אני יושבת בדירה שכורה בברלין, לקראת ערב חג החירות, וקוראת בזיכרונותיו של סבי אודות שחרורו ממחנה בוכנוואלד לפני 75 שנים בדיוק.

"בערך ב-6 באפריל 1945, כשכבר לא הוציאו אותנו לעבודה, הסתובבנו חופשי בחצר המחנה… וידענו שחזית המלחמה הולכת וקרבה".

אסירים במחנה הריכוז בוכנוולד (צילום shutterstock).

העבר שמסתתר מאחורי ההווה

כבר כמעט שנתיים מאז שקיבלתי את המינוי ובמיוחד מאז שעברנו לגור בגרמניה שאני לומדת אותה ועובדת בה ואיתה. גרמניה היא לא עוד מקום שירות, וברלין היא לא רק יעד מבוקש בקרב דיפלומטים. במרבית הימים העבודה הדיפלומטית אמנם מתמקדת בהווה: יצירת קשרים, העברת מסרים, פרסום ראיונות ומאמרים שתכליתם להביא את הזווית הישראלית לקהל הגרמני. אבל מתחת לפניי הפשט, מסתתר לו דרש עמוק מאוד. ברלין דורשת מאיתנו לצלול לעומקים הללו עם התפקיד החשוב שהיא מילאה בהיסטוריה הגרמנית-יהודית, ושעודנה ממלאת היום בפרקי ההיסטוריה שעדיין נכתבים על יחסי ישראל וגרמניה בהווה ובעתיד.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

השנה הזו, בה אנו מציינים 55 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, נפתחה בביקור היסטורי משולש: כשהנשיא שטיינמאייר נאם ב'יד ושם' הנשיא ריבלין עמד לצידו, הם צעדו יחד במשעולי אושוויץ לציון 75 שנים לשחרור המחנה והתחבקו בשער ברנדנבורג כשריבלין נאם לפני הבונדסטאג. זה היה ביקור היסטורי, לא פחות, וצוות השגרירות בברלין רקם אותו בבטחה מאחוריי הקלעים. הידידות העמוקה שנרקמה בימי שגרה באה לידי ביטוי גם בשעת החירום הזו בשיתוף פעולה אינטנסיבי ורחב היקף בינינו לבין משרד החוץ הגרמני בחילוץ מטיילים מרחבי העולם ועוד אינספור שיתופי פעולה בין ישראל וגרמניה.

שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף נואם בטקס יום השואה של השגרירות שנערך במחנה זכסנהאוסן בשנה שעברה, 2 במאי 2019 (קרדיט: יפתח בארי/ שגרירות ישראל בגרמניה)

 

אך כאמור, אני ניצבת גם למול קשרי הדם שקשרו את משפחתי למקום הזה. זו תחושה לא פשוטה להיאלם, ואני מודעת היטב לאירוניה שבדבר, שכן תפקידי הוא דוברת. המילים, לצד היכולת ליצור קשרים אישיים וסקרנות, הן כלי העבודה המרכזי במקצוע הדיפלומטיה ובכל זאת אני מוצאת עצמי משתתקת כי אי-אפשר שלא. כי השואה היא יקום אינסופי של רגשות שאינו כפוף לזמן ולמרחב ולי יש את הסיפור של סבא שלי כתוב, שחור על גבי לבן, במילותיו שלו שמאפשר לי לחזור אליו.

"ב-11 באפריל הפסיקו להוציא להורג אנשים ביער. בערך בשעה 10:00 פרצו שבויי המלחמה הרוסים והצרפתים את הגדר לאחר ששומרי האס.אס במחנה עזבו אותו וניתקו את זרם החשמל. כששבויי המלחמה פרצו החוצה גם נתנו לנו נשק של הגרמנים שנותר במחנה ולימדו אותנו להפעיל אותו".

הטקס שלא התקיים

הפעם אני יודעת היטב מדוע אני פותחת את הקובץ בן שבעת העמודים שמתחיל ב-1926 ומסתיים ב-2004. כאב הזיכרונות שלו גדול מדי ואני נעצרת. פריבילגיה של דור שלישי, שמאפשרת לקחת הפסקה מהעבר.

בשבת, ה-11 באפריל 2020, הנצחה וירטואלית החליפה את הביקור הממשי שתוכנן להתקיים השנה בבוכנוואלד במעמד 40 ניצולים. ואם לא המגפה הזו, הייתי עומדת שם גם ובוכה וכועסת את כל הכאבים של הסבא הפרטי שלי שלולא היה נפטר כבר מזמן, היה היום בן 93. אצטרך לדחות את הביקור שלי למועד אחר, נטול טקסים רבי משתתפים לציון 75 שנים, אך מלא משמעות היסטורית-לאומית ופרטית-משפחתית שמתאחדות להן יחד.

קצין העיתונות של המחתרת בגטו

חזרה לזיכרונות שלו. אני צוללת עוד אחורה, עד לבלוק 25 באושוויץ שם היה לפני שגורש לבוכנוואלד, אז אימץ את התפקיד המסוכן של קצין עיתונות, כמי שהיה מעביר אל המחתרת ומנהלי הבלוקים את הדיווחים מ'הפולקישע באובכטר' (הצופה העממי – בטאונה הגזעני של המפלגה הנאצית – ש.ג) שמנהל העבודה שלו היה קורא. "זה היה המקור היחיד לידיעות מן החוץ בתוך המחנה", סיפר.

"חברי ואני יזמנו הפעלת רכבת פנימית לעיר הקרובה וויימאר (הלוך בבוקר וחזור בערב – ש.ג) שימשתי כמורה דרך לעיתונאים, קצינים ומבקרים מהצבאות המשחררים שהגיעו למחנה. הראינו להם את המחנה. את קברי האחים ואת המשרפות. אז שמעתי את התיאור של דובר הצבא האמריקאי כשסיפר כמה אנשים היו במחנה, כמה נשארו. 10,000 נרצחו ונקברו בקברי אחים ביער וכ-10,000 נפטרו לאחר השחרור מהמחלות והחולשה ונשארו כ-10,000 חולים ותשושים שהצבא האמריקאי והבריטי טיפלו בהם. לפני כעשר שנים זכיתי באמצעות אלי ויזל לקבל הקלטה של אותו דיווח שנמסר על-ידי הכתב פרד פרנדלי ובו הוא מתאר את כניסתו למחנה כשראה לראשונה את הזוועה".

אני עוצרת לגגל את פרד, מקווה שאצליח להעלות בחכתי הווירטואלית את ההקלטה. באתר של 'יד ושם' אני למדה שמי שהקליט את הדיווח הוא למעשה Edward R. Murrow ופרד משתף כי מדי שנה הוא משמיע את ההקלטה ההיא בת 19 הדקות לתלמידי ביה"ס קולומביה לעיתונות. אני גומעת את המילים והדימויים הבלתי נסבלים שהם בוראים. אני מזהה את סבא שלי בין האנשים המתוארים, הגם שהוא עצמו אינו מוזכר בשמו. הדיווח מסתיים: “I have reported what I saw and heard, but only a part of it. For most of it I have no words".

אני נזכרת בביקור שבו סבא שאל מה אהיה כשאהיה גדולה, את תשובתי איני זוכרת, אך תשובתו צרובה בזיכרוני: עיתונאית. אז אמנם לא נהייתי עיתונאית בעצמי, אבל אני בהחלט אשת המילה הכתובה וכבר יותר משנה וחצי אני עובדת עם אנשי תקשורת בתוך מקצוע שיש בו המון נקודות דמיון לעיתונות. וכך בערב חג החירות זכתה המשפחה שלי לרגע קטן של קתרזיס, 75 שנים מאז ששוחרר סבא שלי לחופשי 250 ק"מ מהבית שבו מתגוררת היום אחת מנציגיה הגאים של מדינת ישראל.

המאמר הזה נכתב בגעגוע אינסופי, לזכרו של אלכס הראל (אלכסנדר הולנדר), אסיר מספר A-7011 במחנה אושוויץ ואדם חופשי, אוהב אדם בחייו ובמותו, שהעניק לי מאורו ונטע בי שורשים עמוקים שמאפשרים לי להמשיך ולדייק את המצפן המוסרי הפנימי שבתוכי ולפעול יום אחרי יום דווקא להעמקת יחסי ישראל וגרמניה.


שיר גדעון היא דוברת שגרירות ישראל בברלין​