מרסלו ואליאנה שאמי, וילדיהם, אוריאל בן ה-7 ורונית בת ה-4, עלו ארצה מקורדובה, העיר השניה בגודלה בארגנטינה, לפני שישה חודשים. הם היו בתחילת תהליך הקליטה בארץ כשפרצה מגפת הקורונה וכעת הם מתכוננים לציין את יום העצמאות הראשון שלהם, בסגר.

"החברים ארגנו לנו מסיבת פרידה ואיחלו לנו בהצלחה"

"יש לנו משפחה בארגנטינה ולא ידענו איך הילדים יסתדרו עם העברית ובלי החברים, אבל החלטנו שאנחנו רוצים שהעתיד של הילדים שלנו יהיה בארץ, אז עלינו", מתארת אליאנה את ההחלטה.

העלייה לארץ היתה כרוכה בפרידות ובקבלת החלטות קשות. "היה לנו בית בקורדובה. היינו צריכים לארגן את כל הדברים, לטפל בניירת, בחשבונות, למכור את הבית, את הרהיטים והמכוניות, והיינו צריכים לחפש הרבה מידע על ישראל: איפה לגור, מה יהיה טוב בשביל הילדים. החלטות לא פשוטות", מספר מרסלו. "היה קשה כי היינו צריך להיפרד מהרבה דברים: עבודה, חברים, בית הספר של הילדים. החברים שלנו עשו לנו מסיבת פרידה ואיחלו לנו בהצלחה."

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הדרך לחיים החדשים

היום בו עזבו את ארגנטינה, אותו הם מתארים כמסע, החל מוקדם בבוקר. "יום העלייה היה כרוך בהרבה שעות נסיעה", מתאר מרסלו. "קמנו מוקדם, ההורים שלנו הגיעו כדי לעזור עם הילדים כי היו הרבה תיקים. הגיעה מונית גדולה ונסעתי עם אבא שלי ועם כל המזוודות לשדה התעופה. אליאנה ואמא שלה נשארו עם הילדים כדי לסדר את הבית והגיעו אחר כך לשדה התעופה. אני זוכר ששמחתי כי חשבתי שמתחילה תקופה טובה בחיים שלנו."

למרסלו שני אחים ואחות שגרים בארץ כבר 20 שנה, דבר שהקל עליו לקבל את ההחלטה. לעומתו, הוריה ואחותה של אליאנה נשארו בקורדובה הרחוקה. "לאליאנה ולמשפחה שלה היה קשה ביום הנסיעה. כרטיסי הטיסה יקרים ואנחנו יודעים שיהיה קשה לנסוע לבקר".

אני אדריכל ומפקח בנייה אבל עכשיו אני עושה דברים של פועלים כי אני צריך להתפרנס. זה בסדר, עשיתי על מיני דברים בחיים שלי. אם לילדים שלי יהיה טוב, זה מספיק טוב בשבילי"

הדרך לחיים החדשים לקחה 20 שעות. "טסנו לצ'ילה, היינו שם חמש שעות, אחר כך נסענו לסאו פאולו ושם היינו עוד שעתיים. הילדים היו עייפים ולא הבינו מה קורה, זו הייתה הפעם הראשונה שלהם במטוס. אחר כך טסנו לתל אביב. כשהגענו היה כבר ערב. בשדה התעופה עשינו את כל הפרוצדורה שעולים צריכים לעשות. ואז נסענו לקיבוץ. הגענו בחצות והאחים שלי חיכו לנו. הם הגיעו מעפולה עם אמא שלי, שהייתה בארץ בביקור. היינו עייפים ולא הבנו לאן הגענו. אבל עזרו לנו מהקיבוץ".

העזרה מהקיבוץ לא הסתיימה ביום העלייה. אחת מחברות הקיבוץ, ציפי נחשון, עזרה להם להיקלט, השיגה חולצות בית ספר, דאגה להם לאוכל לימים הראשונים, ולציוד אחר שהם לא חשבו שיצטרכו. "ציפי היא כמו אמא לכל מי שבאולפן", אומר מרסלו בחיוך.

שיעורי עברית עם אמא ב'זום', דאגה וגעגועים

הגעגועים והדאגה למשפחה שנשארה בארגנטינה בימי המגפה מטרידים אותם. "הממשלה בארגנטינה עושה דברים טובים עם הסגר", אומר מרסלו. "הם סגרו את המדינה מוקדם, אבל הבעיה בכל דרום אמריקה היא מערכת הבריאות, אין הרבה מיטות לחולים. בגלל שידעו שאין מיטות ואין תקציב עשו סגר. אבל מי שלא עובד לא מקבל כלום. אין ביטוח, אי אפשר לא לעבוד. יש עכשיו הרבה אנשים רעבים וזה מאוד קשה. אני דואג להורים שלי". הוא מקווה שהוריו יצטרפו אליו ואל אחיו ויעשו עלייה בשנה הקרובה. בינתיים אימו עוזרת למשפחה ללמוד עברית בעזרת שיעורים מקוונים. "אמא היתה מורה לעברית בבית הספר היהודי. עכשיו היא בפנסיה, ואבא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה הלאומית."

משפחת שאמי. "החלטנו שאנחנו רוצים שהעתיד של הילדים שלנו יהיה בארץ, אז עלינו" (צילום: אלבום פרטי)

"ללמוד עברית בגילנו, זה קשה"

"כל החברים שלנו באולפן באו מרוסיה אז הם מדברים רק רוסית, שזו קצת בעיה כי כל הסיורים היו ברוסית, אבל עכשיו אנחנו כבר מדברים עברית. המורה שלנו טוב מאוד", מספרת אליאנה. מרסלו מספר שבאתר הבנייה בו הוא עובד הוא חייב לדבר בעברית, וזה עוזר לו להשתפר.

גם בימי הקורונה הם ממשיכים בשיעורי העברית באמצעות ה'זום'. "קודם כל צריך ללמוד עברית. זה הכי הכי הכי חשוב", אומר מרסלו. "הילדים לומדים עם החברים שלהם אבל אנחנו ההורים לא. בגילנו זה יותר קשה". אליאנה מספרת שהילדים נקלטו יפה ורכשו חברים במסגרות החינוכיות שלהם. לתחושתה היא מצליחה לתקשר עם הצוותים החינוכיים היטב.

"משלמים מחיר על עלייה לארץ"

מרסלו מספר שגם שיקולים כלכליים השפיעו על ההחלטה לעלות. "בגלל המצב בארגנטינה, עבדנו כל יום, כל השבוע וכל החודש ובכל זאת לא הרווחנו מספיק כדי לחיות. המצב שם מאוד קשה. עכשיו אני עובד אבל יש לי הרבה זמן עם הילדים כשאני חוזר מהעבודה, זה מצוין, אני אראה אותם גדלים ואני ממש שמח מזה".

כשהילדים נמצאים עם ילדים אחרים הם יודעים לתקשר. אני ואליאנה אומרים שהמשחק הוא כמו שפה אחרת, והם פשוט מדברים את שפת המשחק"

"יש לי מזל שהספקתי למצוא עבודה מצוינת" מספר מרסלו, אדריכל במקצועו, שעובד כמפקח בנייה. אליאנה, אשתו, למדה בארגנטינה מנהל עסקים ועבדה במשרד אדריכלות, אך לא הספיקה למצוא עבודה בארץ לפני שהתפרצה המגפה.

"משלמים מחיר על עליה לארץ", אומר מרסלו. "אולי במקום שממנו הגעת עבדת כמנהל או שהיה לך מפעל, אבל פה בישראל צריך להתחיל מההתחלה, ולא לעבוד במקצוע שלך. בשבילי זאת לא בעיה. אני אדריכל ומפקח בנייה אבל עכשיו אני עושה דברים של פועלים כי אני צריך להתפרנס. זה בסדר, עשיתי על מיני דברים בחיים שלי. אם לילדים שלי יהיה טוב, זה מספיק טוב בשבילי."

"החיים בקיבוץ רגועים"

המשפחה מתגוררת בקיבוץ הגושרים מאז הגעתה ארצה באוקטובר. לדבריהם הם מרוצים מאוד מהחיים בקיבוץ, במיוחד בתקופת הקורונה. "אפשר לטייל בתוך הקיבוץ, זה טוב מאוד בשבילנו" אומר מרסלו ומסביר כי החיים בקיבוץ שונים מאוד מהשכונה הסגורה שבה גרו בארגנטינה. "מאוד טוב לנו פה, זה חיים יותר רגועים וזה חשוב לילדים". הנוף שמקיף את הקיבוץ מזכיר למרסלו את הנוף של קורדובה. "יש פה הרבה הרים. אנחנו אוהבים את הנוף פה". אליאנה אומרת שהם כבר התרגלו למציאות הישראלית, "כיף לנו עם האנשים שחיים בקיבוץ".

כשמרסלו נשאל האם יש משהו שמפריע לו בחיים בארץ הוא מדבר על חוסר הסבלנות של הישראלים, אך מתייחס אליה בסלחנות. "כשאני נוהג במכונית, אני רואה שלישראלים אין סבלנות, כולם רוצים להיות במקום הראשון. כל הזמן מדברים בקול רם. אני רואה את זה בסופר ובבנייה בעבודה. אבל זה בסדר, ככה זה."

"עשינו כאילו שאנחנו חיים בישראל"

משפחת שאמי תציין לראשונה את יום העצמאות בארץ, אך בני המשפחה מכירים את החג היטב, דווקא מחגיגות יום העצמאות בקהילה היהודית בקורדובה. כשהיה מדריך בתנועת הנוער הציוני 'החלוץ למרחב' עזר מרסלו לארגן מסיבות קהילתיות. לדבריהם, החגיגות שם נפתחו בארוחת בוקר ישראלית – עגבנייה ומלפפון, תלבושות כחולות ולבנות, מוזיקה ישראלית, וטקסים שילדי בית הספר מובילים, עם שירה וריקודים. "עשינו כאילו שאנחנו גרים בישראל", מתארת אליאנה. "קורדובה היא עיר נוצרית, ולא כולם אוהבים את היהודים" לכן חגגנו את יום העצמאות של ישראל רק בתוך המבנים של הקהילה," מרסלו מוסיף.

הבעיה בכל דרום אמריקה היא מערכת הבריאות, אין הרבה מיטות לחולים… מי שלא עובד לא מקבל כלום. אין ביטוח… יש עכשיו הרבה אנשים רעבים וזה מאוד קשה. אני דואג להורים שלי"

מה שצפוי להם השנה זו לא בדיוק חווית החג לה ציפו. "שמעתי שבארץ הולכים לכיכר רבין וכולם שמחים. גם פה בקיבוץ יש עכשיו דגלים ברחוב ויש הרגשה של שמחה", אומר מרסלו.

אליאנה מספרת שבגלל שאין כרגע לימודים, אוריאל ורונית מפסידים את החוויה התרבותית שרק בית ספר יודע להעניק לילדים. "הם ראו שיש הרבה דגלים. אבל בגלל שאין בית ספר הם לא למדו על יום העצמאות." למרות זאת, אליאנה נחושה ללמד את ילדיה את משמעות החג הלאומי. "הייתי רוצה שהילדים יבינו שחשוב שיש לנו מדינה. זה חדש לעם שלנו."

כמו כל ילדי ישראל, גם הילדים רונית ואוריאל נמצאים כבר חודש בבית, משתעממים ומתגעגעים לחבריהם ולשגרת היום-יום. אבל להבדיל משאר הילדים, הריחוק החברתי עצר גם את תהליך ההסתגלות שלהם לסביבה החדשה ואת המשך לימודי העברית. אוריאל נפגש עם הכיתה שלו כל יום ב'זום'. הוא כבר מבין עברית, והמורה שלו שדוברת ספרדית מתרגמת לו לפי הצורך. ההורים מספרים כי טרם הסגר למדה רונית לדבר עברית שוטפת עם שאר הילדים, אך לדבריהם מאז שהפסיקה להיפגש עם ילדים אחרים היכולת שלה לתרגל את השפה נפגעה. "כשהם עם ילדים אחרים הם יודעים לתקשר. אני ואליאנה אומרים שהמשחק הוא כמו שפה אחרת, והם פשוט מדברים את שפת המשחק."​