סאלח סעדי היה מורה ומנהל בית הספר המקומי במשאייח' סעדיה (לימים בסמת טבעון). הוא התגייס למשמר הגבול על מנת לשמש דוגמה לתלמידיו. ב-24 במאי 1972, התנדב לפקד על כוח חילוץ, שיצא לעבר כוח של סיירת "אגוז", שנפגע במארב מחבלים ברצועת הביטחון בלבנון, מצפון-מערב לבירנית. שניים מחיילי אגוז נהרגו.

במרחק 40 מטרים ממזרח ל"גשר בן", נפגע המשוריין של סעדי מפצצה ונוסעיו נפצעו. "כשנפגענו ונפצענו", סיפר איש הצוות יעקב גנות באתר "יזכור", "צעקתי שאיבדתי את מאור עיני, ואז סאלח אמר לי: 'אתה איבדת את מאור עיניך, אני איבדתי את חיי', וביקש ממני לשמור על המשפחה ושהילדים ימשיכו בלימודיהם, ונפטר".

אני זוכר שאבא לקח אותי לבקר חברים שלו ובבסיס. גם בחופשות היה מסייע לחיילים שלו וקשוב אליהם ולבני משפחותיהם. ליוויתי אותו בביקוריו וראיתי את האהדה והאהבה בה התקבל”

סעדי היה בן 41 במותו. הוא הותיר אחריו אישה ו-10 ילדים.

"הייתי בערך בן 12 כשאבי נהרג", מספר זיאד סעדי, "האירוע היה בשעות הבוקר המוקדמות. התקשרו לדודי המוח’תאר והוא וקציני מג"ב בישרו לנו. החלה התקהלות של השכונה והכפר ליד הבית. אחרי שלושה ימים, כשאחי הבכור חזר מאיטליה, היתה הלוויה. במסע הלוויה ליוו אותו המון אנשים. כל החנויות בטבעון (היישוב היהודי הסמוך, י.ש) נסגרו ואנשים נעמדו בצדי הדרך."

זיאד סעדי. בנו של סאלח סעדי ז"ל. "עד היום רוב בני המשפחה משרתים בכוחות הביטחון" (באדיבות המצולם)

לאחר נפילתו, העניק לו, צבי בר, מפקד מג"ב דאז, את עיטור השירות, "על הצטיינותו במסירות ובדבקות במשימה, תוך גילוי אומץ לב בלתי רגיל, נכונות להקרבה עצמית".

"המצב הביטחוני נוגע לחיים שלי"

סאלח סעדי נולד ב-1 ביולי 1931, בן לשבט המפורסם סעדיה. משפחתו נשאה את משרת המוח’תאר במשך דורות. הוא העריץ את אחיו הבכור איברהים, שנהרג ב-1948 בעת מילוי תפקידו בתקרית בזיכרון יעקב, ושאף להמשיך את דרכו. במאי 1955 עזב את ההוראה והתגייס למשמר הגבול.

“ביקשו מאבי להצטרף לכוחות הביטחון כמודל לחיקוי", מספר סעדי הבן. "בימיה הראשונים של המדינה הצבא נזקק ללוחמים בדואים, לידע ולניסיון שלהם. כשאבי התגייס, גם תלמידיו וחבריו התגייסו, ולא במפתיע. הם האמינו בו אמונה שלמה. דודי, שהיה המוח'תאר, סמך על אבא בכל דבר. אבי עשה רבות בעבור הכפר. הוא דאג לתשתיות חשמל ומים ולסלילת דרכים. הוא הביא את בית-הספר לכפר ודאג להכרה רשמית בכפר."

עבורנו כל השנה היא יום זיכרון, כל רגע. אין לי צורך שיזכירו לי את אבי, אני זוכר אותו בכל דבר. אני רוצה שהאזרחים יזכרו את אבא שלי ואת החברים שלו שנהרגו למען מדינת ישראל"

סעדי שירת במשמר הגבול כגשש, הוביל פעולות מבצעיות רבות, בהן מרדפים אחר מחבלים שחדרו לישראל, ולימים התמנה לקצין. הוא גיבש את תורת הלחימה של הגששים והכשיר גששים רבים. "אני זוכר שאבא לקח אותי לבקר חברים שלו ובבסיס", מספר הבן, "גם בחופשות היה מסייע לחיילים שלו וקשוב אליהם ולבני משפחותיהם. ליוויתי אותו בביקוריו וראיתי את האהדה והאהבה בה התקבל”.

מדוע החליט אביו להתגייס לאחר שאחיו נהרג בקרב? "אנו חיים במדינה שלנו, אין לנו מדינה אחרת", אומר זיאד, "וכל אזרח בארץ צריך למלא את חובותיו. המצב הביטחוני נוגע לחיים שלי ולחיים של השכנים שלי, וכולנו ביחד צריכים לתת כתף במאמץ. עד היום רוב בני המשפחה משרתים בכוחות הביטחון."

"הבדידות היתה קשה"

החיים לאחר מותו של אביו השתנו: "היו לנו הרבה בעיות. לפתע עמוד השדרה של הבית איננו. אמי הפכה בבת אחת לראש המשפחה. כל האחים התלכדנו סביבה. מג"ב לא עזבו אותנו ועזרו לנו בכל מה שהיינו צריכים ומשרד הביטחון סיפק משענת כלכלית. עכשיו כל 10 האחים והאחיות מסודרים. כל הכבוד לאמא שלי ששילמה על כך מחיר כבד."

הקשיים שאני חוויתי הביאו אותי להקים אתר הנצחה ומוסד רווחה למשפחות שכולות. לפעמים עצם השיחה היא הפתרון. הנחמה בכך שיש מישהו שעבר דבר דומה ואתה יכול לשפוך בפניו את המועקה שלך"

אבל לא כולם תמכו. המשפחה סבלה מניכור מצד חלק מתושבי הכפר. "הדודים עזרו לנו פחות וזה צרם לנו", מספר זיאד. "הושארנו בפינה. היו שהסכימו איתנו והיו גם אנשים שראו בנו בוגדים. הקיצוניות הורסת וגורמת למועקה. כאילו אנו לא חיים ביחד. משרת המוח’תאר עוברת אצלנו בירושה והמעמד שלנו לא השתנה. לא חשתי שינוי במעמד, לא היו גילויי זלזול או השפלה, אבל הבדידות היתה קשה."

סעדי הבן ואחיו החליטו ללכת בדרכו של אביהם ולהתגייס. לשירות צבאי. "אמי לא התנגדה ותמכה בכולנו. את שאר האנשים לא שאלנו. את הדין נתנו לאמא. לא היתה לי דילמה אם להתגייס, על אף שאני יתום צה"ל. התקבלנו באהדה איפה שהיינו. לא רצינו להסתגר. אני מעודד גם את נכדיי לתרום למדינה ולהתנדב. יש למלא את החובות שלנו, להתנדב למען החברה והמדינה. אחרת תמיד תהיה אזרח צולע”.

"אנו נילחם בעבור כל משפחה שכולה"

ביוזמתו של זיאד, הוקמה אנדרטת הלוחם הבדואי סמוך למחלף המוביל שבצפון. האנדרטה נחנכה ב-1993 במעמד ראש הממשלה יצחק רבין, וב-2002 הפכה לאתר ממלכתי, לזכר הנופלים הבדואים, שבראשו עומד סעדי. "למדתי בבית ספר תיכון יהודי וראיתי את לוח שמות הנופלים שם. שאלתי את עצמי – למה אין לנו מקום הנצחה? את ההשראה ינקתי מהאנדרטה של מג"ב, אליה היו לוקחים אותנו. פניתי לצה"ל ולמשרד הביטחון ובעידודם הקמתי את אתר ההנצחה. בהתחלה זה היה אתר לזכר אבא שלי וחבריו ואחר כך לכל הלוחמים הבדואים.

אנדרטת הלוחם הבדואי. "זה המינימום שאפשר להקדיש לאותם גיבורים" (אבישי טייכר/ויקימדיה)

"עבורנו כל השנה היא יום זיכרון, כל רגע. אין לי צורך שיזכירו לי את אבי, אני זוכר אותו בכל דבר. אני רוצה שהאזרחים יזכרו את אבא שלי ואת החברים שלו שנהרגו למען מדינת ישראל. הם נתנו לנו את המדינה ואת הביטחון לחיות פה. זה המינימום שאפשר להקדיש לאותם גיבורים."

כיום, בית יד לבנים בראשותו מעניק הכוונה ותמיכה למשפחות השכולות. "הקשיים שאני חוויתי הביאו אותי להקים אתר הנצחה ומוסד רווחה למשפחות שכולות. לפעמים עצם השיחה היא הפתרון. הנחמה בכך שיש מישהו שעבר דבר דומה, שמבין אותך, מקשיב לך ואתה יכול לשפוך בפניו את המועקה שלך. אחרת אתה נשאר עם המועקה לבד והיא משתלטת עליך, על המחשבות ועל העשייה.

"ראיתי משפחות שלא יודעות את זכויותיהן ולא מעזות לבקש. לא היה מי שיבקר, ישאל ויתעניין בהן. רציתי לנפץ את הבדידות הזאת. ראיתי שכמעט כל יתומי ראשית המדינה הבדואים אינם יודעים קרוא וכתוב. המדינה הסתפקה במתן תגמולים ולא דאגה לבעיות החיים. היתומים נותרו לבד.

"היום אין מצב כזה. אנו נילחם בעבור כל משפחה שכולה שתקבל את כל המגיע לה. היתומים נותרים עם שריטה לכל החיים, אבל אחרי גיל 30 הם נותרים לבד. אנחנו נותנים את כל העזרה. אנו מטפלים בכל המשפחה ללא הפרדה – הורים, אלמנות ויתומים. היום אני יכול לישון במצפון נקי שכל משפחה שכולה תקבל הכוונה ומענה ולא תרגיש בודדה מול הקושי."