דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
רצח העם הארמני

זיכרון בימי קורונה / 105 שנים לרצח העם הארמני: סיפורה של אנוש נקשיאן, בת למשפחת ניצולים

משפחת נקשיאן (תמונות מתוך אוסף המשפחה | עיצוב: אידאה)
משפחת נקשיאן (תמונות מתוך אוסף המשפחה | עיצוב: אידאה)

"יום אחד סבתא קראה לי", מספרת נקשיאן, "היא אמרה לי: 'תשמעי, אחרי שאמות מישהו יצטרך לספר את הסיפור שלי שהוא בעצם גם הסיפור של העם שלנו". וזה הסיפור | על שירת אהבה ורצח עם

אוריאל לוי

הארמנים מציינים היום (שישי) 105 שנים ליום השחור שבו נחטפו מבתיהם והוצאו להורג מאות מנהיגים ארמנים בטורקיה – צעד שהחל את רצח העם שנמשך בשנים הבאות, ובו הושמדה הציוויליזציה הארמנית ברמת אנטוליה ומיליון וחצי ארמנים נרצחו.

השנה, לאחר 25 שנים בהן נערכו טקסי זיכרון ברובע הארמני בירושלים, נאלצים הארמנים בישראל להישאר בבית ולצפות מרחוק בטקס שנערך בירוואן, בירת ארמניה. גם אנוש נקשיאן (58) תשב בביתה מול הטלוויזיה ותצפה בטקס. נקשיאן היא סופרת ומשוררת מצליחה המתגוררת בעיר העתיקה בירושלים. ספרה האחרון, "הזרע הזה הוא אני", (שאליו נגיע בהמשך), עוסק בסיפור שסיפרה לה סבתה על רצח העם.

אנוש נקשיאן. במרכז ירוואן, בירת ארמניה. "אני ארמנית, זו התרבות שלי. זה העם שלי" (התמונה באדיבות המרואיינת)
אנוש נקשיאן. במרכז ירוואן, בירת ארמניה. "אני ארמנית, זו התרבות שלי. זה העם שלי" (התמונה באדיבות המרואיינת)

מעטים הישראלים ששמעו על נקשיאן, כיוון שהיא כותבת בארמנית. בימים כתיקונם היא ממלאת בארמניה אולמות הרצאות, וגם כעת, בימי הקורונה, הלו"ז שלה דחוק. שוחחנו רגע לפני שהיא נכנסה לעוד סשן צילומים, שבו היא מקריאה סיפורי ילדים שכתבה עבור ילדי ארמניה השוהים כעת בסגר.

בוויקיפדיה כתוב שנולדת בעזה.
"
נכון. נולדתי בעזה. אבא שלי זכה במשרה מטעם האו"ם בעזה בזכות זה שידע לדבר כמה שפות. הוא היה היסטוריון ולפני כן היה מורה להיסטוריה ביפו. המשרה באו"ם הייתה טובה יותר אז המשפחה עברה מיפו לעזה, שהייתה בשלטון מצרי, ושם נולדתי. אחרי מלחמת 67' עברנו לגור בירושלים".

ומאז את מתגוררת בירושלים?
"
כן, אבל לא ברצף. נסעתי ללמוד באוניברסיטה בירוואן. תואר שני באנגליה. התחתנתי במרסיי, שם גם נולד בני. בהמשך חזרתי לארמניה בשביל לעשות דוקטורט. רק ב-1995 חזרתי לירושלים, העיר בה גדלתי ובה אני מרגישה בית".

הגורל של הארמנים מיוצג יפה בסיפור המשפחתי שלי: הסבים והסבתות שלי נולדו בוואן (מזרח טורקיה), ההורים שלי נולדו בגמרק וביפו, אני נולדתי בעזה והבן שלי נולד במרסיי. סבא שלי נקבר בגמרק, אבא שלי טמון בירושלים, דודה שלי בעמאן, דודה אחרת בקליפורניה

"אני אוהבת לאהוב"

נקשיאן, כך שמעתי, מפורסמת בארמניה, בעיקר בזכות ספרי השירה שלה. "אני כותבת על אהבה", היא אומרת, "שירה רומנטית, עם הרבה מטפורות ודימויים ציוריים".

מה זאת אהבה?
"
אהבה זה הכל. המקצוע שלי הוא בעצם לנסח אהבה. אני עושה זאת בעיקר באמצעות שירה, מאז שאני ילדה. וגם באמצעים אחרים. מאז שהייתי ילדה כתבתי יומנים, שירים, סיפורים. אני כל הזמן כותבת. פרסמתי כבר 9 ספרים, ויש לי עוד שניים גמורים שטרם פרסמתי".

למה דווקא אהבה?
"
אולי כי אני אוהבת לאהוב. קראתי פעם שיר ארמני מהמאה ה-13, שיר של משורר בשם פריק. היתה כתובה בו השורה: 'לפני הכול באה לעולם האהבה'. התאהבתי בשורה הזו והחלטתי לעשות את הדוקטורט שלי על המשורר הזה. וגם להתייחס ככה לעולם".

מתי התאהבת בפעם הראשונה?
"
ההתאהבות הראשונה שלי הייתה כשביקרתי לראשונה בארמניה. זה היה בקיץ 1976. הייתי בת 14. מאז שאני זוכרת את עצמי שמעתי סיפורים על ארמניה, אבל רק כשהגעתי אליה חשתי לראשונה מה זה להיות מאוהבת. תחושה כזו שעוברת בכל הגוף. אחרי שחזרתי לירושלים, בסתיו של אותה שנה, התאהבתי בבחור ארמני שהגיע מאירופה. ביומן שלי מאותם ימים כתבתי: 'ועכשיו יש שתי פסגות בחיי, האחת היא אתה אהובי והשנייה היא הר אררט'".

אררט?
"
אררט הוא ההר הקדוש שלנו. הוא תחת כיבוש טורקי, אבל ניתן לראות אותו היטב מירוואן".

אנוש נקשיאן מול האררט – גבול ארמניה טורקיה, בתחילת שנות ה-90. "עכשיו יש שתי פסגות בחיי, האחת היא אתה אהובי והשנייה היא הר אררט" (התמונה באדיבות המרואיינת)
אנוש נקשיאן מול האררט – גבול ארמניה טורקיה, בתחילת שנות ה-90. "עכשיו יש שתי פסגות בחיי, האחת היא אתה אהובי והשנייה היא הר אררט" (התמונה באדיבות המרואיינת)

כמו ירושלים בשביל הארמנים?
"
לא בדיוק ככה, כי לארמנים יש גם את ירושלים. גם על ירושלים כתבתי הרבה שירים. אני אוהבת את ירושלים. היא כמו מיסה לילית. בהשראת השורה שכתבתי בגיל 14, אחד מספרי השירה המצליחים שלי מתחיל כך: 'בעולם שלי יש שתי פסגות. כשחייתי בארמניה הייתי פותחת כל בוקר את החלון ומביטה בפסגת האררט. מצטלבת מולו, ורק לאחר מכן מתחילה את יומי. בירושלים, אני פותחת את החלון ורואה את הכיפות של מנזר סנט-ג'יימס, אני מצטלבת מולן וכך יומי מתחיל'".

את חיה בתפוצות, הרחק מהמולדת.
"
המולדת של אבותיי נמצאת תחת כיבוש טורקי. הם לא חיו בארמניה אלא במרכז ובמזרח אנטוליה. לגבי ארמניה, שהיא גם מולדת בשבילי, למרבה המזל נוח וזול לטוס בימינו. אני מתכוונת לפני מגפת הקורונה. מזמינים אותי להרצות בארמניה כמה פעמים כל שנה. אני מרצה באוניברסיטאות ובבתי ספר, משתתפת באירועים להשקת ספרים ובכל מני טקסים. לשמחתי קהל גדול מגיע להרצאות שלי. אז מבחינתי ארמניה די קרובה".

"יום אחד סבתא קראה לי…"

ספרי על הספר האחרון שלך.
"
הספר האחרון שלי הוא בעצם הסיפור של סבתא שלי, אנה, אמו של אבי, ניצולת רצח העם הארמני. כשהייתי ילדה, יום אחד סבתא קראה לי, ואמרה: 'תשמעי, יש לי משהו לומר לך. אחרי שאמות מישהו יצטרך לספר את הסיפור שלי שהוא בעצם גם הסיפור של העם שלנו. אני רוצה שאת תכתבי ספר ותפרסמי אותו. קחי דף ועט ותתחילי לכתוב'.

אנה, סבתה של אנוש נקשיאן. חמש השנים האיומות שעברה בזמן המלחמה הן הבסיס לספר שכתבה נכדתה (התמונה באדיבות המרואיינת)
אנה, סבתה של אנוש נקשיאן. חמש השנים האיומות שעברה בזמן המלחמה הן הבסיס לספר שכתבה נכדתה (התמונה באדיבות המרואיינת)

"הייתי בת 14, כתבתי את כל מה שהיא סיפרה. אחר כך הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה והקדשתי את חיי לכתיבה. רק בשנים האחרונות כתבתי את הספר הזה על סבתא".

מה היא סיפרה? זה בטח היה סיפור מחריד.
"כן. היא נולדה בעיירה קטנה בשם גמרק במרכז טורקיה של ימינו. ערב פרוץ רצח העם, היה לה תינוק בן שנתיים ובדיוק נולדה לה בת נוספת. סבא שלי פעל באותה העת במחתרת נגד הטורקים, אז הוא נמלט מהבית. זמן קצר לאחר שנמלט, הטורקים פרצו לביתה כדי לחפש אותו. היא אמרה להם שהוא הלך מזמן והיא לא יודעת לאן. אתם יכולים לדמיין את זה, בטח ראיתם הרבה סרטים עם סצנות דומות ממלחמת העולם השנייה".

אז ככה זה התחיל?
"
כן. כמה ימים לאחר מכן חמותה יצאה להביא מים מהנהר יחד עם התינוק בן השנתיים. היא והתינוק לא שבו. הטורקים רצחו אותה ולקחו ממנה תינוק בן שנתיים. אני מדברת על תחילת רצח העם. על ההתחלה היא נותרה רק עם אמה (סבתא רבא שלי) ועם סירפי, התינוקת שרק נולדה (דודה שלי)".

דודה סירפי ובעלה. נולדה רגע לפני פרוץ המלחמה (תמונה באדיבות המשפחה)
דודה סירפי ובעלה. נולדה רגע לפני פרוץ המלחמה (תמונה באדיבות המשפחה)

לא הייתה להן עוד משפחה בעיירה?
"
לסבא שלי היו שתי אחיות בעיירה. הן היו יפיפיות. יותר מדי יפות. ראש הכפר הטורקי היה מאוהב באחות הבכורה. עוד לפני רצח העם הוא ביקש את ידה והיא סירבה. היא התחתנה עם בחור ארמני. כשהתחיל רצח העם, הטורקים רצחו את בעלה, וראש הכפר לקח אותה, את שני ילדיה ואת האחות הצעירה, שהייתה רק נערה, לביתו. הוא רצה לשאת אותה לאישה ממש אחרי שאנשיו רצחו את בעלה לנגד עיניה. היא התנגדה. אז הוא שרף אותה ואת ילדיה לעיני אחותה הקטנה, בתנור שבביתו. אחותה הקטנה הייתה כל כך מבוהלת שהיא הסכימה להינשא לו והביאה לו ילד. כמה שנים לאחר מכן היא (אחותו הקטנה של סבה של אנוש) מצאה גם את הבן הבכור של סבתא שלי שנחטף בידי הטורקים".

זה נורא. אחות של סבא שלך התחתנה עם הטורקי שרצח את אחותה ואת האחיינים שלה?
"
בדיוק כך. אחרי שהמלחמה נגמרה היא נמלטה לארמניה בלי הילד. את המשך חייה עברה בארמניה. הילד שלה ניסה לעבור את הגבול מטורקיה לארמניה כדי למצוא אותה. שלוש פעמים הוא ניסה להסתנן לארמניה ונכשל. כל פעם נעצר ונכלא בכלא הטורקי. אבל הוא לא ויתר. רק אחרי 56 שנים אבא שלי פגש אותו. הוא שאל את אבא שלי שוב ושוב 'האם אמא שלי סיפרה לכם עלי? האם היא התגעגעה אלי?'. הוא באמת אהב את אמא שלו אבל היא לא יכלה לשאת את זה".

אחרי המלחמה הן התאחדו שוב עם סבא שלי שהיה פצוע וחולה. גם הוא עבר המון תלאות, הוא התחבא בהרים ונלחם בלוחמת גרילה נגד העות'מנים

נחזור לסבתא שלך. מה היא עשתה עם אמה ועם התינוקת?
"
הן נמלטו. הן נדדו והסתתרו במשך 5 שנים. עברו עליהן דברים נוראיים. זה בעצם המסע שעליו נכתב הספר. חמש השנים הנוראיות שהן עברו, עד שחזרו לעיירה אחרי שהמלחמה נגמרה. אחרי המלחמה הן התאחדו שוב עם סבא שלי שהיה פצוע וחולה. גם הוא עבר המון תלאות, הוא התחבא בהרים ונלחם בלוחמת גרילה נגד העות'מנים. אבל את הסיפור שלו אני פחות מכירה. הוא מת ב-1926. לפני שמת הם הספיקו להביא לעולם עוד 4 ילדים, שאחד מהם הוא אבא שלי, הרנט. ב-1928 ארגונים ארמנים עזרו להם להגר לקפריסין, שם סבתה שלי הכניסה את ילדיה לבית יתומים. אחרי שהתבגרו הם היגרו כולם ליפו".

"אמא עברה לגור בירדן, אבא עבר לעזה"

איך אמא שלך הגיעה לארץ?
"
אמא שלי, ארפינה, שנפטרה לפני חודש וחצי בגיל 90, נולדה ביפו. ההורים שלה היו גם הם יתומים שניצלו מרצח העם. הם שניהם (סבא וסבתא שלי) אודים מוצלים מהעיר ואן שבמזרח טורקיה של ימינו. כיתומים הם הועברו ב-1922 באמצעות ארגוני צדקה ארמנים לירושלים, ומאז חיו בארץ ישראל. בזמן ההפצצות במלחמת 1948 פגז פגע קרוב לסבא שלי בירושלים, אז הוא החליט לברוח מהמלחמה. הם היגרו לעמאן, בירת ירדן".

איך ההורים שלך הכירו?
"ההורים שלי הכירו והיו מאוהבים לפני מלחמת 1948. גם להם יש סיפור טרגי. אחרי המלחמה ההיא, אמא שלי עברה לגור בירדן ואבא שלי עבר לגור בעזה, אז לא הייתה להם כל דרך להיפגש. בשלב מסוים אחרי יותר מעשור, כשאבא שלי כבר היה בן 40, נמאס לו להמתין, אז הוא שלח מברק לאמא שלי. הוא כתב לה שעבר זמן רב כל כך מאז שנפגשו, והוא לא בטוח אם הם יוכלו להיפגש שוב, וזה לא צודק שהיא תבזבז את כל שנותיה היפות בהמתנה. היא כבר הייתה בת 30.

אנוש נקשיאן (מימין) ואחיה יחד עם הוריהם, הרנט וארפינה, בעזה. "ההורים שלי התחתנו בעזה, שם נולדתי, ואחרי מלחמת ששת הימים עברו לירושלים" (התמונה באדיבות המרואיינת)
אנוש נקשיאן (מימין) ואחיה יחד עם הוריהם, הרנט וארפינה, בעזה. "ההורים שלי התחתנו בעזה, שם נולדתי, ואחרי מלחמת ששת הימים עברו לירושלים" (התמונה באדיבות המרואיינת)

"הוא גם כתב לסבתא שלי שהוא פגש צעירה עשירה אמריקאית, והוא רוצה להתחתן איתה ולהגר לארה"ב. אז סבתא שלי השיבה לו: 'בני, לא שפכת את דמך במלחמה עבור המולדת. אתה הולך לשפוך את זרעך לאשה אמריקאית ולא ארמנית?'. הוא הבין את המסר של אמו, מצא דרך לנסוע לירדן והביא את אמא שלי איתו חזרה לעזה. זו הסיבה שלספר שלי קוראים 'והזרע הזה הוא אני'".

אבא שלך נתן לסבתא שלך הרבה כבוד.
"
כן, ככה זה אצלנו. בסופו של דבר ההורים שלי התחתנו בעזה, שם נולדתי, ואחרי מלחמת ששת הימים עברו לירושלים".

את דור שלישי לשואה.
"
אני ארמנית טובה כמו אבותי. סבא שלי נרצח ברצח העם, וכל המשפחה שלי איבדה את הנכסים שלה. אני לא מעוניינת לנקום, אבל אני גם לא מתכוונת לשכוח. מי ששוכח את עברו לא שורד".

"ככה זה אצל הארמנים, אנחנו מפוזרים"

את רואה את עצמך כישראלית?
"
אני רואה את עצמי כארמנית ישראלית. אני מרגישה בעיקר ארמנית. אני לא מאמינה בחלוקה הזו של הארמנים ללאומים אחרים כמו ארמנים אמריקאים וכו', אני ארמנית ואני חיה בישראל ואוהבת את ירושלים. אני מכבדת ישראלים, מכבדת פלסטינים. מכבדת את התרבויות והאמונות השונות של כל עם. יש לכל אחד את התרבות המיוחדת שלו. אני ארמנית, זו התרבות שלי. זה העם שלי".

הכניסה לכנסיית ג'יימס הקדוש ברובע הארמני בירושלים. "כשאתה נכנס בשערי הרובע הארמני אתה רואה שיש פה הכל. כולם פה מדברים ארמנית. זה כמו להיכנס לארמניה הקטנה" (צילום: Wikimedia Commons)
הכניסה לכנסיית ג'יימס הקדוש ברובע הארמני בירושלים. "כשאתה נכנס בשערי הרובע הארמני אתה רואה שיש פה הכל. כולם פה מדברים ארמנית. זה כמו להיכנס לארמניה הקטנה" (צילום: Wikimedia Commons)

ארמנית בפזורה?
"
הגורל של הארמנים מיוצג יפה בסיפור המשפחתי שלי: הסבים והסבתות שלי נולדו בוואן (מזרח טורקיה של ימינו), ההורים שלי נולדו בגמרק וביפו, אני נולדתי בעזה והבן שלי נולד במרסיי. סבא שלי נקבר בגמרק, אבא שלי טמון בירושלים, דודה שלי בעמאן, דודה אחרת בקליפורניה. ככה זה אצל הארמנים. אנחנו מפוזרים".

מה מיוחד בקהילה הארמנית בישראל?
"
לקהילה הארמנית בישראל יש שורשים עתיקים ומבוססים מאוד. הייתה פה קהילה ארמנית חזקה מאז המאה ה-4. כשאתה נכנס בשערי הרובע הארמני אתה רואה שיש פה הכל: כנסיות, בתי ספר, חנויות. כולם פה מדברים ארמנית. זה כמו להיכנס לארמניה הקטנה. חלק מהתושבים הארמנים מהגרים למדינות אחרות, וארמנים אחרים באים, אז יש תחלופה מסוימת באנשים, אבל יש גם את אלה שנשארים פה דור אחר דור".

אנוש נקשיאן מקריאה קטעים מספרה "הזרע הזה הוא אני", בשפה הארמנית בליווי כתוביות ברוסית:

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!