הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום השואה והגבורה ב'יד ושם' נערך השנה ללא קהל בשל מגיפת הקורונה. הטקס צולם והוקלט בשבוע האחרון, ושודר בשידור ישיר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. הנושא המרכזי של העצרת היה 'הצלה בידי יהודים בשואה – סולידריות בעולם מתפרק'. בעצרת נשאו דברים נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. את אבוקת הזיכרון העלה יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לו, ואת דבר נציג הניצולים נשאה שורדת השואה נעמי קאסוטו.

המשואות במהלך הטקס הושאו בשם שישה שורדי שואה – זוהר ארנון, אביב בלום-וקס, חיים ארביב, לאה מרים ראובני, אברהם כרמי ויהודה בייליס, סרטונים המציגים את סיפור חייהם מוקרנים במהלך העצרת. בניגוד לשנים קודמות, הם לא נכחו בטקס.

ראש הממשלה נתניהו אמר בטקס: "מה ששמעתי מיחיאל דינור, קצטניק, שהעדי במשפט אייכמן שהעיד על הפלנטה האחרת. שם נשמו אוויר אחר, שם לא זרחה השמש. שמעתי את  קצטניק והניצולים אחרים אומרים, לעולם לא תוכלו להבין את את מה שעבר עלינו. אנחנו מתמודדים  עם מגיפה מסוכנת אחת, ואילו במחנות ובגטאות השתוללו מגיפות למכביר. היום, כמובן המצב הוא שונה לגמרי. יש לנו בית לאומי, מדינה משלנו, מדינה חזקה, מתקדמת מוערכת מאוד.

"ישראל תמיד חייבת להיות אחראית לגורלה, בכל מצב ובכל זמן צריך שיהיה לנו את הכח והמכונות להגן על עצמנו ובכוחות עצמנו. האתגרים שלפנינו מחייבים אחדות – זה גם לקח מהשואה."

הנשיא ריבלין אמר: "לצערי, איננו נפגשים הערב, כבכל שנה, ברחבת כיכר גטו וורשה שביד ושם. אבל, אסור שאיומי ההווה, יאפילו על זיכרון העבר. אנחנו מחויבים לזיכרון! אנחנו זוכרים! אנחנו נמשיך ונזכור. למעננו, ולמען הדורות הבאים".

"איומי ההווה, אין בכוחם לטשטש במאומה, את רוחו של היום הקדוש הזה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גם בעת הקשה הזאת, של התמודדות עם מגפה חובקת עולם, גם בתוך החרדה הנוכחית, אנחנו מקשיבים, ומפנים מקום – לזיכרון העבר, לנספים, ולכם, השורדים. אתם, ששרדתם את השעה החשוכה ביותר של האנושות. שואה שעשה האדם לאדם.

"שבעים וחמש שנה בדיוק חלפו מאז נפתחו שערי הגיהינום. באביב של שנת '45, כמה חודשים אחרי שכבו הכבשנים באושוויץ, הפציעה השמש גם מעל ברגן-בלזן והמחנות האחרים. עבור שישה מיליון אחינו ואחיותינו זה היה מאוחר מדי. כאשר נכנסו המשחררים אל המחנות, הם עמדו מול התופת בהתגלמותה. גוויות פזורות, וצל אדם מהלך לצידם. 'מוזלמנים', המתים החיים, מורעבים, צמאים, מותשים וחולים. בני משפחותיהם נרצח ונשרפו, נטבחו או נעלמו. הם איבדו הכול, אפילו את היכולת לבכות. חתן פרס נובל, שורד השואה אלי ויזל זכרו לברכה, תאר זאת כך: "איש לא בכה במחנה, כאילו פחדת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק. החופש יהיה, לדידנו, היכולת לבכות שוב." כך כתב.

"אזרחי ישראל. הייתה זו הרוח, רוח האדם, אשר ניצחה את השואה. המפלצת הנאצית הביסה את הגוף, אבל לא את הרוח. בנתיבי הדמעות, במעמקי הגיהינום, בעולם מתפרק וחסר סולידריות, שעה שהמוות ארב להם יום יום, סיכנו את עצמם אחינו ואחיותינו כדי להציל את החלשים מהם. אין ולו יהודי אחד שנחלץ מהתופת, ושרד את השואה האיומה, מבלי להיעזר ביד שהושיט לו יהודי אחר, אדם אחר. יהודים נרדפים, וחסרי כל בעצמם, גילו אומץ לב, תושייה, אנושיות, והצילו חיים. הם הוכיחו, פעם אחר פעם, כי אדם לאדם – אדם! הם הוכיחו, שגם בנקודת השפל הנמוכה ביותר, אפשר וצריך לבחור להיות אדם. להחזיק בערך היהודי היסודי ביותר של קדושת החיים, של הערבות ההדדית. הם ידעו שאם הם לא יהיו מחויבים לערכי היסוד של העם היהודי: לערבות הדדית, סולידריות ועזרה הדדית, צלם האנוש שלהם יאבד עוד בטרם יושמד. וכך, הם היו למלאכים בלב הגיהינום.

"בינואר האחרון התכנסנו כאן, בירושלים, מנהיגים מכל רחבי תבל, כדי לתת ביטוי למחויבות המשותפת שלנו להנחלת העובדות והלקחים ההיסטוריים של השואה לדורות הבאים. הכרנו באמת הפשוטה, שעלינו לעמוד מאוחדים, כל מנהיגי העולם וכל אזרחי העולם, במאבק נגד גזענות, אנטישמיות ופאשיזם, בהגנה על הדמוקרטיה, ועל הערכים הדמוקרטיים.

"המגפה הנוכחית, שמעסיקה את העולם כולו, המלחמה באויב לא-אנושי, בלתי נראה, שלא מבחין בין אדם לאדם, רק מדגישה את המחויבות המשותפת של כולנו לסולידריות אנושית, לערבות ההדדית, ולמאבק בלתי מתפשר באנטישמיות ובשנאה המתפשטות גם הן, כמחלה מדבקת, בין אדם לאדם.

"אחיי ואחיותיי, שורדי השואה, גיבורי התקומה. חייו של הזיכרון ארוכים מחיי בעליו. אנחנו זוכרים. אנחנו מתחייבים לזכור. אנחנו מבטיחים לשאת את לפיד הזיכרון, אתכם ועבורכם. איננו נפרדים. יהי זכר אחינו ואחיותינו צרור בצרור החיים."