לעיתים קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת בה מתחילה מחאה. זה לא הסיפור של מחאת העדה האתיופית – ב 26.4.2015 הותקף החייל המצטיין, דמאס פיקדה בחולון. תיעוד המקרה שפורסם בכלי התקשורת הוא הגפרור שהצית, הדליק וסחף אחריו את צעירי העדה, ולא רק אותם.

למעלה מאלף בני אדם התאספו ארבעה ימים אחר-כך מול המטה הארצי של המשטרה בירושלים. הם התארגנו דרך הפייסבוק וקבוצות הוואטסאפ והגיעו מכל הארץ. דתיים, חילוניים, עשירים ועניים שהחליטו במקום לטבוע בעלבון – לעצור את הרכבת הקלה בירושלים, ירוסלם. הצעירים היהודים שהמשטרה ניסתה לפנות עם בואש מתחת לגשר המיתרים, הם צעירים פקוחי עיניים, שלא מוכנים שימכרו או יקנו אותם בסיסמאות ריקות. אלו צעירים אמיצים וזקופים – שאוהבים את אתיופיה לפחות כמו שהם אוהבים את ישראל. אלו הצעירים שראו את טהוניה מנצחת ב'אח הגדול', את טיטי איינאו זוכה בתחרות מלכת היופי, את חגית יאסו לוקחת את 'כוכב נולד' – אבל את הניצחונות שלהם הם רוצים בחיים עצמם, ולא בריאליטי. ואם הם לא ינצחו, הם לא ישארו כאן. פשוט ככה.

עינבר בוגלה, בהפגנה, 2015 צילום: יוני בקלה

עינבר בוגלה, בהפגנה, 2015 צילום: יוני בקלה

"למה לא כתוב באמהרית?"

נכנסנו חמישה בני-אדם, או חמישה ישראלים, או שלושה גברים ושתי נשים, או שלושה אתיופים, ואיש עיראקי-צ'כי ורוסי – מהחום התל-אביבי אל קור המיזוג של בית התפוצות. הגענו כדי לראות את התערוכה שאצרה אורלי מלסה, בימאית ומפיקת סרטים עצמאית – שמציינת 30 שנה למבצע משה, דרך חזרה אל האנשים והנשים שתמונותיהם נשמרו בארכיון 'בית התפוצות'. דרך דף פייסבוק שייועד לכך, מצאה מלסה את האנשים וחזרה אליהם ואל חייהם בהווה.

טהוניה מהרט, בת 31, עלתה עם משפחתה מאתיופיה ב-1988 וגרה בפתח תקווה. עינבר בוגלה, בת 24, משפחתה עלתה ב-1991 לקריית גת, חיה כיום בין פתח-תקווה לבת-ים. אגניו יצחק, בן 30, משפחתו עלתה כשהיה בן 4 מגונדר, הגיעה לטבריה ומשם עברה לאתר הקראוונים בקיבוץ חולדה. כיום מתגורר יצחק ברחובות.

בתערוכה '30 שנה למבצע משה' בבית התפוצות צילום: דבר ראשון

בתערוכה '30 שנה למבצע משה' בבית התפוצות צילום: דבר ראשון

מהרט ובוגלה בחרו להגיע לבושות בחולצת עם הכיתוב SALAMSA (סלמסה), יצחק שכח את שלו בעבודה. "איפה החולצה שלך?" נזפה בו בוגלה כשראתה שהוא לובש חולצת ג'ינס, "יא, איזה פאדיחה. טוב אני אקח מטהוניה, יש לה תמיד בתיק." מהרט היא בת דודו של יוסף סלמסה, וממובילות המחאה נגד האלימות המשטרתית שהופעלה כלפיו, וכפי ששלושתם יעידו בהמשך, לא רק כלפיו.

המדריכה מבית התפוצות הביעה חשש מהסיור, "לא רוצה שיעשו פה הפגנות". החשש שלה התברר כמוצדק – החבר'ה לא באו לשמוע, עכשיו תורם לדבר. בכניסה לתערוכה הבחינו שלושתם שלמרות שהתערוכה עוסקת בדור ההורים שלהם, ההסברים כתובים בעברית ואנגלית. האמהרית נעדרת, ועליהם זה לא מקובל.

ננה נגטה, מתוך התערוכה צילום: רוני כצנלסון ודורון בכר

ננה נגטה, מתוך התערוכה צילום: רוני כצנלסון ודורון בכר

"אנחנו מכירים את הסיפורים, לא צריך שתסבירי לנו", אמר יצחק בנחרצות. "התערוכה מיועדת לקהל מסוים," ענתה המדריכה וניסתה להסביר שלא כל המבקרים קוראים אמהרית, אך לשווא. כפשרה הלכנו לצפות בסרטון של בימאית ומפיקת התערוכה, אורלי מלסה. בוגלה, ללא ספק הקשוחה שבחבורה, התרככה מעט. "טוב, היא קיבלה אצלי נקודות זכות." היא אמרה, כשמלסה סיפרה שמסלול החיים שלה היה רצוף קשיים, בשל היותה אישה וממוצא אפריקאי.

"30 שנה אחרי, אני חושבת שעדיין הסיפורים שלנו, הקהילה האתיופית, מסופרים על ידי אנשים אחרים. אני מאוד גאה שאני חלק מהפרוייקט הזה ואני רוצה להאמין שזו הסנונית הראשונה שמבשרת על עידן חדש בסיפור של הנארטיב של יהודי אתיופיה". אומרת מלסה בסרטון המלווה את התערוכה. אך למרות זאת השלושה חשו עדיין שמישהו כאן עושה עליהם ועל הסיפור וההיסטוריה שלהם סיבוב.

בתערוכה צילום: דבר ראשון

בתערוכה צילום: דבר ראשון

"כשאתה נכנס לתערוכה על השואה, אתה מבין שהיה רוע. כאן, אתה נכנס -יוצא. זה לא עושה לך כלום. בשום מקום לא כתוב שאפשר היה למנוע את אלפי האנשים שמתו במחנות בסודן ובדרך." המדריכה אומרת שיש פה קושי ויופי, הצלחה ועצב – כמו על סיפור של חברת הגירה", אמר יצחק והמדריכה ענתה לו בתגובה: "באת טעון". "ברור שאני טעון", הוא ענה לה, "אם יקחו לך את הסיפור ויעשו ממנו תערוכה כדי לגייס כסף, לא תהיי טעונה?" ענה לה.

שוברות חלונות זכוכית

היה להם הרבה מה לומר, אז התיישבנו בבית הקפה של בית התפוצות והמשכנו לשוחח. הגבול בין שיחה חברית על סיגריה לבין ראיון הוא גבול דק. הדברים שהם אמרו נשמעו נחרצים ובטוחים. כששאלנו אם הם באמת מתכוונים לכל מה שהם אומרים – על המדינה, על הפוליטיקאים מהעדה, על הכיוון שהמחאה תגיע אליו, בוגלה הסתכלה עלינו במבט נוזף, "אל תדאגו. באנו מוכנים ואנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו אומרים".

'קודם כל להפסיק את השילוב' יצחק אגניו צילום: דבר ראשון

'קודם כל להפסיק את השילוב' יצחק אגניו צילום: דבר ראשון

אז מה אתם – ישראלים? אתיופים? יהודים? בני העדה? ישראלים אתיופים? ביתא ישראל?
"אם כבר בית ישראל, את האות א' הוסיפה המדינה." אמרה בוגלה, "אנחנו מסתננים." יצחק אמר שוב ושוב. "הגענו לכאן למרות שמדינת ישראל לא רצתה. הגענו לכאן בעיקר בגלל הלחץ של האמריקאים. ובכלל, אני לא מתעסק בהגדרות האלו. אנחנו בני אדם".

מה חשבתם על התערוכה?
"אנחנו מסחטת הכסף של מדינת ישראל. עושים על הגב שלנו הרבה מאוד כסף. לא סתם כתוב באנגלית בתערוכה.", כועס אגניו. "והכסף הזה בסופו של דבר לא מגיע אל מי שצריך אותו."

"פתאום, אחרי המחאה, כולם נזכרים בעדה האתיופית. פתאום יש אזכור – למה לא היתה תערוכה של 20 שנים למבצע משה? זה רק המחאה.", אמרה מהרט והשאר הסכימו.

כשהיתה בכיתה ב', אחד מהילדים בכיתה קרא למהרט כושית. עד אותו רגע היא היתה ילדה מופנמת ושקטה. "הוא קרא לי כושית, ומהעצבים הרמתי כסא וזרקתי על החלון והוא התנפץ. עשו בלאגן גדול, קראו לאמא שלי לבוא והשעו אותי מהלימודים לשלושה ימים, אבל לו, לא עשו כלום."

גם הראיון הזה קורה בגלל המחאה. מה ההבדל?
החבר'ה קצת היססו, אך לבסוף מהרט ענתה: "הקול שלנו צריך להישמע, וזה הדבר הכי חשוב."

אנחנו לא חופשיים ארצנו - טהוניה, עינבר ואגניו. צילום: דבר ראשון

אנחנו לא חופשיים בארצנו – טהוניה, עינבר ואגניו. צילום: דבר ראשון

הם הגיעו למחאה ממקומות שונים ולא הכירו אחד את השנייה. "הייתי כבר שנה בתוך המחאה על יוסף, בן הדוד שלי. כבר היינו בהפגנות ובלאגנים. אחרי שיוסף מת, הייתי הרבה זמן בזכרון יעקב והחלטנו לא לשתוק, שזה דבר די קשה."

בוגלה עבדה באותה העת באילת בעבודה מועדפת, "הייתי עם חברה שלי, והיא שאלה אותי – 'רוצה לראות משהו שראינו היום?', עניתי לה שכן. ראיתי את הסרטון שבו השוטרים מרביצים לדמאס והייתי בשוק. כל הדרך באוטובוס מאילת, שם גרתי אז, לירושלים הייתי עם טהוניה בטלפון. היה לה נסיון עם הפגנות, בגלל יוסף, ועם המשטרה."

בוגלה היא שוטרת לשעבר, פרט ביוגרפי אליו היא מתייחסת במישרין ובעקיפין. היא למדה בפנימיה צבאית והתכוונה להיות קצינה. "המסלול הזה היה לי ברור, והתגייסתי לשח"ם. שירתתי בשער שכם בירושלים. למדתי בשירות הרבה דברים – אחד מהם היה להבדיל את עצמי מהאתיופים שיושבים על הספסל ושותים בירה. אמרו לנו שאנחנו טובים יותר מהם, כי אנחנו עם מדים. למדתי גם לשנוא ערבים. ושנאתי. יש סטטוסים בפייסבוק שלי שאני מתביישת בהם. כמה גזענות ושנאה. היינו מעבירים מידע לכל מיני אנשים בימין הקיצוני – תוך כדי השירות."

"הנוכחות של המשפחה של יוסף בהפגנה היתה ברורה. הגענו וזה היה מאוד נחוץ. עמדנו עם השלט הגדול לזכר יוסף, וכולם נעמדו מאחוריו והתחילו ללכת." סיפרה מהרט.

14 בני אדם נפצעו במהלך אותה הפגנה, בהם 11 מפגינים ושלושה שוטרים. שניים מהמפגינים נעצרו. אמנם ההפגנה בירושלים היתה הראשונה, אבל זו שהתקיימה בתל-אביב ב-3.5.2015 נחרטה בזכרון הקולקטיבי. אותה הפגנה שהגיעה לכיכר רבין לאחר שהמפגינים חסמו את נתיבי אילון ובה גם נורו על המפגינות והמפגינים רימוני הלם וגז ונעשה שימוש נרחב בפרשים וזרנוקי מים.

"נראה לכם שזה הפתיע אותנו, ההתנהגות של המשטרה? אנחנו רגילים", אמר אגניו. "כל אתיופי יודע שיש שיטור יתר. מהתיכון, כשהיינו יוצאים למועדונים בדרום ת"א היה ברור שהמשטרה תגיע למועדונים שלנו, ולא לאחרים."

עינבר בוגלה "לא יודעת אם אני רוצה לגדל פה את הילדים שלי, במצב הנוכחי" צילום: דבר ראשון

עינבר בוגלה "לא יודעת אם אני רוצה לגדל פה את הילדים שלי, במצב הנוכחי" צילום: דבר ראשון

אגניו זוכר את הפעם הראשונה בה הבין את מצבו ואת מצבם של האתיופים בישראל. "הייתי בן חמש או שש, וזו הפעם הראשונה שיצאתי מאתר הקראוונים שסגרו אותנו בו בחולדה. הגענו לכביש הראשי וראיתי אנשים ומכוניות. ראיתי שיש חיים אחרים מהחיים שלנו."

יצחק, מהרט ובוגלה לא רוצים לקרוא לעצמם מנהיגים, וחשוב להם להבהיר שלא כולם בציבור האתיופי בישראל מסכימים עם הכיוון שלהם, ועם ניתוח המציאות הלא מתפשר שלהם.

אתם מרגישים אחרת כשאתם נפגשים עם מי שאינו אתיופי?
"אני לא שונא לבנים. ממש לא. אני אוהב בני אדם, והמאבק הזה יכול להיות של כולם.  מה שקרה לנו אחרי המחאה זה שהתחלנו לדבר. לדבר, להיפגש באמת אחד עם השני – לא דרך מה עשית בצבא, מה למדת באוניברסיטה. שני בני אדם, ומה הם אומרים אחד לשני", ענה יצחק.

"אתה תראה שבסופו של דבר יהיו כאן מחבלים אתיופים. אין תרופה למחלה הזו של הגזענות הישראלית." אמרה עינבר בנחרצות. "תהיה עזיבה עצומה של אתיופים חזרה לאתיופיה, או לכל מקום אחר. אני לא יודעת אם אני רוצה לגדל פה ככה את הילדים שלי. אלי ההמנון לא מדבר, קשה לי להתחבר אליו. אנחנו לא חופשיים בארצנו".

טהוניה מהרט, "הקול שלנו צריך להישמע, וזה הדבר הכי חשוב." צילום: דבר ראשון

טהוניה מהרט, "הקול שלנו צריך להישמע, וזה הדבר הכי חשוב." צילום: דבר ראשון

נשמע שהביקורת שלכם על המדינה חריפה ביותר – אני לא מאמין שמדינת ישראל עשתה מה שעשתה בזדון. אולי טעויות, אבל בתום לב.
הם מביטים אחד אל השני בספקנות. ומזכירים את זריקות הדפו-פרורבה, את אברה מנגיסטו, את יוסף סלמסה ואת הגיור. "אתה יודע שאישה אתיופית עוברת הכנה מחמירה לחתונה? ההטבלה שלה במקווה היא לא כמו של אישה לבנה." הם מזכירים את פיטורי הרב האתיופי, את הילדות בהסעה בפתח-תקווה, את זה שאי אפשר לברוח מאיך שהם נראים. הם כולם מסכימים עם זה שצריך להפסיק לעזור לאתיופים. "להפסיק. אנחנו יכולים ללכת כבר לבד. לא צריך את העזרה של אף אחד." אמר יצחק.

מה העתיד של המחאה?
"קודם כל צריך להפסיק את השילוב" אמר אגניו. נראה שנושא השילוב מרתיח את החבר'ה באופן מיוחד. הם נגד שילוב, לא רוצים להיטמע, להתערבב. לא רוצים שיהפכו אותם לשום דבר חוץ ממה שהם עצמם. "מה זה שילוב? אם זה להגיד למבוגרים אצלנו לא לשתות את הבירה שלהם על הספסל ולהנות מהחיים שלהם, כי זה לא ישראלי, אז אני נגד שילוב. אנחנו כבר לא רובוטים. יצאנו לחופשי. זה מה שקרה לנו אחרי המחאה, היא החזירה אותנו לחיים. התחלנו לדבר. והפסקנו לפחד."

במחאה הם הכירו קבוצות נוספות, ציבורים נוספים ורעיונות. לאורך כל השיחה עולות קבוצות מיעוט נוספות בחברה הישראלית, כאלו שסובלות מדיכוי והחבר'ה רואים את הקשר בין הדברים ומשרטטים את החיבורים. הם עדיין מחכים ללבנים, שיראו את עצמם שותפים למאבק.

"יש עוד הרבה הפתעות בדרך. לצערנו הגזענות כאן לא נפסקת. צדק צריך להיעשות ולצאת לאור". אמרה מהרט. "אנחנו בטוחים שיוסף נרצח, זה הציבור הלבן שזקוק לאישור של המדינה. והצדק בסיפור הספציפי הזה יצא לאור, אבל מה עם כל מה שמוסתר? יש עוד כל כך הרבה סיפורים." אמרה בוגלה היום (שלישי) כמה שעות לפני שידורו של הפרק השני בתוכניתה של מיקי חיימוביץ' 'המערכת' בערוץ 10, על מותו של יוסף סלמסה.

עינבר בוגלה, אגניו יצחק, טהוניה מהרט- כבר לא נחמדים. צילום: דבר ראשון

עינבר בוגלה, אגניו יצחק, טהוניה מהרט- כבר לא נחמדים. צילום: דבר ראשון

כשעזבנו את בית הקפה, המלצרים, חלקם אתיופים, פינו את כוסות היין של אנשי הסוכנות היהודית שישבו שם זמן קצר קודם לכן. ואנחנו, חמישה אנשים עם חיתוכי שייכות שונים, יוצאנו מבית התפוצות, אל מקום שעבור חלקנו הוא מולדת ועבור חלקנו הוא גלות.

אילו היינו מסריטים את המפגש הטעון והקשה הזה, ייתכן שהיינו מלווים אותו בפסקול הולם, כמו שירם של קפה שחור חזק / ימים טובים:

למדנו שום דבר מההיסטוריה
מרגיש שאני חי בסרט עם הפקה של טרויה
הרי חלקנו סבלו באוושויץ בירקנאו
מה ההבדל בעצם בין סלמסה לקירשנבאום

זה מקום מתיש כל נושא רגיש
אני מנסה לומר את מה שאין אומץ לאיש
לשים הכל על השולחן אנחנו באים במגוון
עצוב שזה צריך לבוא מכאן משורש העניין