את "מצעד החיים", שעמד בשנים האחרונות במרכז אירועי יום השואה, יחליף השנה, מכורח הנסיבות, "מצעד" וירטואלי, באתר אינטרנט ייעודי שנחנך אתמול (ראשון) על ידי נשיא המדינה, ראובן ריבלין. באתר ניתן לפרסם שלטי זיכרון, בדומה ללוחיות העץ עם שמות הנרצחים והמסרים, שהונחו בין אבני מסילות הרכבת בסיום המצעד בפולין.

עד כה, נכתבו באתר למעלה מ-4,000 שלטים כאלה, בין היתר על ידי אנשי ציבור ואמנים מהארץ ומרחבי העולם, בהם גם הזמר עברי לידר ואמו, שהעלו שיר שחיבר כל אחד מהם במיוחד. מטרת המארגנים היא להגיע לעשרת אלפים לוחיות, כמו אלה המונחות מדי שנה בפולין.

סקוט סונדרס. "זו הפעם הראשונה ב-14 שנים שלא אהיה בפולין ביום השואה" (צילום: Sam Churchill)

"מצעד החיים", שהחל לפעול ב-1988, הוא ארגון גג הכולל התארגנויות ממדינות רבות ברחבי העולם. ביום השואה עצמו אלפי המשתתפים בו צעדו ממחנה אושוויץ למחנה בירקנאו בפולין. בין המשתתפים היו ניצולי שואה, נציגי צה"ל וכוחות הביטחון, וקבוצות של מבוגרים ובני נוער מישראל ומרחבי העולם היהודי. בסיום המצעד התקיים טקס שבו נאם ראש ממשלת ישראל או אישיות בכירה אחרת.

"זו הפעם הראשונה ב-14 שנים שלא אהיה בפולין ביום השואה", מספר סקוט סונדרס, יו"ר ומייסד מצעד החיים אנגליה. "זה אתגר גם ברמה האישית. התעוררתי ב-04:00 לפנות בוקר כי הייתי אמור לנסוע לשדה התעופה. זה סוג של חלל. יש הרבה אנשים שאני נפגש איתם במהלך המסע – הניצולים שנוסעים איתנו, המדריכים והמשתתפים עצמם. יש לי סיפוק אישי כשאני מוציא משלחת של יותר מ-300 איש מבריטניה. יש משמעות לדיונים ולשאלות שעולות במהלך ההדרכה והביקור באתרים. זה חסר לי ברמה האישית. זה יותר קשה ממה שניתן לשער."

"אנחנו מחויבים ליצור תרבות של קבלת השונה"

למצעד החיים, כמו למסעות בתי הספר ותנועות הנוער לפולין, יש מטרות חינוכיות. ביטולם מעלה את השאלה, איך מציינים את יום השואה כשכבר חודשיים לא יצאה משלחת תלמידים מישראל לפולין, כשאסור להתכנס ולציין את היום, כששורדי השואה עצמם מנועים ממפגש פנים אל פנים עם קהל, וכאשר עשרת אלפים המשתתפים במצעד החיים השנתי לא יצעדו ברגליהם בדרך בין אושוויץ לבירקנאו?

במובנים מסוימים יש גם לקח שלומדים במגפה הזו, כולנו חלק ממכלול אחד. רואים כמה נדיבות ונתינה יש בכל העולם – לא רק לרופאים הבכירים אלא גם לאחיות הזוטרות, ואפילו למנקות ולשרתים. אלו הגיבורים של היום

לדבריו של סונדרס, מצעד החיים בריטניה יכלול השנה הרצאות ומפגשים מקוונים, והתכנים רלוונטיים מתמיד. "בתקופות של משבר ובעיות עולמיות, בני אדם נוטים לחפש אשמים ובתוך זה האנטישמיות, האיסלמופוביה והגזענות כנגד קהילות סיניות גוברות. רואים את זה גם בתוך הקהילות היהודיות – האשמת החרדים. יש תרבות של שנאה, אבל אנחנו מחויבים ליצור תרבות של קבלת השונה. לא לעמוד מהצד".

מצעד החיים בריטניה (Sam Churchill)

השנה, לשם שינוי, ארגונו יהיה מעורב בטקסים שיצוינו בקהילות היהודיות. "בדרך כלל", הוא אומר, "אנחנו לא בבריטניה עצמה ביום השואה, אז אנחנו לא מעורבים בטקסים של הקהילה, אבל השנה נהיה פה. יש הרבה מוזיאונים וארגונים שעוסקים בזה במשותף".

"אין תחליף לתחושה של לדרוך במקום שהם דרכו"

מבחינתו של גיל פארן, יו"ר ארגון מדריכי המשלחות לפולין ומנחילי זיכרון השואה, ההדרכה בפולין היא במידה רבה שליחות, "וכשאתה לא מסוגל למלא את השליחות שלך", הוא אומר, "זה פוגע בך בהרבה מאוד מובנים".

גיל פארן. "כשאתה לא מסוגל למלא את השליחות שלך זה פוגע בך בהרבה מאוד מובנים" (באדיבות המצולם)

והשנה אחד המובנים הוא כלכלי. "יש לנו הרבה מאוד מדריכים שנפגעו וייפגעו בהכנסתם באופן משמעותי", אומר פארן. "אנחנו בתחום שהיה מהראשונים להיסגר. יש לנו את כל האתגרים שיש לגבי כל המועסקים במשק שאיבדו את הפרנסה שלהם".

מצד שני, הוא מוסיף, "זה מזמן לנו יותר זמן פנוי ויכולת להעשיר את עצמנו בידע, בתוכן, ואנחנו עושים יוזמות אישיות של העמותה ומוזיאוני השואה – הרצאות העשרה במרחב האינטרנטי שמשתתפים בהם עשרות מדריכים".

ואכן, ארגונים רבים התגייסו למלא את החלל, הכינו חוברות לאנשי חינוך לצורך פעילות בלמידה המקוונת, יצרו התכנסויות, צילמו עדים, ויזמו כינוסי זום שונים. "זה שאנחנו לא בפולין לא מונע מכל אחד לבחור לעצמו את המסגרות בהן הוא נותן ממה שיש לו. אנחנו מפעילים אירועי זיכרון כמו התכנסות יום השואה ו'זיכרון בסלון'."

יחד עם זאת, את החלל קשה למלא. המסע לפולין, לטוב ולרע, התקבע כסוג של טקס מעבר בחברה הישראלית ובעם היהודי. יש לא מעט אנשים שבוחרים לעבור את המסע לפולין, גם כמבוגרים, ולמרות הוויכוחים הרבים על טיבו של המסע, אופיו וצורתו, לדעת פארן אי אפשר להשוות בין "האינטנסיביות והנוכחות במקומות עצמם", שיש במסע לפולין, לטקסים ואירועים מקוונים כאלו ואחרים.

"כשאתה נוסע לפולין", הוא אומר, "אתה נמצא חמישה עד שמונה ימים בתוך עיסוק אינטנסיבי בנושא. אתה קוטע את חייך ומתנתק מהיומיום. וזה לא משנה אם אתה תלמיד תיכון או אדם מבוגר. אתה נמצא כמה ימים בתוך חוויה מאוד משמעותית. התחושה הזו של לדרוך במקום שהם דרכו. לראות בחלק מהמקומות את האין, או את היש הריק. להחיות באמצעות הדמיון את הקולות בבית הכנסת החרב, או את המראות בשוק ריק מיהודים. גם המחנות בהם התרחש הדבר עצמו. כל הרצאה שאני יכול לתת היום, כולל סיור וירטואלי באושוויץ, לא תייצר את אותה החוויה."

תלמידים במסע לפולין במהלך ביקור בבית הכנסת העתיק בקראקוב (צילום: יוסי זליגר / פלאש 90)

סונדרס: "האתגר החינוכי מאוד גדול. אנחנו רגילים לשבת מול הקבוצות ולאתגר אותן לחשוב על המציאות מעבר לצורות החשיבה הנורמליות שלהם, מעבר להנחות המוצא שהגיעו איתן. זו לא הרצאה או כיתה. זה תהליך מאוד אישי. עם המדריך, עם העד, עם הקבוצה ועם עצמם. אז איך אנחנו מחליפים ומייצרים את התהליך העוצמתי הזה? בהרבה מקומות יום השואה יכול גם להידחק בגלל האירועים הקשים שקורים כאן ועכשיו. אנשים פחות פנויים לזה".

עם זאת, הוא מדגיש כי "זו העבודה שלנו והיא חשובה במיוחד בימים אלו. התהליך החינוכי חייב להמשיך ואנחנו מחויבים לעשות את זה בכל פורמט שנוכל." הוא בטוח שהארגון העולמי של מצעד החיים יחיה את המפעל הזה ברגע שיתאפשר שוב לנסוע ברחבי העולם.

"כולנו חלק ממכלול אחד"

סונדרס מאמין שלצד הצער על ביטול המצעד, ישנו גם סיכוי להתפתחויות חיוביות בעקבות המשבר. "במובנים מסוימים יש גם לקח שלומדים במגפה הזו – כולנו חלק ממכלול אחד. אפשר ללמוד מזה לחוש כבוד לכל רבדי האוכלוסייה. רואים כמה נדיבות ונתינה יש בכל העולם, לא רק לרופאים הבכירים, אלא גם לאחיות הזוטרות, ואפילו למנקות ולשרתים. אלו הגיבורים של היום. היום הסלבס מצדיעים להם ולא להיפך. כולם חושבים שאלו האנשים שמגיע להם הכסף הגדול. זה מחיר נוראי לשלם בשביל שיהיה כבוד הדדי רב יותר לכולם, לכל האנשים, ללא הבדל כלכלי או צבע עור".