עמותת עמך, המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני, מעניקה, מאז ייסודה ב-1987, טיפול נפשי ותמיכה חברתית לכ-20 אלף ניצולי שואה ובני משפחותיהם, ב-15 סניפים ברחבי הארץ. עם פרוץ מגפת הקורונה, והטלת הסגר, נאלצה העמותה, בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לסגור את המועדונים שלה, ובתוך פחות משבוע, לעשות מהפך בשיטת הטיפול בניצולים; לעבור לטיפול מרחוק בניצולים בני 78 עד 95, כולם בקבוצת סיכון.

כדי לתת מענה זמין בשעת מצוקה, שאין לדעת כמה זמן תימשך, פתחה העמותה קו חם לפניות, ובימים אלה הוא עמוס במיוחד. "מהבוקר יש לי שטף של פניות", מספרת רויטל נגר, פסיכותרפיסטית, המנהלת את סניפי העמותה בתל אביב ובגוש דן, ואחראית על הקו החם. "מאז שפתחנו עד הימים האחרונים היו 370 פניות, אבל לקראת יום השואה, היו מעל 400 פניות, ונראה עוד עליה. גם לקראת ליל הסדר ראינו מבול פניות. אלה ימים מאוד טעונים לניצולי השואה".

רויטל נגר. "מצוקה מאוד גדולה עושה אסוסיאציות, מעוררת את הזיכרונות השואתיים" (באדיבות המצולמת)

"רואים שיש פחד שלא יהיה אוכל"

ימי הסגר, ובמהלכם השבועיים שכוללים את ליל הסדר ואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מציפים בניצולים זיכרונות קשים, מעוררים סימפטומים. "המציאות התהפכה ומעוררת אימה גדולה אצל כולם", אומרת נגר, "בפרט באוכלוסיה המבוגרת ובמיוחד בניצולי השואה. מצוקה מאוד גדולה עושה אסוסיאציות, מעוררת את הזיכרונות השואתיים. יש גם אנשים שלא הכירו אותנו קודם, שלא נזקקו לטיפול, ועכשיו הם פונים דרך הקו החם".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

איזה מצוקות עולות?
"קודם כל הם מצלצלים כי הם מרגישים שהעולם נסגר עליהם. חלק מהשיחות הן ממצוקה של דברים קונקרטיים – התקלקל משהו בבית, סלי מזון, תיווך לגורמים שונים בקהילה. וגם מענה לבדידות".

"בקשה של סל מזון", היא מוסיפה, "זה לא רק כי אין כסף, או כי לא יכול ללכת לסופר, או לא יכול לקבל מצרכים מהבן. אחד הדברים שניצולים חוו בשואה זה רעב. רואים שיש פחד שלא יהיה אוכל. אם אחד מהסימפטומים הוא אגירת מזון, הבקשה לסל מזון היא לא רק בקשה קונקרטית, היא גם קריאת מצוקה. החירות נשללה מהם, וזה מעלה פחד מוקדם יותר של רעב".

אם אחד מהסימפטומים הוא אגירת מזון, הבקשה לסל מזון היא לא רק בקשה קונקרטית, היא גם קריאת מצוקה. החירות נשללה מהם, וזה מעלה פחד מוקדם יותר של רעב

מה אתם עושים?
"אנחנו מתווכים לגורמים בקהילה, זה המענה הראשון שאנחנו נותנים. אם נראה לנו שזה ירגיע, מניחים לזה. מי שאנחנו מרגישים שהמצוקה שלו יותר גדולה, אנחנו מסייעים לו, עושים אבחון צרכים, בודקים האם הוא גר לבד, האם יש בני זוג, האם יש מטפל, האם זקוק למתנדב. בודקים איזו מערכת תמיכה יש לאדם. חושבים יחד איתו, ובהתאם לזה מתאימים את המענה. אם מאתרים בקול שלו שיש מצוקה נוספת, שיש צורך בשיחות פולו-אפ, מכניסים אותו למסגרת של טיפול".

"המצב מעורר משהו קשה, קדום"

כ-80% מהטיפולים של העמותה מתנהלים בימים אלה מרחוק – בטלפון, ווידאו, זום, סקייפ, או הווטסאפ של המטפלים הזרים. "כל הנושא של הסגר, המגבלות, עורר המון המון זיכרונות מהימים שבהם היו מגבלות נגד יהודים", מספרת אמירה גרינברג-כגן, פסיכולוגית שיקומית ב"עמך" אשקלון. "המון תמות עולות, נושאים שקיבלו טוויסט סביב הקורונה – הסכנה לעתיד, החשש לחיים, ובעיקר הבידוד מהמשפחות, מהילדים ומהנכדים. המצב מעורר משהו קשה, קדום. המצב מזמן החמרה בהמון סימפטומים. ובנוסף לכל הפסקנו לראות אותם פיזית.

אמירה גרינברג-כגן. "השנה יש משהו בסגר, בבידוד הכללי, בחרדות, באיום, שמדגיש את החשיבות שבציון יום השואה" (באדיבות המצולמת)

"הטיפול מאוד שינה את פניו", היא מסבירה, "אנחנו מטפלים מרחוק, שומעים המון דברים, רואים המון דכדוך, זיכרונות חרדתיים. יש המון ניצולים שתמיד לא יכולים לצאת מהבית, ומקבלים ב'עמך' טיפולים בבית – מגיע אליהם פסיכולוג או עובד סוציאלי. המצב שמישהו, שבמשך שנים נמצא ברצף טיפולי, ועכשיו הכל נפסק והפך לשיחות טלפון, משפיע מאוד לרעה. כל מה שקורה מעורר דיכאון, תחושה של חוסר אונים".

גם בשגרה חיי הניצולים לא קלים, כידוע. "יש המון קשיים אמיתיים", אומרת גרינברג-כגן. "הניצולים זקוקים לעזרה אמיתית, עזרה כלכלית. אני נתקלת באופן קבוע באנשים שמחשבים על מה ילך הכסף. מאוד חוסכים בחשמל, אוכל, תרופות. אנשים שמתביישים לפנות, להיעזר בילדים שלהם. יש אנשים עריריים, או שבני משפחה רחוקים. יש המון בדידות".

"המועדון זה הבית השני שלנו"

בימי שגרה מפעילה "עמך" מערך מועדונים – מרכזי יום, שבהם מתקיימים מפגשים, חוגים, הרצאות וגם טיפולים. "עכשיו אין את המועדונים", אומרת גרינברג-כגן, "וזה כל כך חשוב להם. מה שניצולים צריכים זה קשב, הכרה, להיות במקום שבו יוכלו להרגיש בטוחים, יוכלו לדבר. הם זקוקים לתכנים לא רק של השואה".

לאה חסון, בת 84.5, מרמת גן, נולדה בעיירה צ'ורטקוב בגליציה, ובמהלך המלחמה הסתתרה עם אמה. בימי שגרה היא מבקרת בקביעות במועדון של 'עמך'.

לאה חסון. "אני תוצר מוגמר של השואה. אבל למרות שעברתי הרבה טלטלות, אני בן אדם שמרגיש טוב" (באדיבות המצולמת)

"אני למודת סבל מגיל שלוש", מספרת חסון, "אני תוצר מוגמר של השואה. אבל למרות שעברתי הרבה טלטלות, אני בן אדם שמרגיש טוב. עכשיו יש מגפה, היו מיליוני מגפות ותהיינה מיליוני מגפות, מבחינתי אני בפיקניק. בגיל 5 ישבתי יותר משנה בדיר חזירים מתחת לאדמה, בחושך מוחלט, היה רק חריץ קטן של שמש, ולא רק זה – הגרמנים עוברים שם כל הזמן, אומרים 'יודן יודן'. הצמרמורת והדם הקפוא עד היום. לכן, כשאני יושבת היום בבית שלי, עם אוכל שהביאו לי מהרווחה, זה פיקניק.

"היו צריכים להבין שדברים כאלה קורים, אנחנו רעים לכדור הארץ, צפיפות האיומה על כדור הארץ, אז יש מגפה. שיפסיקו להתבכיין", היא אומרת, ובכל זאת מוטרדת. "כשאני מאזינה לפרופסורים שמדברים, אני רוצה לשמוע מילה טובה, שיאמרו מה יקרה איתנו, האוכלוסייה המבוגרת. שנה וחצי עד שימצאו חיסון, אנחנו נהיה האחרונים בשרשרת המזון".

לחסון חסר מאוד "המועדון היקר שהיה לנו והעניק לנו את האור – הרצאות וחגיגות, יום הולדת, יחס אישי לכל אחד, הרגשה שאנחנו אהובים ובני אדם. אני לא מדברת רק על עצמי היות ויש לי תמיכה, יש לי בנות אינטליגנטיות, שאולי גם ירשו משהו מהגנטיקה שלי. במועדון יש 104 חברים, אני מדברת עם האנשים. יש התקפי חרדה, בדידות איומה. חברה מספרת לי שהיא שכחה את כל מספרי הטלפון, לא זכרה אף מספר. חברה אחרת התעלפה.

פעילות עמותת 'עמך' לניצולי שואה בימי שגרה (קרדיט: יח"צ)

"המועדון זה הבית השני שלנו. באים בבוקר, שותים קפה, קוראים עיתון, יש הרצאה, חוג. זאת ממלכה. אם לא יהיה לנו המועדון, אני באופן אישי אסתדר, יש לי חתן שאומר שגם אם יזרקו אותי במדבר, אני אשרוד, אבל אני מדברת על האחרים. לא לכולם יש את החוסן, את כוחות הנפש. אמרה לי חברה: 'אני נשברתי'. שאלתי: 'איזה חלק נשבר?' היא אמרה לי: 'הכל'. אני מאוד מקווה שנוכל לחזור למועדון של 'עמך'. זה המפלט שלנו, שם טוב לנו".

חסון מתקוממת נגד השיח התקשורתי בנושא הקשישים בתקופת הקורונה. "למרות גילי הגבוה ומחלות הרקע שלי, אני עדיין יכולה לחיות", היא אומרת, "אני עדיין לומדת במכללת ברנר בתל אביב. שלא יגידו שבגלל שיש לנו מחלות רקע, בכל מקרה נמות. זה לא הוגן שכך מתייחסים לדור הזה שבזכותו יש מדינה.

"אני לא אוהבת להגיד את הדברים האלה, אבל גם בגלל השואה הצביעו באו"ם בעד הקמת המדינה, וגם כל הכספים של הסכמי השילומים, והיום אומרים לנו שבלאו הכי אנחנו הולכים למות. שלא ישכחו אותנו".

לא לכולם יש את החוסן, את כוחות הנפש. אמרה לי חברה: 'אני נשברתי'. שאלתי: 'איזה חלק נשבר?' היא אמרה לי: 'הכל'

"יש להם יכולות הישרדות מרשימות"

כאנשי מקצוע, חשופים המטפלים ב'עמך' לסיפורים קשים. "להמון סיפורים זוועתיים של ניצולי שואה", אומרת נגר.

מסייעים לכם?
"ב'עמך' נותנים המון הדרכות, למידה לאנשי הטיפול, כדי שהחומרים הרעילים לא ישתקו אותנו ונוכל להמשיך להכיל אותם".

גרינברג-כגן מתארת את העבודה עם ניצולי השואה כדבר מעורר השראה ומגדיל. "ניצולי השואה הם אנשים מאוד מיוחדים", היא אומרת. "אנשים ששרדו דברים שרובנו לא מצליחים לעלות על דעתנו. יש להם יכולות הישרדות מרשימות. יוצא לי לשמוע ממטופלים דברים כמו 'אנחנו נתגבר', 'אנחנו נעבור את זה'. זה דבר מאוד מרשים. יום השואה הוא תמיד יום קשה ומשמעותי לניצולים. השנה יש משהו בסגר, בבידוד הכללי, בחרדות, באיום, שמדגיש את החשיבות שבציון יום השואה. לא לשכוח אותם, כי הם איתנו".

"אנחנו רואים את הניצולים בזקנתם", אומרת נגר, "אבל גם מצליחים לראות בעיני רוחנו את הילדים שמנסים לשרוד מלחמה בגטו, באושוויץ. אני הרבה שנים עוסקת בטיפול, ומרגש אותנו בהרבה מאוד מובנים להבין שהאנשים האלה היו תינוקות, ילדים, בני נוער. האנשים האלה נשללה מהם הילדות. הם איבדו את המשפחה שלהם. כשאתה נפגש איתם אפשר לדמיין אותם כילדים קטנים, מחפשים משהו לאכול. זה מכמיר לב לטפל בניצולים, שהם הרבה יותר חלשים, זקנים, וכעת סגורים בבית.

"יחד עם זה הם אנשים שורדים. אלה אנשים מתפקדים, עובדים, הקימו בתים, אנשים שחיו חיים. גם את זה צריך לזכור. כשאנחנו נפגשים איתם, אנחנו זוכרים גם את הכוחות, ההישגים והחכמה. יש להם היסטוריה שהיא לא רק השואה. הם חלק מבוני הארץ, צריך לתת להם את הקרדיט על כך".​

**

הקו החם של 'עמך': 1800-27-66-55.​