דור הווטסאפ והמסנג'ר לא יוכל להבין זאת, אבל היו זמנים שבהם כדי לתקשר עם חבר ממקום אחר היה צריך לשלוח אליו מכתב בדואר. ולחכות לתשובה. שבוע, שבועיים. לחכות. בעיתוני הילדים, שגם הם כבר עברו מהעולם, היו מדורים שהוקדשו למודעות המזמינות ילדים זרים להתכתבות.

"מעט אל עט" נקרא המדור הזה ב"דבר לילדים", וכרך נשכח של העיתון זימן לנו אתגר ליום העצמאות: למצוא את מפרסמי המודעות הצעירים מגיליון ה-1 באוקטובר 1963, ולבדוק האם הם באמת התכתבו, ובעיקר מה קרה להם מאז.

חנה גלזר (יודוביץ) | מושב היוגב

"אני מעוניינת להתכתב עם בני 15-14", כתבה חנה יודוביץ, והשאירה פרטי התקשרות: "מושב היוגב, דואר מגידו". כדי למצוא אותה, פניתי למכר, שריכז את פעילות תנועות הנוער בעמק יזרעאל. הוא הפנה אותי לאלעד תמיר, חקלאי ויו"ר ועדת הנוער במושב היוגב.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

תמיר איתר את טובה זמל, בת כיתתה של יודוביץ, שסיפרה לי בטלפון שחנה עזבה עם משפחתה את המושב ב-1964. עוד סיפרה שלפני שנה ערכו בני הכיתה שלהם מפגש מחזור לרגל הגעתם המכובדת לגיל 70, ואז היא ראתה את חנה. היום קוראים לה גלזר, וכן, יש לה את מספר הטלפון המעודכן שלה.

הכיתה של חנה גלזר (יודוביץ) וטובה זמל ממושב היוגב בחגיגת ה-70 (קרדיט: עלמה זמל)

אז חייגתי.

שלום, חנה?
"כן".

אני קצת מתרגש, קוראים לי שי ואני עיתונאי ב'דבר'. את בטח שואלת את עצמך מה פתאום אני מתקשר אליך.
"נכון".

אני מכין כתבה ליום העצמאות, חוזר לגיליון של 'דבר לילדים', ומצאתי את המודעה הבאה (מקריא לה). זו את?
"(צוחקת) נכון".

אז הגעתי לכתובת הנכונה?
"נכון. זה ממש מטורף, זה לא אמיתי זה חלום. איזה קטע. בימים אלה אתה לא מצפה לכלום, אתה חי את היום ופתאום יש לך איזה הפתעה נחמדה מאוד! וואו. אני לא מאמינה, אין אחד שלא מכיר אותי ביוגב. היו לי שם חוויות ילדות שאני יכולה לכתוב עליהן ספר".

חנה גלזר (יודוביץ) ממושב היוגב (באדיבות המצולמת)

תגידי, מישהו ענה למודעה שלך?
"כן, התכתבתי עם די הרבה ילדים בגיל שלי. הייתה היענות. להגיד עכשיו שאני זוכרת את השמות, לא כל כך. אני בת 70 היום, עברו הרבה שנים. עד לא מזמן שמרנו על החוברות של 'דבר לילדים', חשבנו אולי לתת לילדים, אבל אף אחד לא רצה".

מה כתבו לך?
"אני זוכרת שקיבלתי מכתבים מילדים מתל אביב, שרצו לדעת איך זה לחיות במושב – מה אנחנו עושים, איך אנחנו לומדים ואיפה. כאלה התכתבויות. ביקשו גם שאשלח תמונה, והיו תגובות יפות, כי הייתה תמונה יפה. אחר כך עברתי ללמוד בכפר הירוק, אז בכלל נפתח לי עוד עולם שלא הכרתי במושב. פגישה עם הרבה ילדים שהגיעו דווקא מהעיר ולא כל כך מהכפרים. למדתי עם אנשים די מפורסמים".

מתי עזבת את המושב?
"בשנת 1965, כשהייתי בת 16, עברנו לראשון לציון, ואני חיה כאן עד היום. גידלתי כאן שלושה ילדים, ומהם יש לי 8 נכדים".

חנה גלזר (יודוביץ). "עד לא מזמן שמרנו על החוברות של 'דבר לילדים'" (באדיבות המצולמת)

למה עזבתם?
"כי אבא נפגע בעמוד השדרה ולא יכל לעבוד יותר. נכון שפעם הייתה ערבות הדדית, שאם חבר מושב היה חולה או קרה לו משהו, אז המושב די עזר, אבל הייתה תקופה מאוד רעה במושבים. משה דיין היה שר החקלאות, והחקלאות הייתה על הפנים. כשאדם חולה והמשק לא מתפקד ואין מי שיעזור, נאלצנו לעזוב. עזבנו בהרגשה לא טובה. אבי עזב לפנינו לחפש מקום בעיר שנוכל לחיות בו, ולנו, הילדים, היה מאוד קשה. אבל עד היום אני בקשר עם הילדים האחרים. לא מזמן חגגנו 70 עם החבר'ה".

עמי שלח (שלכטר) | קרית חיים

את עמי שלכטר מרחוב ז' 15 בקרית חיים, עזר לי לאתר אורי יסוד, איש הקריה. ב-1963 שלכטר ביקש להתכתב עם "נער או נערה בגיל 12-11. על קולנוע, ספורט ועוד".

והתכתבת?
"עם שתיים-שלוש בנות".

עמי שלח (שלכטר) מקרית חיים (באדיבות המצולם)

התפתחו סיפורי אהבה סוערים?
"לא נפגשנו אפילו. אחת שהתכתבתי איתה, אני לא זוכר את שמה, למדה בפנימיית הדסים. אני זוכר שהיא למדה עם גלי עטרי באותו מחזור. אלה היו זמנים שלהגיע לשם היה מבצע של לפחות חצי יום באוטובוסים. הייתה גם אחת שהתכתבתי איתה מנהריה, תרצה חילרוביץ, שהשם שלה לא יוצא לי מהראש".

על מה התכתבתם?
"על שום דבר. על מה עושים ואיפה לומדים".

 היית מחכה למכתבים?
"זה לקח מינימום חודשיים, או חודשיים וחצי, עד שראית את המכתב הראשון. כשאתה מקבל מכתב אחרי כל ייסורי הגיהנום, מרגישים כיף גדול. מישהו התייחס ורוצה להתכתב איתי. כל טאקט של חילופי התכתבות זה שבועות, למרות שהדואר אז היה יותר מהיר מהיום. התקופה ההיא של להתכתב בדואר היה בה הרבה יותר רוח, עדנה וסקרנות. היום, צ'יק צ'ק, אתה נכנס לפייסבוק, רואה תוך רגע את הפנים של מי שאתה מתכתב אתו. אז פרסמתי את ההודעה וחיכיתי, לא יודע אם נצח, אבל בציפייה. יגיבו או לא יגיבו? אתה גם חיכית שבועות עד שהחליטו להדפיס את  הפנייה".

בדבר לילדים היית שלכטר והיום שלח.
"עברתנו כולם את שם המשפחה כשהייתי בן 16-15, בעקבות אחי הגדול. שלכטר בעגה פולנית זה שוחט, ביידיש שלכט פירושו רע. בגלל זה עברתנו".

אתה עדיין בקרית חיים?
"כן. יש לנו ארבעה ילדים וארבעה נכדים, ואנחנו באותה כתובת".

עמי שלח (שלכטר). "זה לקח מינימום חודשיים, או חודשיים וחצי, עד שראית את המכתב הראשון" (באדיבות המצולם)

במה אתה עוסק עכשיו בימי הקורונה?
"עד סוף מרץ עבדתי במשרד עורכי דין, באדמיניסטרציה ולוגיסטיקה. עכשיו אני בחל"ת. אשתי עדיין עובדת מהבית. אנחנו בקבוצת סיכון. בהתחלה זה היה מפחיד ומאוד שמרנו. גם היום זה מפחיד, אבל לאט לאט יוצאים יותר החוצה. אנחנו ממשיכים לחיות. אין עכשיו את הבילויים, ההצגות והאופרה בתל אביב, מה שאהבנו מאוד לעשות, ועם החברים נפגשים ב'זום'".

מימין לשמאל: תרצה חילרוביץ ואביבה שגב מירושלים, שלמדה בכיתה עם גלי עטרי (באדיבות המרואיין)

כמה ימים לאחר שיחת הטלפון, יצר שלח קשר בוואטסאפ. הוא סיפר שמצא את התמונות של תרצה מנהריה ושל בת המחזור של גלי עטרי, ששמה פרח מזכרונו. את התעלומה מי היא, פתר המסעדן יורם ירזין, בעלה של עטרי. שעה קלה אחרי שהעברתי לו את התמונה, הוא חזר עם תשובה: "אביבה שגב מירושלים".

חוה ברביר | גבעתיים

פנייתה של חוה בריר, מתוך 'דבר לילדים' (צילום: דבר)

חוה ברביר מרחוב צה"ל 11 בגבעתיים ביקשה להתכתב עם בנות כיתה ד'. בחיפושי בגבעתיים הגעתי לספר ותיק מגבעת רמב"ם. לא היה לו מושג. מוכר במכולת שבקומת הקרקע בבניין זכר את השם, ואמר: "הם עזבו כבר לפני שנים". הרמתי ידיים.

סמדר רונן | כפר קטן בצרפת

"העיתוי של השיחה מעניין", אומרת לי בטלפון סמדר רונן (66), במקור מקיבוץ ברור חיל. "ברצוני להתכתב עם בנים ובנות בגיל 10-9 ולהחליף איתם בולים", היא כתבה במודעה שלה ב"דבר לילדים".

הגעתי אליה דרך איתן רוזנבלט, מנהל הקהילה של ברור חיל, בן כיתתה, שחיבר אותי לדני רפפורט, גם הוא בן כיתתה, שהשיג את מספר הטלפון שלה.

פנייתה של סמדר רונן, מתוך 'דבר לילדים' (צילום: דבר)

"ההורים שלי ברזילאים והיו הגרעין השני שהגיע לברור חיל", מספרת רונן. "בשנים ההן הייתה בקיבוץ אווירה מאוד ברזילאית. אפילו המורים היו מתלוננים שלילדים יש מבטא ברזילאי. כשהייתי בת 12-11.5 ההורים שלי עזבו, עברנו לראשון לציון. למדתי שם בתיכון, שירתתי בצבא ונסעתי לטייל בחו"ל. היום אני גרה בכפר קטן בבריטני, מערב צרפת. קצת צפונה מאיתנו זה תעלת למנש".

זוכרת שהתכתבת עם ילדים?
"לא זוכרת בכלל. אני כן זוכרת שאספתי בולים. היינו מקבלים מכתבים מברזיל ומארצות אחרות והיה לי אוסף גדול. לא יודעת אם אלה היו המורים, ההורים, או המטפלת, שעודדו אותנו לכתוב לעיתון. אני לא זוכרת הרבה מהילדות. אבל מעניין לראות את העניין של כתיבת מכתבים, מנקודת המבט של היום. זאת היתה הדרך שלנו להיות בקשר מעבר לקו האופק הקרוב, לנסוע עם הדואר, להיות בקשר עם העולם. אספנו בולים כסמל למקומות רחוקים ומסתוריים. דרך אגב, זאת דרך מצוינת ללמוד גאוגרפיה".

איך בת קיבוץ מתגלגלת לצרפת?
"הייתי מהראשונים שיצאו לטיול אחרי הצבא. רציתי להתאוורר ולגלות עולם. נסעתי עם חברים ליוון, לאיטליה ולספרד. אחר כך החלטתי לבקר את המשפחה בברזיל. כדי לנסוע לשם הייתי צריכה לטוס מאמסטרדם, שממנה היו בזמנו טיסות צ'רטר זולות. באמסטרדם פגשתי אשרם של יוגה. עבדתי במסעדה צמחונית כי רציתי לחסוך. בין לבין התחלתי לעשות יוגה וזה מצא חן בעיני ושינה את החיים שלי לטובה. נשארתי שם 11 שנים. לאחר מכן עברתי לצרפת. מאז 1978 אני יוגה-דולה. עם ניסיון של 30 שנה, פתחתי פה ב-2008 בית ספר ליוגה-דולה. אני מלווה נשים ובני זוג בתהליכי ההיריון – בלידה ואחרי הלידה. אני נוסעת ללמד באירופה וגם בישראל".

סמדר רונן. "אספנו בולים כסמל למקומות רחוקים ומסתוריים" (באדיבות המצולמת)

את מתגעגעת לגיל 9, לקיבוץ?
"לא. לא היה לי פשוט בקיבוץ. היו ילדים שהיה להם טוב, לי פחות. אני כן מתגעגעת לעברית, לתרבות הישראלית. אם כי, כשגרים בארץ אז גם נמאס לפעמים. אבל יש בארץ משהו מיוחד ויפה. התגעגעתי לקיבוץ כשההורים שלי עזבו וניסיתי לחזור, אבל זה לא הלך. עשה לי טוב לראות שזה כבר לא היה המקום שלי".

איך מסתדרים בבריטני עם הקורונה?
"אין לי בעיה עם ההסגר כי אני גרה בכפר קטנצ'יק באמצע השדות, ואני יכולה לצאת לטייל. הלכתי היום 5 ק"מ בשדות הפורחים. האביב פה מרהיב".

טובה רוזנבאום | מלבורן, אוסטרליה

פנייתה של טובה רוזנבאום, מתוך 'דבר לילדים' (צילום: דבר)

"אני מעוניינת להתכתב עם בנות 14-13", כתבה טובה רוזנבאום משיכון וייצמן בהרצליה. הפעם התחלתי את החיפוש בפייסבוק. כאפשרות ראשונה עלתה טובה רוזנבאום ממלבורן אוסטרליה. בפרופיל שלה נכתב שהיא במקור מהרצליה. כמה טובה רוזנבאום מהרצליה כבר יש? חשבתי לעצמי. כתבתי לה הודעה, ולא נעניתי. התחלתי לחפש מספר טלפון. שלחתי הודעות לחניכים, דיפלומטים, אנשים מטוויטר. חברה איתרה מספר טלפון קווי.

חייגתי. ענה דובר אנגלית. "הי, מיי ניים איז שי, אנד איי אם קולינג פרום איזראל", אמרתי. דובר האנגלית העביר את הטלפון לאישה, שענתה לי בעברית. היא אכן טובה רוזנבאום, היא אכן מהרצליה, אבל מרחוב אחר, ובכלל רוזנבאום הוא שמה מהנישואין.
אז גם את טובה לא מצאתי.

רות קיאט (פלור) |  מושב עין ורד

"אני מבקשת להתכתב עם בנות ובנים בגיל 11-10", כתבה רות פלור מ"מושב עין ורד, דואר תל מונד". מצאתי אותה כיוון שאחותה הצעירה, איקה, שמרה על שם נעוריה, וכשהשיבה לטלפון בעין ורד, היא היתה יחד עם האחות הבכורה שושקה. רות התברר היא הסנדוויץ'.

הסברתי לאיקה מה אני רוצה, והיא התגלגלה מצחוק מצדו השני של קו הטלפון, והכריחה אותי לחזור על בקשתי בספיקר, כדי שגם שושקה תשמע, ועכשיו שתיהן התגלגלו מצחוק. "חיפשה להתכתב עם בנים", אמרה אחת מהן. "היא הייתה כזו כבר אז?", אמרה השנייה.

מה זה "כזו"?
"כזו חמודה".

רות קיאט (פלור) ממושב עין ורד (באדיבות המצולמת)

 

רות לא זכרה בכלל שהתכתבה. "אני כתבתי? אני לא מאמינה לזה", היא אמרה. היא "נושקת ל-68 בחודש הבא", וכל חייה עסקה ועודנה עוסקת בתעשיית הפרחים.

יצא לך להתכתב עם ילדים?
"אתה חושב שאני זוכרת? יכול להיות שכן. זה ממש לא בזיכרון".

יכול להיות ששמרת איפשהו את המכתבים?
"מי יודע? אולי. אנסה לראות אם אני יכולה לשלוף משהו".

ההתכתבויות היו מקובלות אז?
"זה כן. אמרת, 'דבר לילדים?'"

כן.
"אוי, נחמד. אני חושבת שזו הייתה הדרך להתחבר. להכיר עוד ילדים".

העולם התפתח מאז.
"התפתח, אין בכלל מה לדבר, אם אני רואה את הדרך שהנכדים שלי מתקשרים".

רות קיאט (פלור). "זו הייתה הדרך להתחבר. להכיר עוד ילדים" (באדיבות המצולמת)

את מתגעגעת לזה?
"האמת שכן. לגלות חברויות דרך התכתבות. אהה… אני חושבת שכן, הייתה לי איזה התכתבות. אתה רואה, לאט לאט כשמדברים על זה חוזר לי הזיכרון. אשמח לפשפש בארכיון הפרטי שלי".

למחרת היא שלחה לי במייל 2 תמונות שחור-לבן של בנים שאיתם התכתבה: "אלי אבוטבול ממעוז חיים, בית שאן, וגיל מנהלל". היא לא זוכרת שם משפחה.

אלי בוטבול או אבוטבול (באדיבות המצולם)

 

בארכיון קיבוץ מעוז חיים אישרו שאלי – אבוטבול או בוטבול – למד בחברת הנוער בקיבוץ כילד חוץ, אך לדבריהם לא נשמר כל המידע על המחזורים השונים. באתר הארכיון נמצאה תמונה שלו, ולפיה הוא ממחזור י"ז. בקיבוץ לא יודעים לומר מהיכן היה בארץ. בקבוצות בית שאן השונות בפייסבוק נרשמה היענות לעזור לי למצוא אותו, אבל גם שיתוף בטוויטר לא הועיל עד כה.

את גיל מנהלל זיהתה, על פי התמונה, אצילית אבירן מנהלל. "זה גיל רכלבסקי", היא אמרה, "הוא נפטר". היא נתנה לי את מספר הטלפון של בנו ליאור, שהופתע מאוד מפנייתי.

גיל רכלבסקי מנהלל (באדיבות המצולם)

"השיחה הזו גורמת לי לחייך", הוא אומר, "כי אני הכרתי את אבא על הטרקטור, הוא לא היה מאנשי העט והספר. זה כן מסתדר לי עם ההורים שהוא גדל איתם, ואני מניח שכחלק מזה שהיה בבית 'דבר לילדים', או כל עיתון אחר, עודדו אותו. אם תגיד לי שזה היה בגיל 15 זה יפתיע אותי. אבל גיל 11-10 זה יותר מסתדר, כי בטח הכריחו אותו לכתוב. מהאחים שלו הוא היה זה שהלך לרפת ולשדות. הוא היה פחות תלמיד".

גיל רכלבסקי. "הכרתי את אבא על הטרקטור, הוא לא היה מאנשי העט והספר" (באדיבות המצולם)

בן כמה הוא אמור היה להיות היום?
"בן 68. הוא נפטר מסרטן ב-2011, כמה חודשים לפני גיל 60". לפני כשלושה חודשים, מספר ליאור, גם חיים רכלבסקי, סבו ואביו של גיל, נפטר בגיל 92. "הוא היה מילדי נהלל הראשונים, בנם של טולקה ויעקב רכלבסקי, ממקימי נהלל".