץ, הממשלה מחפשת אשמים

במהלך אתמול קרא פרופ' צבי אקשטיין ממכון אהרון במרכז הבינתחומי בהרצליה "להוריד בהקדם את השכר במגזר הציבורי". במניפסט הניאו-ליברלי שהציג אקשטיין בראיון ב'גלובס' הוא טען בין היתר כי במקום שהמדינה תיקח אחריות על בריאות הציבור, "יש לוודא שהמידע הרפואי על העובדים ורמת סיכון ההדבקה שהם מהווים לסביבה יהיה נגיש למקומות העבודה ולעובדים האחרים". כך, לדבריו, ניתן יהיה "לאפשר למקומות עבודה להיפתח ולהבטיח את הרגשת הביטחון של העובדים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

במהלך שעות הבוקר צף ועלה הזעם המוצדק שנצבר אצל רבים רבים שהופקרו על ידי המדינה. העצמאים, הקוסמטיקאיות, אנשי ענף התרבות, העסקים הקטנים. הכאב של מי שהופקר, של מי שלא יודע כיצד ישרוד את החודש או את השבוע, הוא עצום. הזעם של מי שרואה את העסק שלו ואת מפעל חייו יורד לטמיון עלול להפיל ממשלה. זו בדיוק הסיבה שצריך להפנות את הזעם למקום אחר.

בשעות הצהרים פנה שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' לשר האוצר משה כחלון בקריאה לפגוע בזכויות העובדים במגזר הציבורי. הוא הציע לבטל את תשלומי דמי ההבראה ודמי הביגוד המגיעים לעובדים במגזר הציבורי, שאת שוויים הוא מעריך בכ-2 מיליארד שקלים. מעבר לאיוולת הכלכלית שיש בקיצוץ שכר בשעה שצריך לדחוף את המשק קדימה, להגביר ביקושים ולעודד תעסוקה, סמוטריץ' פשוט רוכב על הגל. במתק שפתיים הוא מסתכל על הזעם ומצביע על ה'אשמים' במצב: לא הוא וחבריו לשולחן הממשלה. אלא העובדים ש'לא נושאים בנטל' – הרופאים והאחיות, המורים, השוטרים, העובדים הסוציאלים, הסוהר, המאבטח, הגננת.

אף אחד לא הציע שהרופאים יעבדו בהתנדבות

בשעות הערב כבר הייתה הקרקע בשלה למתקפה חזיתית על המורים. הרי לכולם יש טענות על ה'למידה מרחוק' – יותר מדי זום, פחות מדי זום. המטלות לא מספיק טובות, למה ההורים צריכים להיות משועבדים לתפעול המחשב. ובכלל, על זה הם מקבלים שכר? לשבת בבית ולדבר עם הילדים דרך המחשב? גם ככה הילד לא שומע כלום. לפחות שתדבר בקול רם. קבוצות הווטסאפ של ההורים התמלאו תלונות מסוגים שונים ומשונים. בחלקן אולי יש צדק. אבל השעיר לעזאזל נמצא. ומלאכת השיסוי שהתבשלה זמן רב מצאה את הקורבן.

כל כך הרבה אטימות יש בדרישה התמימה כביכול שהמורים יוסיפו ימי עבודה ללא תגמול. מחשבה כזו לא הייתה חולפת בראשן של המגישות מול אף סקטור אחר במשק. הרי ברור לכל שאף אחד לא יביא את ראשי המערכת הרפואית לאולפן חדשות 12 כדי לשאול אותם מדוע לא יעבדו קצת יותר קשה, ומה קרה לרוח ההתנדבות? לרגע היה נדמה שיונית לוי וקרן מרציאנו יושבות באולפן הזה 'פרו בונו'. גם הפרופסור הנכבד שיושב באולפן ערב ערב לא היה מעלה על דעתו לדרוש מהרופאים בבתי החולים לעבוד יום נוסף בחינם.

הסכנה: פירוק הסולידריות

הזלזול במורים ובעבודתם הוא רק קצה הקרחון. יש מי שמבקש להסיט את האש והזעם שהתלקחו כאן בשבועות של משבר קשה וכואב, ולתעל אותם לפירוק הסולידריות – בין עובד לעובד, בין ענף לענף, בין מגזר למגזר. יש מי שמשתמש ב לחיסול האחריות של הממשלה על האזרחים, ולפירוק החברה הזו לגזרים, שאותם ניתן יהיה לשעבד בתנאים נוחים יותר.

בשעות הערב הוסיף מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד את השקל האחרון שיסגור יום של שיסוי פנימי: 'כלכליסט' פרסם קטעים משיחת זום שקיים באב"ד עם ראשי המגזר הקמעונאי, במהלכה אמר להם: "לא יזיק אם תתנו לנו רוח גבית על הבנקים, באגרסיביות, לא בעדינות". אם יש בעיות בהתנהלות הבנקים (וללא ספק יש) המדינה היא שצריכה להתמודד איתן. אבל ב-19 באפריל 2020, פקיד ממשלה בכיר מדרבן מגזר אחד לתקוף משרד אחר. אם זהו הגובה וזהו הטון של השיח שמקיים השלטון הישראלי עם האזרחים, מה נלין על גלדיאטורי הרייטינג של ערוץ 12?