הקורונה פגשה את לילי דויטש (93), במחלקת פנימית ד' בבית החולים קפלן, בהתאוששות מצנתור. אחד המאושפזים במחלקה הדביק מספר חולים, ואת השבועיים הבאים בילתה במחלקת הבידוד, כ'חולה 806', ביחד עם מאושפזים אחרים שנחשפו. אחרי שתי בדיקות שליליות, החלימה מהמחלה ושוחררה לביתה ביום שישי ה-27.3. בשבוע שעבר, יום לפני מועד שחרור המחנה ברגן בלזן (ה-15 באפריל), בו שהתה בתום המלחמה, כתבה לילי מכתב על זכרונותיה מיום השחרור.
"רבצתי בלי יכולת לזוז. לא בדיוק הבנתי את אלה שאמרו לי שאנחנו חופשיים"
"75 שנים לשחרור ברגן בלזן, מחנה נוראי בו שוחררתי ע"י הוד מלכותה האנגלים.
חג אביבי היה, שמש זרחה ואני זוכרת שכולם שמחו, המון חיילים אנגליים הסתובבו במחנה ואני רבצתי על סחבה מטונפת על הרצפה. בנות על בנות – גופות של בנות היו סביבי, אני לא יכולתי לזוז, להרים יד. הבנות אישרו לי שאנחנו משוחררים, האנגלים פה והגרמנים ברחו מפניהם.
סוף למחנה. אני רובצת בלי יכולת לזוז. לא בדיוק הבנתי את אלה שאמרו לי שאנחנו חופשיים. הביאו לי אוכל, נוזל לבן כמו מרק. לא זוכרת ריח ולא טעם, כנראה שלא יכולתי לאכול, לא הייתי מסוגלת להרים את הכף לאכול את המרק שכבר האנגלים בישלו. כך אני זוכרת את יום השחרור 15.4.1945".
דוייטש גדלה בבית יהודי דתי בעיר קישווארדה בהונגריה, אחת משמונה אחים ואחיות. חלקם הספיקו להגיע לארץ ישראל בטרם השואה, אך הוריה ושלושה מאחיה נספו. דויטש נשלחה למחנה אושוויץ בתחילת שנת 1945, ועם התקדמות הצבא הרוסי, נשלחו האסירות היהודיות מהמחנה באחת מ'צעדות המוות' למחנה ברגן בלזן. לאחר השחרור, הצטרפה להכשרה של תנועת ה'שומר הצעיר', שם פגשה את בעלה לעתיד, והיא גרה כיום ברחובות.
מחנה ברגן בלזן הוקם כ'מחנה מעבר', שיועד להחזקת אסירים יהודים בעלי אזרחות זרה לטובת 'תכנית ההחלפה', בעבור אזרחים גרמנים בארצות בעלות הברית. בחודשים האחרונים למלחמה המחנה קלט עשרות אלפי אסירים ממחנות אחרים, שצעדו אליו ב'צעדות המוות' והתנאים הסניטריים במחנה התדרדרו במהירות. כ-14,000 אסירים גוועו במחנה לאחר יום השחרור, משום שלא הצליחו להשתקם מעוצמת הרעב ומהמחלות בהן לקו. כמו לילי, מרבית האסירים לא היו מסוגלים לזוז ממקומם בשל תשישות ורעב.
