סגן דוד איזן נהרג בל"ג בעומר 1970, במעוז על גדות תעלת סואץ. אחיו אילן היה בן 14 וחצי באותו מוצאי שבת שמשלחת צה"ל הגיעה לבשר למשפחה על האסון. "אחרי שדוד נהרג", מספר איזן, "קיבלנו את החפצים האישיים שלו ובתוכם היומן האישי. באחד הדפים ראינו שדוד רשם את המשפט: 'לא אמות אפילו יהרגוני'. מאז אצלנו אסור להשתמש במילה מוות. האח שלי נהרג אבל הוא לא מת. במשפחה אף פעם לא קיבלנו את זה שהוא מת, בגלל המשפט הזה שהוא כתב. לאורו של המשפט, אבי חיפש דרך להמשיך את הרוח של אחי, כדי שימשיכו לדבר עליו ולספר גם על המלחמה הארורה הזו".

האם לידיה, האב דניאל, דוד (משמאל), אילן, ודינה איזן (תמונה באדיבות המשפחה)

ב-23 במאי 1970, מעוז "הלשון" היה מלא בכוחות שנערכו לקראת מבצע "טריז", לפשיטה על כוחות צבא מצרים מן העבר השני של תעלת סואץ. בצהרי היום זיהו הכוחות המצרים ענני אבק, והגיבו בירי. פגז בודד חדר לחדר האוכל במעוז, המקום היחיד שלא היה ממוגן, ומהפיצוץ נהרגו שמונה חיילים, בהם דוד איזן ז"ל, קצין תותחנים.

"שלושה חודשים אחרי שדוד נהרג", מספר אחיו, "החלה הפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה. ביקרנו במעוז שבו הוא נהרג. הלכנו לראות את המקום והתגלה עולם שלא הכרנו. אחי היה בתופת במשך שנה וחצי בקו. מייד אחרי קורס קצינים הוא ירד לתעלה. גילינו גם שהוא נפצע שם והוא לא סיפר לנו. במהלך טיסה בפייפר באזור התעלה, המטוס נפגע מאש נ"מ מצרית ודוד נפצע. אני זוכר את היום שהוא הגיע הביתה עם תחבושת בראש ובמקום הסיפור האמיתי הוא סיפר שהוא נתקל בגדר תיל. אנחנו לא ידענו מה קורה בתעלה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"ההתשה יצרה מרחק בין החזית לעורף"

בין חוקרים והיסטוריונים ניטש ויכוח על המועד שבו החלה מלחמת ההתשה. תאריך סיומה ידוע: 7 באוגוסט 1970, בחתימת הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים. אך תחילתה של המלחמה הנשכחת הזו נע בין תקריות האש הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, לחילופי אש ארטילרית לאורך תעלת סואץ, במרץ 1969.

דוד איזן בתעלת סואץ (תמונה באדיבות המשפחה)

"זו הייתה מלחמה ארורה", אומר איזן, "תחשוב על ילדים בני 19-18, יורדים למקום שמטילים עליו פגזים, מבוקר עד לילה כל יום, והם צריכים לחיות תחת אש בלי להוציא את האף החוצה. לא רצו לזכור את המלחמה לא רצו לדבר עליה. זו הייתה תקופת האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, שבה הריצו סיפורים שאפשר לכבוש את לבנון עם הגדנ"ע לבד. פתאום מזנבים בנו, פתאום הורגים לנו חיילים יום, יום. לא רצו לדבר על זה שזו מלחמה".

ההיסטוריון יואב גלבר, פרופ' אמריטוס, מחבר הספר "התשה – המלחמה שנשכחה" (דביר 2017), טוען כי המאפיין העיקרי של מלחמת ההתשה הוא היותה רחוקה מהלב. "החברה הישראלית לא הרגישה אותה, אם אנחנו מדברים על ההתשה כמלחמה במצרים. היא הרגישה קצת טרור בשטחים, וזה מהר מאוד נעלם. מה שהתנהל בתעלת סואץ היא לא הרגישה. איך אמר יצחק בן אהרון, 'נלחמים בתעלה כדי שפועלי הנמל באשדוד יוכלו לשבות'".

יואב גלבר (תמונה באדיבות המצולם)

עד כמה זה הזיק לחברה הישראלית?
"ההתשה פגעה בסולידריות של החברה הישראלית. זה יצר מרחק בין החזית לעורף. בישראל הקטנה עד 1967 לא היה מרחק כזה, כי העורף היה החזית. בין תעלת סואץ לתל אביב יש 450 ק"מ. רחוק מהעין רחוק מהלב, חוץ מהמשפחות של מי שהיה שם. הנזק הוא ששם מתנהלת מלחמה, ובתל אביב החיים התנהלו כרגיל, מילאו את בתי הקפה, הלכו להצגות והתחילו לבקר את המלחמה, כמו ההצגה "מלכת האמבטיה" (של חנוך לוין), ושאלו בשביל מה נלחמים. מידת הסולידריות בין החברה בעורף למי שנלחם בחזית הלכה והצטמצמה. מי שחושב שסולידריות חשובה לחברה, אז בעיניו זה דבר שלילי. מי שחושב שהאינדבידואל הוא העיקר, אז אולי מבחינתו זה טוב".

"אני משלם את העובד שבא פעמיים בחודש לנקות"

משפחת איזן הקימה בכספה ובכספי תרומות את מצפור דוד איזן, ביערות הכרמל, סמוך לעוספיא. המצפור, שהוא מרכז הנצחה למלחמת ההתשה, נחנך ב-2 באוקטובר 1973, ארבעה ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. את המצפור חנך האלוף אריאל שרון, שהשתחרר מצה"ל בחודש יולי באותה שנה, וכבר החל את דרכו הפוליטית.

אריאל שרון בטקס חנוכת המצפור דוד איזן, 1973 (תמונה באדיבות המשפחה)

"הקמנו את האתר כאתר הנצחה", אומר איזן, "יש שם אנדרטה המורכבת מאותיות ה.ת.ש.ה. באנדרטה חקוקים שמות החיילים שנפלו עם אחי באותה תקרית, וגם המשפט: 'לא אמות אפילו יהרגוני'. אנחנו שמנו ברז מים לטובת ההולכים בשביל ישראל שעובר שם. אני מממן את האתר, משלם את חשבון המים, את העובד שבא פעמיים בחודש לנקות. מאז 1973 ועד היום, 47 שנים, אני מתחזק את המקום. לפני אבי ועכשיו אני".

זו הייתה מלחמה ארורה. תחשוב על ילדים בני 18-19, יורדים למקום שמטילים עליו פגזים, מבוקר עד לילה כל יום, והם צריכים לחיות תחת אש בלי להוציא את האף החוצה"

ההחלטה להקים את מרכז ההנצחה נולדה אחרי שורה של פעולות הנצחה אחרות. "אחרי שדוד נהרג כל המשפחה הייתה בשוק, וכל הזמן בכו בבית", משחזר איזן. "בחודשים הראשונים תרמנו לגדוד. קנינו ציוד ספורט, אקורדיון וכל מיני דברים ליחידה. ירדנו לגדוד 402 של התותחנים, כשנערכו אליפויות ספורט שתרמנו. אבי, איש שומר מסורת, גם קנה ספר תורה והכניס לבית הכנסת בחיפה. קיימנו כנסים באוניברסיטה, מדי ל"ג בעומר קיימנו ימי עיון לבני נוער, לדבר על המשמעויות של לחימה והקרבה לטובת המדינה. אלו היו כנסים מאוד מבוקשים עם המון תלמידים. אבל לאבא הייתה תחושה שכל פעולות ההנצחה האלה הן בנות חלוף.

"אחרי מלחמת יום הכיפורים הכנסים באמת נגמרו וכל מה שקנינו ליחידת התותחנים נשמד. כל פעולות ההנצחה שאבי חשב עליהם לא החזיקו מעמד. אבי חיפש איזה אתר שיחיה אחריו ואחרינו, ושישאר. מקום פיזי שאנשים יבואו ויבקרו".

אנדרטה לחללי ל"ג בעומר במצפור דוד איזן

כדי להקים את מרכז ההנצחה נדרש באותם ימים, מספר איזן, "לרכוש עצים" מהקרן הקיימת. תרומה הגיעה מהזמר הכוכב בצרפת, מייק בראנט. "שנים לפני האסון", מספר איזן, "אבי הקים עמותה למלגות לימוד למעוטי יכולת. הוא אסף כסף בנשפים שארגן; מכר כרטיסים ובכסף חילק מלגות. לאחד הנשפים הוא הביא להקה צבאית, ולפני ההופעה שלה, הופיעה להקת חימום, 'הצעירים הזועמים', שאני הייתי חבר בה ומייק בראנט היה הסולן.

"לימים, כשהוא כבר היה אליל בצרפת, בראנט שמע שאחי נהרג. הוא רצה לגמול לאבי, וקיים שני מופעים גדולים בפריז, וכל הכספים שגויסו הועברו לקרן הקיימת. מזה רכשנו עצים וקנינו בכרמל את השטח, היכן שהקמנו את המצפור".

"הגענו לשם במקרה ונפלה לי הלסת"

במלחמת ההתשה נהרגו 367 חיילים ונפצעו קרוב ל-4,000, אך להנצחתה הוקמו בסך הכל שלושה אתרים – מתוך כ-3,000 אתרי הנצחה ממלכתיים ופרטיים למערכות ישראל. ייתכן שהדבר נובע מכך שאין בארץ אתר מורשת פיזי, כמו לדוגמה גבעת התחמושת למלחמת ששת הימים, שיכול לסמל את מורשת הקרב של ההתשה שהתחוללה בסיני. מעבר לכך, למדינת ישראל לקח 33 שנים כדי להכיר במלחמה הזו – רק ב-2003 קיבל מי שלחם בה את אות מלחמת ההתשה.

מה זה אומר 'מלחמה שנשכחה' – זה אומר שמסתובבים בינינו אנשים עם חוויות משמעותיות שמשפיעות על היומיום ועל כל החיים שלהם, ואין לזה תהודה ואין לזה מקום"

צחי אוברמן, מרכז פעילות צה"ל במרכז הדרכה "המעורר", נתקל במצפור איזן במקרה, ומאז הוא מקפיד, לדבריו, להביא אליו את קבוצות המפקדים והחיילים שאותם הוא מדריך. "הגענו לשם, במסגרת חיפוש אחר אתר במסלול באזור, ונפלה לי הלסת. גיליתי אנדרטה מרשימה מאוד לזכר איזן וחבריו, עם מפה ענקית ורחבה של חזית הדרום. זה הביך אותנו, כי אני וחברי המדריכים לא הכרנו את זה. ופתאום זה חיבר הרבה נקודות".

צחי אוברמן (תמונה באדיבות המצולם)

מה התחבר?
"מלחמת ההתשה זה דבר שלא יצא לי להעמיק בו, במשך השנים. ידעתי להגיד שזו מלחמה שנשכחה, אבל במצפור נפל האסימון. כבוגר מלחמת לבנון השנייה, חשבתי על החוויה האישית שלי, פתאום היה לי רגע של מחשבה על מה זה אומר 'מלחמה שנשכחה'. זה אומר שמסתובבים בינינו אנשים עם חוויות משמעותיות שמשפיעות על היומיום ועל כל החיים שלהם, ואין לזה תהודה ואין לזה מקום".

מורשת מלחמת ההתשה היא גם של כישלון צבאי. זה דבר לחנך אליו?
"זו המורשת שלנו. יש משהו בחוויית הגילוי של חלקים בהיסטוריה שאתה לא מכיר, שהיא כמו בוקס בבטן. אתה פתאום קולט שיש חתיכה ממך שחסרה. זה מעורר רצון ללמוד ומעורר רצון להיות קשור".

"תסתכל בספרי ההיסטוריה, המלחמה לא קיימת"

בשבועות האחרונים נרשמת בישראל התעוררות משמעותית של חיילים ששרתו ברצועת הביטחון בלבנון מאז שהסתיימה מלחמת לבנון הראשונה ועד לנסיגה בשנת 2000. חיילים מספרים את סיפוריהם האישיים, את סיפוריהם של הנופלים מקרב משפחותיהם, חבריהם ליחידות ובוגרי בתי ספר בהם למדו.

כשמייק בראנט כבר היה אליל בצרפת הוא שמע שאחי נהרג. הוא רצה לגמול לאבי, וקיים שני מופעים גדולים בפריז, וכל הכספים שגויסו הועברו לקרן הקיימת. מזה רכשנו עצים וקנינו בכרמל את השטח, היכן שהקמנו את המצפור"

איזן מוצא דמיון בין המקרים: "אני יודע שיש חיילים שחשים כי 'נפלו בין המלחמות', והם חושבים שהאירוע שלחמו בו צריך לקבל ביטוי אחר. אני מאוד בעדם. תסתכל על ספרי ההיסטוריה והמלחמה לא קיימת, למרות שהיתה ראויה להתייחסות הרבה יותר רחבה. הכרה באירוע מרכזי כמלחמה גוררת שידברו עליו, שהוא לא ייעלם בין דפי ההיסטוריה. זה מה שנשאר למשפחות – אם מדברים על זה או לא. וברגע שזה ללא מעמד רשמי, אז לא מדברים על זה, וזה מטריף את המשפחות".

ואם היו מדברים?
"אם היו מדברים עליה יותר וחוקרים אותה, אין לי ספק שהיו מסיקים מסקנות אחרות ביחס למה שקרה. מלחמת ההתשה היא מלחמה סטטית שנכשלנו בה. אנחנו לא בנויים לשבת על קו ולשמור עליו, כי הצבא שלנו ערוך אחרת. היה ויכוח נוקב אם להגיע לקו המים, או לעמוד יותר עמוק בשטח היבשתי, ולהיות מסוגלים לפעול דינמית מול האויב. לא לעמוד על הקו המבוצר כמטווח ירי. המלחמה הזו לא נשכחה, היא טוטאה מתחת לשטיח. אם היו לומדים אותה יותר, היו עושים פחות טעויות. היו מפיקים לקחים צבאיים ופוליטיים שלא נלמדו אף פעם. אנחנו רואים שברצועת הביטחון המשכנו לעשות טעויות דומות למה שעשינו בהתשה, כי לא הפקנו את הלקחים המתאימים".

לדברי פרופ' גלבר, "מי שהיה שם יוצא בהרגשה שלא מחשיבים את מה שהוא עשה שם. צריך גם לקחת בחשבון שרוב האנשים שהיו במלחמת ההתשה היו אחר כך גם במלחמת יום כיפור, ומלחמת יום כיפור תפסה, בצדק, מקום מרכזי ודחקה את ההתשה. הטראומה וההתעסקות של מי אשם ובמה, כל זה תפס ותופס מקום מרכזי בשיח הישראלי עד היום, וזה דחק את מלחמת ההתשה".

ביחס להנחלת מורשת רצועת הביטחון, אומר גלבר, כי יש להכיר בה רשמית: "זה הכל עניין של ביולוגיה. כשאנשים מגיעים לגיל מסוים ויש להם זמן, הם מתעסקים בעבר. הם שואלים את עצמם איך הם יישארו בעיני הדורות הבאים. זה מה שקרה בהתשה, זה מה שקרה ביום הכיפורים, ועכשיו זה קורה עם ותיקי לבנון. אם נתנו אות למלחמת לבנון השנייה, אז בוודאי שמגיע אות גם לכל מי שהיה ברצועת הביטחון".