שמונה ימים רצופים בקיץ 1948 תקפו מטוסים מצריים את תל אביב. ב-8 ביולי 48' תמה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, והחלו שוב קרבות שנמשכו עד ל-19 ביולי. בתחילת "עשרת הימים" הללו חידשו המצרים את ההפצצות על העיר, שהחלו במאי 48'. בהפצצות בחודשי האביב והקיץ היו נפגעים רבים – כ-150 הרוגים, מרביתם אזרחים, ועשרות פצועים. נזק רב נגרם לבתים ברחבי העיר, כולל לתחנה המרכזית.

בהפצצה האחרונה, ב-17 ביולי, תקפו המצרים בשתי גיחות קטלניות. 22 אזרחים נהרגו באותו יום, ובהם שתי משפחות, משפחת ויסרוס ומשפחת שם טוב, שאיבדו ארבעה מבניהם. במשפחת שם טוב היו אלה האב חביב והבנים ויקטור ומרדכי. אם המשפחה, חסיבה חוה שם טוב, נפצעה קשה, ולאחר שלושה ימים, ב-20 ביולי, נפטרה בבית החולים. בת 30 היתה במותה.

חברי הגנה ומתנדבים מפנים פצוע שנפגע מהפגזות הצבא המצרי על תל אביב (צילום: פרנק שרשל, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

חוה חסיבה שם טוב נולדה במרוקו ב-1916, לחיים וסולטנה אלבז. כשהיתה בת שבע עלתה המשפחה לישראל. כאן הכירה, לימים, את חביב שם טוב ונישאה לו. הם התגוררו בתל אביב ונולדו להם שני בנים. ארבעתם, כאמור, נספו.

הרוגי ההפצצות של ה-17 ביולי הובאו לקבורה בקבר אחים בבית העלמין נחלת יצחק. אך חוה חסיבה שם טוב, שנפטרה שלושה ימים לאחר מכן, נקברה בנפרד. הרוגי ההפצצות הוכרו בהמשך על ידי המוסד לביטוח לאומי כחללי פעולות האיבה. אך כיוון שנקברה בנפרד, חסיבה חוה שם טוב לא זכתה, לטענת המשפחה, להתייחסות ממלכתית כל שהיא, וקברה אינו מטופל.

כיוון שהשנה, עקב הגבלות של מגפת הקורונה, לא ניתן לעלות לקברי חללי מערכות ישראל ביום הזיכרון, פנו בני המשפחה בפוסט בפייסבוק בבקשה יוצאת דופן: "72 שנים היא נחה שם, בגוש 2, אזור 65, שורה 9", הם כתבו. "צלמו את עצמכם ליד מצבתה והעלו את התמונות כאן, כתגובה לפוסט. בואו ניתן לאישה שנפלה חלל למען תקומת הארץ לאחר ששכלה את בעלה ושני בניה, כבוד אחרון".

הפוסט זכה לתגובות רבות ובעקבותיו עלו זרים לקברה להניח פרח.

"לא הכרתי אותה אישית", אומר אמנון אלבז, אחיינה של שם טוב, "ועד היום אני בוכה מהסיפור הזה. זה עוול היסטורי". אביו, אחיה של שם טוב, שנפטר לפני כמה שנים, נלחם במלחמת העולם השנייה עם הבריגדה הבריטית, וכשחזר הצטרף לאצ"ל ונפצע. עם קום המדינה הוא גוייס לאמן חיילים בצה"ל. "אחותו נהרגה בזמן שהוא אימן חיילים", מספר אלבז בצער, "והוא לא הצליח להגיע להלוויה שנערכה בתל אביב".

"הפרשה כאובה", הוא ממשיך, "כי היא מתה אחרי כולם ולא נקברה בקבר האחים, ולכן אין מי שיעשה את התחזוקה של הקבר. באותה שורה יש קברים שכן מטופלים. אבא שלי תמיד היה אומר לנו: 'עזבו את זה. שיתביישו להם'. אבא שלי היה איש גאה והוא לא היה מוכן להשפיל את עצמו בפני הממסד בבקשה להכרה ושיפוץ הקבר. עד שאבא נפטר, הוא ניהל את כל העניינים ודרש מאיתנו שלא נעשה כלום בנידון. אבל עכשיו, כשהוא נפטר, גם אנחנו וגם הילדים שלנו דורשים צדק. לצערי, המשפחה צריכה לתבוע את זכויותיה של חסיבה בכל מקום".​