גם בשנים כתיקונן, מנקזת אליה התקופה שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, את כל כובד משקלה של הישראליות. השנה, רובצת מעל תקופת המועדים הלאומיים גם מגפת הקורונה ואתגריה וכל זאת בתקופה מבלבלת מבחינה פוליטית וציבורית. רבים, כך נדמה, מרגישים שהמציאות מייאשת אבל כמעט כולם מסכימים שאסור לאבד את התקווה.

פרופ' חנוך בן פזי (56), ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, נשוי ואב לשלושה, נאות לשוחח ב'זום' מביתו שבמודיעין, על משמעותה של תקווה עכשיו.

פרופ' חנוך בן פזי. "מושגים של סולידריות חברתית צריכים לעבוד שעות נוספות" (התמונה באדיבות המצולם)

איך אתה מבין את התקופה שאנחנו מצויים בה?
"מצבים מסובכים כמו זה שאנחנו מצויים בתוכו, מתאפיינים באי ידיעה ובחוסר וודאות. זו חוויה שהעולם כמו סוגר עלינו, לא רק פיזית. כשהאדם נמצא במצב כל כך מובהק של אי ידיעה, יהיה מי שישתמש באי הידיעה הזו שלו. זו תחושה מאוד לא נוחה, ודאי ברמה האישית אבל גם ברמה החברתית, המדינית והכלל אנושית.

"החוויה של אי הידיעה גובלת בשאלה – איפה אני נשמר, איפה אני שומר משהו מעצמי. זה הצד הבריאותי. ההיסטוריה האנושית מכירה מגפות. מפחדת ממגפות. יש אגדות ומיתוסים מאיימים ויש היסטוריה של מגפות שחיסלו אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה במקומות שונים וזה מעצים את התחושות.

"בצד הפוליטי הדברים יותר גלויים וברורים. השמירה על החירות, על הערכים שלנו, על צדק וזכויות אדם ואזרח, כל הדברים האלו נמצאים תחת איום. לא רק בסיטואציה הישראלית שהיא רק דוגמה אחת. אפשר לראות תגובות מאוד דומות בשורה של ישויות פוליטיות ומדיניות".

כלומר?
"נוצר מצב שמחד יש חוסר אמון אדיר במנהיגות ומאידך תלות גדולה מאוד במוסדות המדינה. זה יוצר דיסוננס בלתי אפשרי כמעט בעבור הפרט. רואים את זה במובהק בארה"ב. חוסר אמון אדיר, אבל מצד שני אין לך ברירה אלא להיתלות במנהיגות. רואים את זה גם במונחים ישראלים, חוסר אמון לצד חוסר ברירה אלא להתארגן ביחד.

נוצר מצב שמחד יש חוסר אמון אדיר במנהיגות ומאידך תלות גדולה מאוד במוסדות המדינה. זה יוצר דיסוננס בלתי אפשרי כמעט בעבור הפרט

"הסיפור הכלכלי הוא העניין הגדול ביותר, הכבד והקשה ביותר וגם שם רואים את המתח הזה. כשקוראים את הסטטיסטיקות, גם כמי שזה לא התחום שלו, אני רואה בקלות את המניפולציות האינסופיות להאדרת האסון ולהאדרת ההישגים לכאורה, ושימושים חברתיים בלתי מוסריים, בעיני, שנעשים כל הזמן. מול זה הייאוש הוא כבר לא סתם ייאוש, הוא חלק מהדיסוננס, מהצרימה שהאנשים פועלים בתוכה."

"ברית גורל קושרת את כל האנושות"

אז מה התפקיד של תקווה ביחס למציאות הזו, לייאוש הזה?
"תקווה, כזו שאני מדבר עליה לפחות, לא קיימת מעצמה. צריך לייצר אותה, להתכוונן אליה. יש כמובן אנשים אופטימיים מטבעם, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה גם כשהם מחזיקים כוס ריקה. אבל במונחים חברתיים, תקווה היא עניין שצריך לייצר אותו. צריך לשאול איפה ואיך לעשות את זה. אני מדבר על שני מעגלים.

"המעגל הראשון הוא פרטי מאוד. יש רגע ספרותי חשוב בספר 'הדבר' של אלבר קאמי, ספר שהפך למתאר הנאמן ביותר של מה שאנחנו חיים כרגע, שבו הגיבור וחבר שלו מפירים את כללי ההסגר שנכפה על העיר בגלל מגפת הדבר. הם חומקים והולכים לשחות בים. זה רגע מסעיר בהתרגשות שבו. שם הם שואלים את השאלה, האם אחרי הכל, כשהמגפה תסתיים והכל לכאורה יסתדר, האם הם יהיו שם כדי לפגוש את זה. לא רק במובן הפיזי, האם אנשים והאנושיות יהיו שם, אחרי המגפה.

"זה מהלך מורכב, כיוון שברור שזה לא יקרה מעצמו. המוסדות לא יאפשרו ליחיד בקלות את המקום הפרטי ליצור את עצמו בעצמו, ולא רק בינו לבין עצמו, שגם זה כמובן משימה גדולה, אלא גם מול זולתו. במקומות הכי פרטיים אני מחויב לחירות שלי מול עצמי, כדי שיהיה לשם מה לחזור לחיים.

ומהו המעגל השני?
"המעגל השני הוא המעגל הרחב, הכלל אנושי. כשמביטים על רמת מקבלי ההחלטות זה עוזר גם לי לתפוס נכון את הסיטואציה. נדמה לנו שמקבלים אצלנו הרבה מאוד החלטות, אבל האמת היא שכמעט ואין החלטות שמתקבלות בארץ. מסתכלים על ארגון הבריאות העולמי, ועל שורה של מדינות, ומבינים שאנחנו חלק ממשהו עולמי גדול מאוד.

הקורונה מוכיחה שברית גורל קושרת את כל האנושות, לא רק את העם היהודי, ויש כאן פוטנציאל לממש גם ברית ייעוד שתיתן משמעות חדשה לשותפות הכלל אנושית"

"מדינה שרוצה לפעול אחרת עושה את זה, בהחלטות אמיצות, אבל רוב מדינות העולם מתנהלות פחות או יותר באותו אופן. מרחק שני מטרים, הבלבול עם המסכות, הגנה על הקשישים ועל אנשי הרפואה. זה הכל שיח עולמי. זו חוויה אחרת, מיוחדת, של שותפות כלל אנושית. של גורל עולמי. הקורונה היא סוגיה שמטרידה היום את כולנו בכל מיני שפות. צריך לעצור ולשאול מה השותפות הזאת אומרת לי".

מה היא אומרת לך?
"כאן המקום של התמונה הגדולה, של השותפות הכלל אנושית, שהיא לפעמים מאיימת אבל יש בה תקווה גדולה. משהו שאומר שאולי אפשר לצאת מזה למקום טוב יותר, למקום נוסף, מקום אחר בחוויה הכלל אנושית.

"במאמר שפרסמתי לאחרונה התייחסתי לזה דרך המושגים "ברית גורל" ו"ברית ייעוד" של הרב סלובייצ'יק (ברית גורל היא התלאות והפרעות החיצוניות הקושרות את היהודים לאורך הדורות. ברית הייעוד היא הייעוד המשותף שהיהודים מצווים להגשים מתוך אמונתם הפנימית – י.ר). טענתי שהקורונה מוכיחה שברית גורל קושרת את כל האנושות, לא רק את העם היהודי, וכי יש כאן פוטנציאל לממש גם ברית ייעוד שתיתן משמעות חדשה לשותפות הכלל אנושית."

"המגפה חושפת את היצרים, את זרמי העומק"

בכל זאת, המגפה הזו לא מוציאה מאיתנו רק את הטוב.
"המגפה הזאת חושפת את היצרים, את זרמי העומק של החברה הישראלית, וזה ככה גם במקומות נוספים בעולם. יש התפרצויות של המחלה במקום כזה או אחר, זה עוד אחד מהנושאים שחוזרים על עצמם בעולם. ההתמודדות של כל חברה עם המקומות האלה מאוד מסעירה. זה המבחן שלנו.

"פתאום יש לך בני ברק ומאה שערים ותראה את התגובות. יש לי חברה שתיארה את היחס שלה לזה כמלחמת אזרחים פנימית שלה עם הגזענות של עצמה. אבל תסתכל למשל על קרית יערים, טלז סטון. זה אזור חרדי שטיפל באופן מופתי בהתפרצות הקורונה. הוא לא מעניין כמעט כי אינו עונה על זרמי העומק.

יש כמובן אנשים אופטימיים מטבעם, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה גם כשהם מחזיקים כוס ריקה. אבל במונחים חברתיים, תקווה היא עניין שצריך לייצר אותו"

"אפשר גם להסתכל על בתי האבות וקשה לשאת את מה שקורה שם. נכשלנו בטיפול בהם, אני לא רוצה להגיד מחדל אבל זה כבד מאוד. זה בדומה למקומות אחרים בעולם, אבל יש גם מקומות שהצליחו. ויש גם בארץ מוסדות שהצליחו אבל זה מקומות שעשו את זה בלי עזרה מבחוץ. מבחינה אתית, הקורונה יצרה מסך כבד על הרבה דברים. התקבלו כאן מפחד המגפה הרבה החלטות רפואיות שגויות, באופן מערכתי. חולים שנמצאים בסכנה, שזקוקים לבדיקות או עזרה מידית, וזה נדחה הצידה מפני מסך האימה של הקורונה.

"אני פוגש לא מעט אנשים בפגישות 'זום'. רבים מתארים תקופה נפלאה, בבית עם המשפחה, עם הילדים. יש גם מי שנהנים להיות לבד. התקופה הזו מעצימה את מה שיש. אבל אז גם הבודדים בודדים יותר, הסובלים סובלים הרבה יותר וגם האלימות הביתית גדולה יתר. אני חושב על כל אותם אנשים ששומרים עליהם לכאורה מהמגפה, אבל שלחנו אותם לביתם הפרטי שעשוי להיות המקום הכי נורא ומסוכן עבורם. החזרנו אותם למקום של פגיעה. למה עשינו את זה? כי הפכנו אותם, את האחר, לאיום שלנו. ואז צריך לעשות מעשה מאוד רע כלפיהם."

זה חמוּר וקשה.
"אחת מתופעות הלוואי הקטסטרופליות של האירוע, היא שבהתארגנות הממסדית אנחנו הופכים כל אדם אחר לאויב פוטנציאלי. אדם מסתובב בעולם בחרדה מובנית שעוד רגע זה מגיע, ויש מי שממילא סובלים מזה יותר. ואז כל אדם, זה יכול להיות שכן, קרוב משפחה, אפילו מישהו שבא לעזור הוא איום עלי. אני חושב על הדימוי של סארטר – "האחר הוא הגיהנום". פתאום זה יכול להיחשב 'בסדר' להרגיש שהאחר הוא הגיהנום שלי.

כשאנחנו אומרים שהאחר שלידי הוא רק סכנה, המטאפורה של סארטר הופכת הממשי – האחר באמת נהיה הגיהנום"

"יש כאן את הסיפור החיצוני, החשש מהידבקות, אבל יש גם שאלה של איך מתייחסים. נדמה לי שמושגים של סולידריות חברתית צריכים לעבוד שעות נוספות. יש הכרח לאמץ באופן יזום, ככפיה פנימית כמעט, את ההבנה שאנחנו מחויבים לסולידריות חברתית. צריך לשנן לעצמנו באופן מודע שהאיום הבריאותי של המגפה אולי גדול ומסוכן אבל הוא הוא כאין וכאפס נוכח האיומים החברתיים."

"ההתגייסות החברתית היא הדרמה"

הזכרת מוקדם יותר את המשבר הכלכלי, ואמרת שתקווה היא עניין שצריך להבנות. איך יוצרים תקווה ביחס למשבר הכלכלי?
"יש לי בשבועות האחרונים שיחה עם חברה קרובה שהיא כלכלנית. אני אומר לה שאני מפחד פחות מהמגפה ויותר מהמשבר הכלכלי שאנחנו יוצרים בידיים שלנו. אנחנו שוברים את האמנה החברתית בין האזרח לקהילתו. מה יבוא במקום האמנה הזו? אנחנו חייבים לומר שהסולידריות היא הכרח, ובמובן הזה היא התקווה."

ומה היא עונה לך?
"זו שיחה ארוכה, אבל בפשטות, שמבחינה כלכלית יש הבדל גדול בין משבר לתהליך. ממשבר קל להתאושש. מתהליך קשה. פוגשים את זה בהרבה הקשרים בהיסטוריה. יש משבר, יש התגייסות ויוצאים מזה. אבל כשאתה פוגש תהליך מסוכן, כמו מיתון, היציאה הרבה יותר קשה והאדוות יותר גדולות.

"בישראל ובמקומות אחרים צריך לעשות הפרדה מעצבנת בין הפוליטי לבין החברתי. יש מקומות בעולם בהם הפוליטי נתן ביטחון לאזרחי החברה שהוא מגן עליהם, מהרגע הראשון. לא במילים אלא בכסף ממשי. יש מקומות שמקדמים דווקא עכשיו את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית. אבל זה הפוליטי, והפוליטי בארץ מורכב מאוד. נניח אותו בצד לרגע.

מערכת החינוך היא כלי מרכזי בידי השלטון לשמר את המצב, אבל היא גם הכלי הכי מהפכני שיש בידי האנשים כדי לשנות את החברה. המחנך והמחנכת הם סוכני השימור אבל הם גם סוכני השינוי"

"אני חושב על החברתי. יש זמנים שבהם אתה לא נותן אמון בפוליטי, ואז ההתגייסות החברתית היא הדרמה, היא המקום בו חברה יכולה לשמור ולהגן על עצמה במובנים הכי קטנים. מי שנמצא לידי. ברחוב שלי. מי שאני יכול לדעת עליו. מי שאני יכול לראות. משם צריך להתחיל בכיוון של ערבות הדדית.

"בזמנים שהפוליטי לא נותן מענה, ההכרח שלנו הוא התקווה שחוזרת מהשותפות בקושי, למשהו יותר משמעותי בהמשך. זה תלוי לא רק בממסד אלא בנו, בבני האדם, בחברה. גם במגזר השלישי, אבל לא רק, זה רחב יותר. זה צורך שפוגשים אותו בשירת המרפסות ובעזרה ההדדית. ההנחיות הכלליות מבלבלות והן לא מעניקות תשומת לב לעניין הזה. הן אפילו נלחמות בו, הן רואות בו איום".

אז מה ניתן לעושת?
"בשפה בוטה, אומר שאנחנו צריכים להגדיל את האימה. לקבוע מאזן אימה כמו שאמרתי קודם. אנחנו מחויבים ליצור הבניות של סולידריות חברתית. קל לקחת את החרדה ואת הסיכון ולהעצים אותם כדי להישמר ולהיסגר. כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו אומרים שהאחר שלידי הוא רק סכנה, המטאפורה של סארטר הופכת הממשי. האחר באמת נהיה הגיהינום.

"אני משתמש בשפה של איומים, שפה שאני לא אוהב, כי הפעולה של יצירת סולידריות דורשת מאמץ ואני צריך להשתמש בכל הכלים האפשריים. זו לא אופטימיות שאני מכניס לשפה, אני לא אומר 'יהיה טוב'. האופטימיות לא מספיקה. אנחנו חווים את המגפה כחרדה, כאיום נורא. היסטורית, פעמים רבות אנחנו מאשימים את החולה במחלתו, מאשימים את הקרבן. מחפשים אשמה. יש לזה מחיר מאוד גדול. אז אני לא רוצה להסתפק בסיפור יפה ואופטימי. כי זה לא מספיק. לא מול המקום הגדול והמפחיד של מגפות בזיכרון הקולקטיבי.

החוויה של השרירותיות היא משהו שאדם פוגש, והוא מכיר. במקום הזה הסולידריות החברתית צריכה להיות יותר חזקה מהשרירותיות הפוליטית"

"דווקא כאן אני נדרש ליצירה של תקווה. ליצירת איים של אחריות. התקווה היא אחריות שמוטלת עלי. העמדה של הסולידריות לא תתרחש מעצמה. בהקשר הזה, יצירת התקווה זה לא משהו שאני מחליט עליו לבד עם עצמי. צריך לחשוב באופן יזום וחברתי, איך מארגנים קבוצות, קהילות, שמוּרות, ואני בכוונה משתמש במושג הזה, שבהן אנחנו שומרי ומגנים על עצמנו ועל אחרים יחד. הביחד הזה הוא המפתח הנדרש כדי לשמור על מי ועל מה צריך לשמור."

"הסולידריות נמצאת, אבל היא מאויימת"

התקווה שלך שיצמחו מתוך המשבר הזה דברים חיוביים, האם היא הערכה ריאלית, או עמדה ערכית, עקרונית?
"לא אענה לך במפורש זה או זה. אבל ברור שזו קודם כל עמדה עקרונית. יש זמנים שבהם צריך לייצר תקווה. אני פחות יודע להעריך מה קורה בשטח. אני מזהה הרבה מניפולציה. בנתונים, בעובדות, ברגשות, בניתוח הקונקרטי של המצב שאנחנו נמצאים בו. אני ער לוויכוח שמתקיים בין רופאים, בתוך עולם הרפואה המקצועי, על משמעות הנתונים. אני לא רוצה להיות קיצוני לכאן או לכאן, למרות שיש לי עמדה, אבל הנתונים, לכל הפחות, במחלוקת.

"אני לא יודע אם הכוחות בשטח מצביעים לשם. אבל אני יודע שהמשימה שלנו, של פילוסופים, של אנשי תרבות, של אינטלקטואלים, של התקשורת, ובראש ובראשונה של אנשי החינוך, זו העמדה שאומרת שהחברתי, הבין-אנושי, הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו עכשיו. אתה שואל אם זה קיים? כן. זה קיים. הסולידריות נמצאת, אבל היא מאוימת בעת הזאת ואנחנו נדרשים למאמץ. זה הרגע להפוך את המצוקה לעמדה חיובית.

"יש לי סטודנט סיני לתואר שני בפילוסופיה יהודית. נבצר ממנו לנסוע לביתו לראש השנה הסיני וישבנו לשיחה. הוא מגיע מעולם שאין בו דת, אין בו אלוהים. הוא מתאר חוויה מהרשתות החברתיות הסיניות הסוערות, חוויה של משהו שהם לא פגשו כדוגמתו, ואין את מי להאשים. אלפי שנים חוגגים את ראש השנה הסיני והשנה פשוט אין. הוא אמר לי משפט מדהים. תחשוב מה עובר על המצרי הפשוט בזמן מכות מצריים. אחד שלא נמצא בסיפור, הוא לא משעבד, לא נוגש. קורה משהו נורא ואין לו פשר. אין את מי להאשים. הוא אומר את זה מתוך מצוקה גדולה של אנשים צעירים שנפל עליהם משהו גדול וזו פשוט לא אשמתם. מהמקום הזה אתה שואל את עצמך מאיפה אני מתחיל? אני חושב שהשותפות היא נקודת התחלה טובה.

הימים האלו הם מצד אחד ימים של פחד וחרדה ושותפות סביבם. אבל לא פחות מזה, הם ימים שדורשים מאתנו להבנות מחדש מילים, מושגים ורעיונות שלעברם, או בשבילם, ראוי להתקדם"

"בסיפור יציאת מצרים יש פסוק על אוסף הקולות של זעקת בני ישראל – ויאנחו, ויזעקו, ויצעקו, נאקתם. כאב כמעט חייתי שנזעק ללא מודעות. אבל ברגע שאחרי זה עולה השאלה מה אני עושה עם הכאב. לאן אני אוסף אותו. זה לא טבע. זה לא קורה מעצמו. אופטימיות קורית מעצמה, אנשים מסתכלים ואומרים תראה מה קורה לים, הוא כל כך נקי. מה קורה לאוזון, האוויר הצלול בהימלאיה, דברים יפים שקורים מעצמם. בסדר. אבל בהקשרים החברתיים יש לנו מטלה לייצר עוד קשרים קטנים וגדולים, עוד זיקות וערבויות שהן מקור התקווה. אני לא אופטימי במובן שאני לא חושב שזה יקרה מעצמו, אבל כן ביחס לאפשרות שלנו ליצור את זה."

"החברה יכולה להגדיר ולהכריע מה יהיה סדר היום שלה"

איזה ערך יש לפילוסופיה בימים כאלו, בהם אנשים מוטרדים בדברים מאוד יומיומיים – חשבון הבנק, הבריאות של אמא וכו'? הרי לא כולם קוראים פילוסופיה…
"כל אדם קרא פילוסופיה. כלומר, ברור שלא כולם קראו את קאנט ששואל בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' את השאלה 'למה מותר לי לקוות?', או את מה ששופנהאואר כתב על פסימיזם. אבל התובנות שלהם נמצאות איתנו והן מאוד חשובות. הן חשובות כי הן מאפשרות לנו להתבונן במה שקורה לאנשים.

"יש תיאור יפה של הפילוסוף עמנואל לוינס על הפוליטיקה של העת החדשה, שגרמה לאנשים לצאת מתחושת השרירותיות שלהם. בימי הביניים דברים קרו לאנשים מבחוץ ובחוויה שרירותית. היום יש לאדם תחושה שיש ביכולתו לעשות ולהשפיע, גם אם מעט. אמרתי קודם שבתקופה הזו משהו עמוק באמנה בין השלטון לאזרחים נפגע. מה שנפגע זה ששבה תחושת השרירותיות. זה מה שנפגע, גם אם רוב האנשים לא מנסחים את זה בשפה פילוסופית. משהו קרה להם וזה לא תלוי בהם. רציתי לצאת לעמל יומי ונבצר ממני כי מישהו החליט מטעמים טובים, או לא טובים, ובכל מקרה שאני לא מבין. החוויה של השרירותיות היא משהו שאדם פוגש, והוא מכיר. במקום הזה הסולידריות החברתית צריכה להיות יותר חזקה מהשרירותיות הפוליטית."

איך הופכת הסולידריות לחזקה יותר מהשרירותיות הפוליטית?
"אני חושב שמרגע שיהיה ברור מבחינה חברתית שצריך להקים מחדש את הקשרים ולשמר את הסולידריות, הפוליטיקה תענה לזה. אלו המקומות בהם הפוליטיקה אינה מובילה אלא מובלת. אנחנו נתונים במשחק פוליטי שרירותי כזה או אחר כבר הרבה זמן, אבל אני חושב שהחברה, כחברה, יכולה להגדיר ולהכריע מה יהיה סדר היום שלה.

"מערכת החינוך היא כלי מרכזי בידי השלטון לשמר את המצב, אבל היא גם הכלי הכי מהפכני שיש בידי האנשים כדי לשנות את החברה. המחנך והמחנכת הם סוכני השימור אבל הם גם סוכני השינוי. תמיד מתקיפים את המורים, חלק מההתקפות מגיעות מהציפייה שמורים ידעו לחולל את השינוי. זו ציפייה מורגשת ונוכחת ממש. סדר היום החברתי תלוי בנו. אנחנו נמצאים אחרי יום השואה. היה משהו מרחיב סביב אירועי הזיכרון שצמחו מהסיטואציה הזו. דווקא כיוון שזה לא היה פוליטי, היה ריבוי של אירועים משמעותיים מאוד, אנשים לקחו יוזמה, אמרו בואו נדבר על זה, ונוצרו קבוצות של סולידריות מסוג אחר."

"לא רק ממה אני חושש אלא גם לאן אני רוצה ללכת"

אנחנו נמצאים בתקופה של בין יום השואה ליום הזיכרון. יש איזשהו לקח שאפשר ללמוד ביחס למועדים הלאומיים האלו בתקופה הזו?
"אני זהיר בביטויים כאלה, אבל אגיד משהו. את הסיפור הציוני אפשר לספר ממקום של הצלה ומקלט, של ביטחון ששומר עלינו. זה מקום חשוב. אבל ראוי שנספר אותו גם ממקום של אותה תקווה שצריך ליצור, של אותה תעודה והשאלה של לאן כל זה הולך. זה לא רק השותפות של הימצאות בפני איומים רבים וההתארגנות של אמנות חברתיות כדי להתמודד איתם, אלא השאלה איזו חברה אנחנו רוצים לבנות פה, איך מחזירים את הכבוד למילים כמו צדק ואתיקה. איך יוצרים מקום בו ביטויים כמו "הגר, היתום והאלמנה" הם לא רק סיסמאות משיעורים על הטקסט המקראי אלא חלק מסדר היום שלנו.

"צריך לדבר לא רק במושגים של "חירות מ", כלומר מה אני צריך להניח בצד, ממה אני משתחרר אלא גם של "חירות ל", כלומר מה אני רוצה שיצא מזה. על המקום הזה אני מדבר כשאני מדבר על הבניה של תקווה, על הבנייה של כיוון. על חברת מופת ועוד מילים גדולות שצריך להחזיר לשיח שלנו.

"בשבילי, הימים האלו הם מצד אחד ימים של פחד וחרדה ושותפות סביבם. אבל לא פחות מזה, הם ימים שדורשים מאתנו להבנות מחדש מילים, מושגים ורעיונות שלעברם, או בשבילם, ראוי להתקדם. לכן הימים האלו נמצאים בשאלה של איזה סיפור אתה מספר. 'הימים הנוראים של החברה הישראלית' הם סיפור מורכב. האחריות שמוטלת עלינו היא להפוך את האימה לתקווה. לדעת לא רק ממה אני חושש אלא גם לאן אני רוצה ללכת. זה המקום שבו עוברים מהאחר שהוא הגיהינום לאחר שמטיל עלי אחריות ומעניק לי תקווה למקום טוב יותר."