"השנים היפות" של מלחמת העולם השנייה

עוד מהילדות אני זוכר את סיפוריו של אבי על ילדותו. בתיאורי נופים, צבעים, וטעמים, היה מספר בקול חם על חיי הכפר המופלאים שהיו לו, אי שם בזמן 'המלחמה'. היה מספר איך גידל עורבנים שעפו איתו בכל יום לבית הספר. על כבד האווז, שאמו פיטמה, "שהיה נמס בפה". ריח הערמונים החמים שיצאו מתנור האבן. השדות והיערות בהם היה מתרוצץ. רק כשהתבגרתי התחוור לי ש"המלחמה" היא שעתה של שואת יהודי אירופה, ושאבא שלי למעשה התחבא עם משפחתו בכפר קטן במעבה היער כדי שלא יירצחו בידי הנאצים.

שבעים שנה אחרי שנגמרה 'המלחמה' נסענו לטיול משפחתי בדרום-מערב צרפת, על מנת לבקר בכפר בו עבר אבי, משה 'מוריס' לוי, יחד עם הוריו ואחותו הקטנה, את ימי הכיליון של יהדות אירופה.

הורי שקדו רבות לקראת הטיול והכינו תכנית יומית מפורטת. הפנינה שבה, מבחינת אבי, ביקור במערת לָאסְקו המפורסמת בציורי הקיר הפרה-היסטוריים שלה. כזה הוא אבי, מתעניין במדעי החיי והצומח לא פחות מאשר בעברו האישי. ציורים פרה-היסטוריים, לדידו, הינם ביטוי נעלה ליצר ההישרדות של החיה שעתידה לשלוט בכל. אנחנו הילדים ציפינו ל'טיול שורשים', לטעום ממטבח הילדות של אבינו. לא שמענו לפני כן על מערת לָאסְקוֹ. לא התרגשנו לקראתה בהמריאנו מנתב"ג לטולוז ובדרך מטולוז לליבו של חבל דורדוניי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לאחר מספר ימים בנופיה הפסטורליים של דורדוניי, בין הכפרים העתיקים הבנויים אבן-אבן, הארמונות הניצבים על כל פסגה, שדות החמניות ויערות האלונים, הגענו לבוקר המיוחל. נסענו לכפר מונטינייאק לקנות כרטיסים למערת לָאסְקוֹ הסמוכה. לאחר שעה ארוכה שחיכינו בתור, התבשרנו כי נגמרו המקומות. הצרפתים מגבילים את מספר המבקרים במערה מדי יום כדי שציורי הקיר לא יפגעו מהמוני התיירים. למערה ניכנס רק מחר. מה נעשה עד אז? ניסע לסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס, הכפר בו אבא עבר את "השנים היפות" של מלחמת העולם השנייה. זה פה קרוב. רבע שעה נסיעה.

ציורי קיר של חיות במערה לאסקו, דרום צרפת. (קרדיט: ויקימדיה קומונס)

ארץ פלאות בבטן האדמה

ביום יפה בסתיו 1940, מרסל רבידה, נער ממונטינייאק, יצא לטיול ביער עם כלבו רובוט. רובוט רדף אחר ארנבת שאצה לתוך מחילה. הוא נכנס אחריה וממש כמו עליזה בארץ הפלאות, נפל לתוך פיר חשוך. לאחר שמרסל חילץ אותו הוא החליט לשוב למערה עם חבריו. הם נכנסו למערה עם חבלים ולפידים, והופתעו לגלות בה מאות ציורים של חיות. שכבות על גבי שכבות של ציורים בצהוב, אדום, שחור וחום. חיות גדולות, צמחים, סמלים ואיורים שונים שמשמעותם לא ברורה. ארץ פלאות בבטן האדמה.

החיות מצוירות בצפיפות רבה, זו על זו בסגנונות ובטכניקות שונים. חלקן אף חרוטות בסלע. גדלם נע בין איורים בגודל כמה סנטימטרים ועד שור שאורכו חמישה מטרים. מרבית החיות המצוירות הן סוסות הריוניות, דובים, קרנפים, ציפורים, חתולים ואיילי ענק. מאוחר יותר תוארכו הציורים בשיטות שונות על ידי מדענים. התגלה כי גילם עומד על כ-17,300 שנים, מה שהופך אותם לאחת מהיצירות הקדומות ביותר של האנושות. שוורים שחורים וזועמים צועדים במעגל על התקרה. אייל עם קרניים ענקיות המתפצלות עוד ועוד. שור מנוקד שמזכיר קצת את פיקאסו. ציורים צבעוניים. דימויים של תנועה, ואפילו צלליות. דמות אדם עם ידיים גדולות ואף ארוך. כנראה הפורטרט הקדום ביותר שהתגלה בעולם.

המערה התגלתה כחודשיים לאחר כניעת צרפת לגרמניה הנאצית, בזמן שסבא שלום הגיע לאזור לחפש מקלט. סבא שלום, אביו של אבי, נולד בזכרון יעקב בראשית המאה. בשנת 1930 הוא נסע לפריז ללמוד חייטות. בפריז פגש את שרה, ביתו של רב מהעיירה הפולנית קוטנו. בדומה למיליוני יהודים אחרים ממזרח אירופה, גם שרה היגרה מערבה. לאחר שנולד בנם הבכור (לימים אבא שלי), הם עלו ארצה בתחילת 1936 בשייט ארוך מנמל מרסיי והשתכנו בשכונת הדר שבחיפה. משפרצו מאורעות תרצ"ו סבתא שרה לא יכלה לשאת זאת, היא הייתה בהריון מתקדם ולא התאים לה להישאר בארץ הקוצנית. הם ירדו לצרפת, והתיישבו בננסי שבמחוז לורן, שם לקראת סופה של אותה השנה נולדה להם חביבה – דודתי הנפלאה שנפטרה בפסח שעבר בגיל 83

סבא שלום במדי צבא צרפת

סבי מיהר לטמון את זהותו היהודית בבור

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, בספטמבר 1939, התגייס סבא שלום לצבא הצרפתי. לאחר כניעת הצרפתים, ופירוק הצבא, נסע סבא דרומה לעיירה פריגיו שבחבל דורדון, ששימשה כמעוז הרזיסטנס. סבא שלום מצא דירת מסתור בעיירה, ואז חזר צפונה לננסי, שסופחה לרייך, כדי להוריד את משפחתו לעיר פריגיו, שהייתה תחת משטר וישי. הם אימצו שמות בדויים ובעזרת אנשי הרזיסטנס זייפו תעודות זהות. החיים בעיירה היו מסוכנים מדי, ולאחר כמה חודשים עברו לגור בחווה מבודדת בספר. החווה נקראת לה-לאק, והיא שוכנת כשני ק"מ מסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס, 30 קילומטר מהמערה שזה עתה התגלתה, ובה כמה מציורי הקיר שיהפכו למפורסמים ביותר בעולם – סוסות הריוניות, שוורים זועמים והפורטרט הראשון.

כשהגיעו לביתם החדש בלה-לאק מיהר סבי לטמון את כל החפצים המעידים על זהותו היהודית בבור שחפר בחורשה, מאחורי הבאר. אבא הראה לנו את המקום המדויק. בבור הטמין תפילין, ספרי קודש, תמונות של הוריו שחיו באותה העת בפלשתינה לצד תמונות של הורי סבתי, שגורשו באותם ימים מהעיירה קוטנו לגטו לודז'. תעודות שונות ואילן יוחסין. סמלים לשורשינו היהודיים.

תעודת זהות מזויפת של סבא שלום

ברגע האחרון לפני שהפטרול הבחין בה, סבתי חזרה למעבה היער וניצלה

במהלך חמש השנים בהן חיו בחווה, אבי ודודתי למדו בבית הספר בכפר השכן. חיי הכפר הניבו חוויות אינספור, אותן אבי זוכר בפירוט רב. שלוש פעמים הזהירו אותם כי הנאצים מגיעים לחווה. בפעם הראשונה הסתגרו בביתם, סגרו את התריסים ונעלו את הדלת לתקופה של כשבועיים. "אבא הלך בבית מצד לצד כמו אריה בכלוב" נזכר אבי בימי הסגר. בפעם השנייה סבי וסבתי החביאו את הילדים בחווה מבודדת של פעיל רזיסטנס, ונסעו להתחבא במקום אחר. "שם שמעתי לראשונה את 'רדיו צרפת החופשית' משדר מלונדון" מספר אבי.

הפעם השלישית הייתה המסוכנת ביותר. סבי הוזעק כי הנאצים מגיעים מיד. הוא וסבתי ברחו ליער, והשאירו את אבי ואחותו הקטנה בשדות החווה. הפעם, החיילים הנאצים הגיעו עם מידע מדויק אודות משפחה יהודית המתגוררת באחד מבתי החווה. השכנים הצביעו על הבית. הנאצים העמיסו את תכולתו על משאית. באותה שעה יצאה סבתי מהיער לעבר הבית. אבי, שעמד בגינה סמוך לפטרול נאצי, סימן לה בידיו להסתלק. ברגע האחרון לפני שהפטרול הבחין בה חזרה סבתי למעבה היער, וניצלה. בכל פעם שאבי מספר את זה הוא נראה מפוחד כאילו איננו בטוח כיצד הסיפור ייגמר. "הייתה זו יחידת SS שפונתה מלנינגרד, האיומים ביותר", הוא אומר.

במהלך המלחמה, החפצים היהודיים של משפחתי נרקבו באדמה. כשחפרו שוב להוציא אותם לאחר כניעת גרמניה הנאצית, כבר לא נותר מהם דבר. אבי זוכר את הבכי הגדול של הוריו כשגילו כי הכול נרקב. "אבא בכה כמו שהוא בכה כששמע שסבא נפטר בארץ".

סבתי התבשרה על רצח הוריה, אחיה ומשפחותיהם בידי הגרמנים במחנות ההשמדה. עם נרצח. תרבות נגדעה. משפחתה איננה עוד. הם חזרו לננסי, אך חלק גדול מזהותם נשאר קבור בדורדוניי, בחורשה שמאחורי הבאר.

בגיל 18 אבי עלה לארץ ולא חזר לדורדוניי עד גיל 80, אך מדי ערב הוא צופה בערוצים צרפתיים. אלו הם נופי מולדתו, שם נגדעה ילדותו.

אבא שלי טועם את המים מהבאר הסמוכה לבית בו התחבא בשואה ונזכר בטעם המים בימי המחלמה

העולם כולו הפך ל"מערת לָאסְקוֹ אינסופית"

"למה היה לך חשוב כל כך לבקר במערה הזו?" שאל אחי את אבי, לאחר שיצאנו ממערת לָאסְקוֹ. למה היה לנו חשוב כל כך לראות את הכפר בו גדל אבי? שאלתי את עצמי לאחר שיצאנו מלה-לאק. עשרות אלפי שנים של יצירה וסמלים, שכבות על גבי שכבות. הסוסה השמנה היא אולי מילה ראשונה שאמר אדם לחברו, לעצמו. הוא צייר סוסה באמצעות פיח שחור ופיגמנט חום שזיקק מהאדמה, ובכך אמר מה הוא אוהב. על מה הוא חולם. מי הוא. הוא צייר ובעודו מצייר הפך לסובייקט היסטורי ולמושא מחקר בעבור צאצאיו. אלה פיתחו עולם שלם של סמלים ודימויים. המילה הראשונה שנהגתה לא התכוונה לדעת טוב ורע. משיצא האדם מהמערה ונחשף לאור הגדול, הוא נתן שמות לדמויות. השמות הפכו לשפה. השפה בה הקימו את בָּבֶל, "שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ".

אלפי שנים של שפות מדוברות ומלחמות ביניהן הובילו לתרבות הכתב. משהחלו דברי הימים להיכתב, נכתבו גם תורות וחוקים. אלה הגוזרים על האדם את אורח חייו. האדם זיהה את עצמו, ראשית באמצעות ציור של שור, ובהמשך באמצעות אמונה באל זה או אחר, בדרך אחת לחיות או בדרך אחרת. כוחות אדירים שהופעלו בימי הביניים, על מנת להגביל את ההמון ולמנוע ממנו אוריינות, לא יכלו לו. האנושות למדה קרוא וכתוב, והשתמשה בסמלים המיוחדים הקרויים 'אותיות' על מנת ליצור עוד ועוד סמלים ודימויים, סוסות הריוניות, קריקטורות וקרנפים. העולם כולו הפך ל"מערת לָאסְקוֹ אינסופית".

מדריכיו בתנועה שכנעו אותו לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוץ

בפריז, בה הכיר סבי הפלשתיני את סבתי הפולניה, כתב ב-1674 ניקולה מלבראנש כי "מכל מדעי האדם תורת האדם הוא המדע הנאות לו ביותר. ואף-על-פי-כן לא רבו ביותר דורשיו ואין הוא המפותח ביותר במדעים שלנו". לאחר כמאה שנים השיב לו הרבי שמחה בונים מפשיסחה, הנמצאת בארץ מולדתה של סבתי: "חפצתי לחבר ספר, שיהיה שמו אדם ויהיה נכלל בו כל האדם, אבל אחר כך נמלכתי בדעתי ומנעתי עצמי מזה".  ציורי המערות והסמלים הפכו לשאלות פילוסופיות, שכבות על גבי שכבות: מי אנחנו? מדוע אנחנו מה שהננו? כיצד ראוי לנו להיות? המתכחשים לשאלות אלו, מי שניסו לפתור אותן בדרך האיומה ביותר, בראו את אושוויץ. מהם הסתתר אבי בסַנְט-אוֹלָלִי-דאֹנְס.

לאחר שהובסו חזר אבי לננסי והצטרף לתנועת דרור. מדריכיו בתנועה שכנעו אותו לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוץ. הוריו לא הרשו לו, אז הוא ברח מהבית, ומחה בשביתת רעב, עד שלבסוף לא יכלו עוד למנוע ממנו ללכת לדרכו. על קיבוץ משמר הנגב, יצירת חייו, מיעט לספר לנו. ממש כמו אבותינו הקדומים שלא ציירו במערה את אייל הצפון, אף על פי שזה היה מקור מזונם העיקרי – כך מעידות העצמות הרבות שנמצאו בה. במקום זאת ציירו סוסות הריוניות. ואבי סיפר על כבדי האווז והערמונים שאכל בימי המלחמה.​