ב-15 בספטמבר 2004 התרחש מחזה יוצא דופן בבית התחתון של הפרלמנט הבריטי, מקום המבוסס בדרך כלל על כללי משחק יציבים ועתיקים, המכובדים על ידי כל הצדדים הניצים בו וסביבו. חמישה מפגינים התפרצו ברעש ובאלימות מופגנת אל תוך ישיבת הפרלמנט וניסו למנוע ההצבעה. לאחר מעצרם התבררה הקלות שבה נכנסו לבית הנבחרים – הם זייפו מכתב המזמין אותם פנימה. מחוץ לפרלמנט התקיימה הפגנה סוערת, שהסתיימה בפצועים, למפגינים ולשוטרים.

על מה סערה בריטניה בספטמבר 2004? אולי יפתיע לגלות שהנושא היה ציד שועלים מסורתי בהשתתפות כלבי ציד. המפגינים ניסו למנוע את ההצבעה על חוק האוסר סוג זה של ציד, המקובל מקדמת דנא באזורים הכפריים של בריטניה, ונחשב, בצורה מעוותת למדי, ל"ספורט עממי". הפרלמנט הצביע בעד הצעת החוק ברוב גדול, והמוחים דיברו באותו יום ואחריו על הרס התרבות הבריטית לטובת התקינות הפוליטית האירופאית.

נזכרתי באירוע מוזר זה בסוף השבוע כאשר בריטניה הכריעה בעד יציאה מהאיחוד האירופי. אקווה שהדברים לא יובנו כתמיכה בציד שועלים, חלילה, אך המוחים העיקשים באותו יום צדקו בדבר-מה: אירופה הרסה חלקים שלמים מרקמת החיים של העם הבריטי.

ואין מדובר רק בזוטות צבעוניות של הפולקלור הבריטי. כאשר בריטניה נכנסה לאיחוד היא הייתה מדינה אשר כלכלתה מבוססת על כרייה של מחצבים וייצור מוצרים. שמו המקורי של האיחוד, שקם ב-1951, היה באופן לא מקרי 'קהילת הפחם והפלדה', ואלו היו הבעז והיכין של החברה הבריטית, המתאוששת ממלחמת העולם השנייה. האזורים התעשייתיים היו בעיקר בצפון אנגליה, ווילס ומקומות נוספים.

חשיפת המשק הבריטי לסחורות אירופיות ולגלובליזציה בכלל, הורדת מכסי מגן ושיחרור ההגבלות על ההון גרמו להון הבריטי לנדוד לעבר השקעות במדינות אחרות, בהן העבודה זולה יותר, ופגעו בתעשייה המקומית. היה רק כוח אחד שהיה מסוגל לעצור את התהליך – ואלו היו איגודי העובדים הבריטים החזקים. זו הייתה הסיבה שראשת ממשלת בריטניה בשנות ה-80', מרגרט ת'אצ'ר, לקחה על עצמה את המשימה של חיסול כוחם של האיגודים. במהלך אלים שברה הממשלה בלונדון את האיגודים, תוך שעשרות אלפי אנשים מאבדים את עבודותיהם ופרנסתם, וחבלי ארץ שלמים מתפוררים תחת מגף הקדמה והגרסה הבריטית לגלובליזציה.

צילום: כריס פייג', מתוך פליקר

פרשנים שונים הביעו תמיהה השבוע כיצד ייתכן שדווקא האזורים העניים ביותר בבריטניה, צפון-אנגליה ו-ווילס, הצביעו בעד יציאה מהאיחוד, בעוד שהם דווקא המקומות שזכו לתמיכה הרבה ביותר מהאיחוד, בדמות סובסידיות ומענקים. אותם פרשנים גילו את הנטייה המקובלת להאשים את החושבים אחרת ממך ב"אי-הבנה", שלא לומר טמטום. הטענה הייתה שאותם אזורים הצביעו "כנגד האינטרס" שלהם. נשמע מוכר, לא?

האיחוד האירופי הוא רעיון נאצל. לא רבים יודעים זאת, אך זכויות היוצרים לרעיון שייכות למשה הס, שהציע אותו כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19, ולכן זכאי לא רק לתואר 'מבשר הציונות' אלא גם 'מבשר האיחוד האירופי'. ככל שהאיחוד האירופי מונע מאירופה לשחזר את ההיסטוריה העקובה מדם שלה הרי שהוא רעיון מבורך וחשוב. אך אין להתפלא שהעם הבריטי, שחלקים גדולים ממנו נרמסו תחת כוחות כלכליים שהשתמשו באיצטלת האיחוד כדי לרוששו, בחר לעזוב את האיחוד, ושואף כיום לקחת את גורלו בידיו.

ישראל מיישמת גירסה קיצונית משל עצמה לגלובליזציה. מזה כעשרים שנה מנוהלת בישראל מדיניות הנקראת "חשיפה", וכוללת הסרת מכסי מגן מעל התעשייה והחקלאות המקומית, גם באופן לא הדדי. כלומר, ישראל מורידה מכסים כדי לעודד ייבוא ממדינות אחרות, תוך פגיעה בתעשייה המקומית, גם מבלי לחתום על הסכם הדדיות עם המדינה שמנגד, הסכם שיבטיח שוק ייצוא לתעשייה הישראלית. ענפי תעשייה שלמים נמחקו בישראל – הטקסטיל, ענף הלבידים – ועשרות אלפים הפכו מובטלים בשל מדיניות זו.

רעיונות נוספים של ליברליזציה, והפיכת ישראל למרכז סחר פיננסי עולמי, עולים וצפים מדי פעם. בשנים האחרונות אנו עדים לרכישות בינלאומית, בקנה מידה אדיר, של חברות ישראליות, לרבות חברות שורשיות ומפעלי תשתית. מאגרי טבע ישראלים נמצאים בידיים זרות. וכן, גם בישראל, ישנם מגזרים ואוכלוסיות אשר נאנקים תחת הגלובליזציה, והעוני הנכפה עליהם בשל מדיניות זו.

ולכן, ייתכן שהברקזיט עשוי ללמד את קברניטי ישראל את השיעור הבא: הפגיעה הכלכלית, האבטלה והעוני, היא גם פגיעה בקהילה, בזהות. צלקותיה של הקהילה הנרמסת והנפגעת אינן נרפאות בקלות. בסופו של דבר, נפגעי המדיניות הכלכלית אינם שוכחים, ולעתים הם מתקוממים ובוחרים אחרת.