יום לאחר יום הזכרון לשואה ולגבורה, הטקסים הוירטואלים הסתיימו והתחושה הייתה שאמנם השואה רחוקה מאיתנו, מרחק של 75 שנות… אבל דווקא בשנה זו הציבור הרגיש שייכות, חלק ורצון לתמוך בניצולים.
השואה רחוקה היום ממחשבותיו ומדאגותיו של הציבור הישראלי כרחוק מזרח ממערב. המגפה המתפשטת בקרבנו משרה תחושה של איום קיומי, ובקרב רבים מקננת ציפייה לימים טובים יותר. האמירה "בוא נחכה שתיגמר המחלה… כשהכול יעבור", נשמעת פעם אחר פעם.
להבנתי, דווקא בימים טרופים אלה, אפשר לשאוב לא מעט כוחות מהסיפור ההיסטורי ומהדרך שבה התמודדו יהודים בימי השואה ואחריה עם האסון הגדול שפקד אותם. אפשר ללמוד כיצד שאבו עוצמה וכוחות נפש גדולים בימים של חרדה וקושי וגם לאחריהם, כשבנו את חייהם מחדש ותרמו ליצירת חברה חדשה, שהאמינו בה ורצו שתהיה טובה יותר.
דווקא עכשיו
דווקא עכשיו, בתקופה הקשה שאנו עוברים, אפשר ללמוד רבות על הגבורה, על האומץ ועל התושייה שגילו שורדי שואה שכל עולמם קרס עליהם. גם ברגעים הקשים ביותר לא ויתרו על רוחם ונאבקו להישאר בני אדם – נאבקו לחיים בכבוד, לעשייה חינוכית, להמשך יצירת חיי תרבות בגטו, בסתר, תוך סיכון חייהם וחיי קרוביהם; הם הרימו את נס המרד והמאבק בצורר הנאצי ברחבי אירופה, אם במאבק מזוין ואם במאבק רוחני.
צביה לובטקין: "קבוצות אנשים שקיימו הלכה למעשה עזרה הדדית, שגילו נכונות ממשית להתחלק עם הזולת בכל מה שהיה להם – היה בו כדי לקיים בחיים ולשמור על צלם אלוהים"
ימים אלה שאנו חווים בחברה הישראלית ובעולם כולו מעמידים בפנינו לא מעט אתגרים. הקושי הכלכלי והחרדה הקיומית עלולים להשבית את חיי היצירה התרבותית בארץ ובעולם. החשש משיתוק זה מזמן לנו הזדמנות נדירה, ובעיניי זהו כורח, "להמציא את עצמנו מחדש", ליצור אלטרנטיבות יצירתיות וחדשניות, ובה בעת להמשיך ולשמור על מקורות היניקה שלנו.
דווקא לאחר יום השואה האחרון אני מרגיש כאיש חינוך תחושת שליחות הולכת ומתעצמת. דווקא בימים אלה הוטלה עלינו החובה לשדר לתלמידינו, לילדינו ולחברה בכלל, חוזק, עידוד ובעיקר השראה מדמויותיהם של גיבורות וגיבורים, שבתנאים בלתי נתפסים שמרו על חיי רוח ותרבות, חיי ספר ועזרה הדדית. חלקם שרדו והמשיכו בחיי יצירה.
אני חש כי אותה דוגמה אישית מעניקה לנו כוחות נפש גדולים, לא רק לצלוח תקופה קשה זו, אלא גם למצוא כחברה משמעויות והזדמנויות חדשות להתמודד ולצמוח ממשבר כזה. אחד משורדי השואה שעיצבו את תפיסת עולמי היה הפסיכואנליסט ד"ר ויקטור פרנקל, שטען שאם יש לך בשביל מה לחיות תוכל לעבור כל משבר. פרנקל שעבר שבעה מדורי גיהינום העיד כי המשמעות שיצר לעצמו והציפייה לחזור ולפגוש את בני משפחתו ואהוביו בסיומה של המלחמה, הן ששמרו על שפיותו.
הזיכרון ולקחי העבר מספקים לנו הזדמנות נדירה להפיק משמעויות חדשות ולחדש תובנות ישנות ודרכן לצאת מהמשבר הנוכחי מחוזקים. סולידריות, מסירות, התנדבות וערבות הדדית עשויות להעניק משמעות לחיינו.
צביה לובטקין, ממנהיגות המרד בגטו ורשה וממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות, כתבה: "… היו רגעים שנדמה היה לנו כי כל עבודתנו היא לשווא. אף-על-פי כן השתדלנו להציל כל שניתן היה להציל, בגוף וברוח.. עצם הדבר, שבתקופה שבה לחם כל אחד לקיומו ולחייו, ולפעמים גם על חשבון זולתו, היו קבוצות אנשים שקיימו הלכה למעשה עזרה הדדית, שגילו נכונות ממשית להתחלק עם הזולת בכל מה שהיה להם – היה בו כדי לקיים בחיים ולשמור על צלם אלוהים".
דווקא בימים אלה מוטל עלינו להעביר את המסר הזה של עזרה וסולידריות לדורות הבאים. עלינו להמשיך ולהנחיל את מורשת זיכרון השואה והגבורה. גיבורים אלה הם המורים הגדולים של דורנו לעוצמה ולגדלות נפש האדם. ולכן, גם בתקופה זו אנו מחויבים להמשיך ולהנחיל את מורשתם.
יגאל כהן הוא מנכ"ל 'בית לוחמי הגטאות'
