זכרונותיו, תחושותיו ודמעותיו של המשורר שמואל סוכה (בלי דגש באות כ') ממשיכים להיכתב בדיו על גבי דפים לבנים כבר מעל 50 שנה. "השואה היא לא רק הזכרונות שלי, היא חלק ממה שאני", הוא אומר בשיחה, לקראת צאת ספרו השמיני, "מעל באר הדומייה", שאותו השלים ממש לאחרונה, ובו הוא חוזר שוב אל אותו ילד בן עשר, שחייו ניצלו בנס, שנשאר בין רגע לבד, מנסה לשרוד בטבע הפיזי והאנושי.

"אנשים אומרים כל הזמן 'שואה, שואה, שואה'. אני שואה!" הוא אומר בשיחת טלפון מקיבוץ שמיר. הוא שואל אם אגיע אליו כדי לקיים את הראיון, ונזכר שבגלל המצב עדיף שלא תתקיים פגישה פנים אל פנים עם משורר מבוגר. "אני לא בן 90", הוא צוחק, "אני לא יודע מתי נולדתי, ואני גם לא רוצה לדעת, זה לא חשוב".

הוא היה ילד, בעיירה ברזנה שבאוקראינה המערבית, בערך בן עשר, כשהנאצים השתלטו, במבצע ברברוסה, על מערב אוקראינה (שנמצאה אז בשטחי בריה"מ). "שבוע לפני שהשמידו את העיירה שלנו, ביחד עם אבי, אמי ואחותי הקטנה", מספר סוכה, "אבי לקח אותי לכפר שכן כדי שאעבוד שם עם הפרות של איכר אוקראיני שהכיר. ביום שבו השמידו את משפחתי הייתי בכפר, וכך נשארתי בחיים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יד המקרה, השגחה, מזל? אלו נושאים שחזרו במחשבותיו במשך השנים בהן נאלץ לשרוד ביערות, רוב הזמן לבד. "הבנתי הכל מיד, ביום שבו רצחו את יהודי ברזנה ישבתי בלול ליד קבוצה של צעירים אוקראינים, שדיברו על זה שרצחו את היהודים בכפר. הבנתי אוקראינית מעבודה בכפר, ואני זוכר איך אחד הצעירים שם לב שאני מבין, אז הם הפסיקו. עוד אני זוכר שבאותו לילה עליתי לישון על החציר, ואחד הבנים של האיכר שאצלו עבדתי, בכה בכי תמרורים על שרצחו את היהודים. הוא היה בחור מאוד רגיש, שהכיר חלק מתושבי העיירה וכנראה הבין את מה שקרה".

אוקראינה

א
מִלִּים שֶׁיּוֹצְאוֹת מִפִּי הוֹלְכוֹת

לְלַטֵּף אֶת פְּנֵי אִמִּי הַיְרוּיָה,
אַךְ רַגְלֵיהֶן הַדַּקִּיקוֹת
כּוֹשְׁלוֹת בְּדַרְכָּן.

ב
אַדְמַת אוּקְרָאִינָה, שֶׁזָּלְלָה

דָּם יְהוּדִי רַב, מְגַהֶקֶת
בְּשֹׂבַע.

ג
שָׁלַחְתִּי אֶת הַמִּלִּים לְסַיֵּעַ

שָׁם בהְַּצמְָחַת הָעשֵֶב
עַל קִבְרֵי הַנִּרְצָחִים.

"חצי מהזמן שהייתי ביער הייתי לבד לחלוטין, הייתי הולך בין כפרים ומבקש אוכל. דופק על דלתות ואומר: 'אנשים טובים, אולי תתנו לי פרוסת לחם'. בקיץ היה יותר פשוט, הייתי ישן בשיחים. חלק מהאנשים היו טובים, אחרים היו צורחים עלי, 'תסתלק מפה יהודון ארור', ואני הייתי מיד בורח".

בחורף 1944, שחרר הצבא האדום את האזור וסוכה ביקש להצטרף לשורותיו. "אני זוכר איך ניגשתי לקצין היהודי הראשון שפגשתי, בכל פלוגה היה איזה קצין יהודי בכיר שאפשר היה לגשת אליו, ואמרתי לו שאני רוצה להצטרף לצבא כדי לנקום את רצח משפחתי. הקצין התרשם אך אמר לי שאני ילד קטן. למרות הכל, הוא הסכים לשלוח אותי עם מכתב המלצה לפנימייה צבאית ברוסיה".

קולות

א
שָׁנִים לְאַחַר בְּצִיר הַדָּמִים

הָאֹזֶן עוֹד מְקוֹשֶׁשֶׁת קוֹלוֹת
בַּיַּעַר הַשָּׁלֵו. אִמִּי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה
נוֹרוּ בְּקַיִץ 1942 לְתוֹךְ הַבּוֹרוֹת
בְּבֶּרֶזְנֶה. גַּם קוֹלִי הָיָה אָמוּר
לִהְיוֹת שָׁזוּר בְּמַאֲרַג הַזְּעָקוֹת
שָׁם. דָּא עָקָא, נִשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים.

ב
אָבִי וְאִמִּי הָיוּ לְגִזְרֵי

עֵץ בִּמְדוּרַת הַמָּוֶת
בַּיַּעַר הַמֻּשְׁלָג. כִּמְעַט
בְּאֶפֶס בְּגָדִים לְגוּפִי וְחֵרֶף
הָרָעָב וְהַבְּדִידוּת,
יָשַׁבְתִּי עַל שְׂפַת הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.
נָבַרְתִּי בְּמַקֵּל בַּגֶּחָלִים
הַלּוֹהֲטוֹת כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם
מְעטַ.

ג
הָאֹזֶן מֻכתַּ הָרַעשַׁ

רוֹכֶנֶת מֵעַל בְּאֵר הַדּוּמִיָּה.

הוא נשלח לעיר קורסק ברוסיה, אך מהר ברח גם מהפנימייה, בגלל התעמרויות אנטישמיות שחווה. בתום המלחמה חזר לאוקראינה. משם התגלגל דרך כל אירופה עד צרפת, והצטרף לתנועת דרור, שאיתה הפליג לכיוון ישראל באוניה 'המעפיל האלמוני'.

"חייתי בתקופה הזו של השואה. ראיתי שואה. אכלתי שואה. נשמתי שואה. ישנתי ויקצתי שואה", אומר סוכה, ומבחינתו הזמן ההוא, העבר, כל מה שהיה שם, לא יכול להיות תחום בזמן, ונמשך עד היום.

איני יכול
אֵינִי יָכוֹל לְרַסֵּן

אֶת פִּי הַסּוֹרֵר,
שְׁלִיחָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
גַּם בְּאֵין לוֹ שׁוֹמֵעַ
יִזְעַק: זְכֹר שֶׁהַטַּבַּעַת
הָעֲנוּדָה עַל אֶצְבַּע זִכְרְךָ
יְצוּקָה מִשְּׂעָרוֹ הַזָּהֹב
שֶׁל תִּינוֹק שֶׁהֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ
הַבּוֹר בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים.

החיים היו מטלטלים גם כשהספינה כבר הייתה הרחק מיבשת אירופה. חצי שנה במחנה עקורים בקפריסין, הגעה לארץ, הכשרה בקיבוץ גליל ים, ומשם היישר לשוחות הקרב בפאתי ירושלים במלחמת העצמאות. "הייתי רק בן 17 כשהגעתי לפלמ"ח, ואני זוכר שהכשמלחמה הסתיימה ניגש אלי המפקד ואמר לי שאני צריך להתחיל להתגלח. אתה מבין מה זה?"

בלי השכלה רשמית, אבל עם אופי שאותו הוא מגדיר כ"פטפטני מלידה", הוא הגיע עם גרעין של תנועת הנוער העובד לקיבוץ רביבים בנגב, ומשם יצא להקים את קיבוץ משאבי שדה. מאוחר יותר הדריך במסגרת התנועה בגבעתיים. "זה היה כבוד גדול עבורי, כי אני לא למדתי אף פעם, וככה שלחו אותי להיות מדריך", הוא מספר. "הם אמרו לי: 'סוכה זה בסדר, אתה יודע טוב מאוד לדבר, אתה תסתדר'".

בין שלל עבודות שונות בקיבוץ, הוא הספיק להכיר את אשתו, לעבור לקיבוץ שמיר בגליל עליון (בו הוא חי עד היום), ואחרי שנת לימודים אחת בסמינר "אורנים" החל לעבוד במטעים בקיבוץ.

אך את אש השירה לא הציתו בו פרטי הביוגרפיה הפרטית, אלא אירוע אחר. "הייתי כבן 40, היה לי חבר בקיבוץ שקראו לו אבינועם רותם, ששירת בחטיבת גולני לאורך תעלת סואץ. לצערי הרב הוא נפל שם. יומיים לפני שהוא נהרג מרסיס של פגז שנחת לידו, אני והוא שוחחנו, ואני זוכר כמה התרשמתי ממנו, באיזה נועם וכבוד הוא, הצבר, חבר הקיבוץ, שוחח איתי, עולה שהגיע לקיבוץ. האירוע הזה זעזע אותי עד עמקי נשמתי, ופשוט כתבתי שיר לזכרו. לא הקריאו אותו ליד הקבר, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'שמואל, אתה יודע לכתוב שירים'".

ספר השירה הראשון שלו, "לומר מילים שגוועו בתוכך", התפרסם ב-1976, ובמרכזו עמדה אמו המנוחה. "אנשים חשבו שמדובר עלי: בתוכך. אבל לא, הכוונה לאמא שלי. עזריאל לוחמני מעין שמר, שהוציא את הספר בהוצאת הקיבוץ הארצי, פנה אלי: 'איפה היית כל השנים האלו? אתה משורר, אבל לא שמעו עליך'".

מאז, למעלה מ-45 שנה, הוא לא מפסיק לכתוב. עד היום כתב שישה ספרי שירה, ואת הספר 'רסיס מכוכב האפר', ספר בן 400 עמודים, שמספר את קורות אותם הימים (אשר תורגם גם לאנגלית). ספר השירה השמיני שלו, 'מעל באר הדומייה' ייצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובימים אלו הוא כבר התחיל לעבוד על ספרו התשיעי.

הרוח מתאגרפת
רַחַשׁ נִתָּז מֵעִקְבוֹת

הַצַּיָּדִים הָאוֹרְבִים
לְךָ בַּמִּסְתּוֹר
לְהָמִיתְךָ. עַל רִצְפַּת
הָאֵין אוֹנִים חַיּוֹת
רָעוֹת שׁוֹאֲגוֹת
בִּגְרוֹנוֹת דְּמָמָה.
הָרוּחַ מִתְאַגְרֶפֶת עִם
כָּל אֲשֶׁר נִצָּב בְּדַרְכָּהּ.

הוא אב לשלושה וסבא לשישה. ובזמן הסגר הוא יושב בביתו, לא חושש יתר על המידה. "הקורונה הזו באמת… מה שאני עברתי בחיים, אתה יודע… איך אומרים באנגלית It’s nonsense  – שטויות!" הוא צוחק. "מה שכן, זה קצת לא נוח, כי לא מגיעה מישהי שעוזרת לי, ואני מתגעגע לבן שלי ולנכדים שגרים בקרית שמונה. חוץ מזה, אני לא מתייחס לזה בכלל".

את פעולת הכתיבה הוא מתאר ככזו שמאפשרת לו את חייו, או כדבריו: "לתפוס את המילים המגיעות מבפנים. זה כמו התפרצות בצורת מחשבות פנימיות שמגיעות מתוך הנפש, אם יש דבר כזה בכלל. זה כל אותם הדברים שחוויתי ושקעו בתוכי. הזיכרון בוער בתוכי כל הזמן, כל הזמן, הזיכרונות של המשפחה, של היערות. של כל מה שהיה. השירה היא אמצעי שאפשר לחדור דרכו יותר עמוק, לחדור לעומקים שאי אפשר על ידי ההגיון לבדו. הבאר שופעת ונותנת מים, שוברת צימאון; והדומיה היא הצליל של כל אלו שנרצחו שם. זה המוות."

"מה זה שירה? זו היכולת לגעת בזיכרון בדרכים אחרות לחלוטין. אני לוקח מילים פשוטות והופך אותן למשהו… איני מצליח להזכיר מספיק טוב את המשפחה שלי, ולכן דרך השירה, דרך המהות, באופן עקיף כמובן, אני מצליח. השירה עוזרת לי לזכור. להיות דרוך כמו מיתר מתוח שקשת המחשבה מגרה את המיתר, ויוצאת שירה. לכל אדם יש כינור כזה בתוכו, ואני מנגן", אומר סוכה, ונותן טעימה משיר שהוא כותב בימים האחרונים:

ממתיק הזיכרון נמס תחת לשוני / מכתים את חולצת המחשבות שמוחי לובש בצאתו לשוטט בשדות העבר. / בלקטו בשארית כוחו שיבולים בנופלם אחר קציר / בחרמש המחשבה המושחת על אבן התבונה האנושית.