לא דוקטרינה ולא הלם. סתם איוולת בחסות הבלאגן. בימים האחרונים חוזר שוב ושוב המושג "דוקטרינת ההלם" כתמרור אזהרה מפני מי שינסו לנצל את מצב המגפה לביצוע רפורמות מהותיות במשק; כאילו שמהלכי ממשלה ומיני רעיונות כאלה ואחרים שנזרקים לאוויר הם תולדה של מחשבה מאורגנת ומכוונת.

את המונח "דוקטרינת ההלם" טבעה, כידוע, העיתונאית הקנדית-יהודייה, נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם – עלייתו של הקפיטליזם של האסון" שפורסם ב-2007. בספר מתארת קליין כיצד הכלכלן מילטון פרידמן ותלמידיו הצליחו לנצל מצבי אסון לאומי בכל מיני מדינות, כדי לחולל שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלה שלהן. שינויים שככל הנראה לא היו מתקבלים בשעה אחרת.

אלא שדוקטרינה היא צורת מחשבה כוללת, שמבוססת על תפיסה ערכית מסוימת, ולמכלול הרעיונות והכללים שלה יש איזה הגיון. הדוקטרינה חותרת להשיג יעדים, לעצב מציאות. אבל מה שאפשר לראות כיום בישראל הוא בסך הכל אוסף נסיונות נואלים של קצוות סהרוריים בשיח הכלכלי, להשיג הישג פופוליסטי. לא תפיסת עולם מניעה אותם ולא הסתכלות קוהרנטית. סתם שאריות של מניפסטים ניאו-ליברליים שהעולם הפנה להם עורף.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

למשל הצעתו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' לקצץ בדמי ההבראה של עובדי המגזר הציבורי. אין בהצעה חשיבה מורכבת, או ניסיון לשנות את המבנה הכלכלי. מה יש בה? סנטימנט שלילי כלפי עובדים מאורגנים. לא תכנית ולא נעליים.

כך גם הצעות החוק שמקדם בימים אלה חברו למפלגה, ח"כ מתן כהנא, שהציע יחד עם ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) הצעת חוק עם כמה תיקונים שנועדו להחליש את זכות השביתה. במקום תקופת המתנה של 15 יום בין הכרזה על סכסוך עבודה לשביתה, הם מציעים 30 יום; והגבלת שביתות הזדהות או שביתות בשירותים חיוניים (תחבורה, נמלים, חשמל או מים). אלה הצעות חקיקה שאין בינן לבין המשבר העמוק שבו מצויה הכלכלה הישראלית דבר וחצי דבר. כל עניין הוא לתקוע אצבע בעין של העובדים ולהשיג כותרת לרגע.

ח"כ כהנא מציע הצעת חוק נוספת שייעודה העברת מימון המשבר מקופת המדינה לכיסי העובדים והגמלאים, על ידי קיצוץ בשכר הבכירים ובפנסיות התקציביות. גם כאן אין תפיסת עולם ולא פתרון אמיתי למשבר. רק הפניית אצבע לעובדים במקום אל האחראים האמיתיים למציאת פתרונות להוצאת המשק מבוץ הקורונה.

אל ההצעות הסתמיות של חברי הכנסת מצטרפים כלכלני הימין העמוק, כמו ד"ר מיכאל שראל, ממכון קהלת, שמציע למדינה להעביר את החלק בדמי הביטוח הלאומי שמשולם על ידי המעסיקים, לעובדים. כלומר לפגוע בתנאי השכר של כל המשק כמקור תקציבי ודרך לעודד תעסוקה.

גם פרופ' צבי אקשטיין ממכון אהרון טען לאחרונה שיש לבצע במגזר הציבורי התאמת שכר כלפי מטה. מעבר להתנסחות המכובסת, אקשטיין, כמו שראל, מציע להקטין את הכסף שיש לאנשים, וכך לעודד את הכלכלה לצאת מהמשבר. מבחינתם, הרעיון הוא לחרב מנגנוני העסקה – יציגות ואיזונים בין מעסיקים ועובדים – שעוצבו במשך עשרות שנים עקב בצד אגודל, באבחת חוק שיעלה להצבעה בזמן שהציבור עסוק בטרדותיו הגדולות.

אבל בניגוד לדימוי שאולי יכול להצטייר, אין פה ארגון מתוחכם או מהלכים מתוזמנים. זוהי פשוט שעתם היפה של גונבי הדעת, מחרחרי השסע. הם אוספים שברירי סיסמאות נגד העבודה המאורגנת ובעד איזו אמת נעלמת וממתינים לשעת כושר. להצעותיהם אין תוחלת וגם לא סיכוי לעבור. אין בהן שום הגיון. הן לא משנה סדורה, אלא סתם ניצול של מצב כאוטי להפצת שמם. אם מילטון פרידמן היה חי, הוא היה בוש ונכלם בממשיכי דרכו.