ד"ר שולה מולא | מיגור הגזענות

שולה מולא (צילום: יונתן בלום)

בת 47 מירושלים. פעילה בארגון 'אמהות על המשמר' למאבק באירועי אלימות משטרתית כלפי צעירי הקהילה האתיופית. אמא לארבעה

מה כואב: "כל אחד יודע לטפל בילד שקרא לילד אחר כושי או אתיופי מסריח. אבל כשמורה לא סומכת על ילדה שהיא תדע לענות תשובות נכונות, אז הציונים יורדים ב-15 נקודות בממוצע אצל האתיופים. ראיתי שזה מוכחש. הבנתי שאני צריכה כלים יותר טובים, וחזרתי לאוניברסיטה לחקור את נושא הגזענות הסמויה".

מה מניע: "אני מרגישה חוסר הגינות, ואני מזדעזעת מהמחשבה שאסתלק מהעולם כשהוא ככה, מבלי שזה תוקן. צדק חברתי זה חלוקה צודקת של המשאבים. לקבוע תחתית שאף אחד לא נופל ממנה, ולהסיר את החסמים העומדים בפני קבוצות ואנשים. שטפו לנו את המוח שכל אחד צריך לדאוג לעצמו. אני רוצה שנגיד כולנו שאנחנו רוצים מנגנון שפועל לפי צדק – לכולם. לאתיופים, לערבים, לעניים, למבקשי מקלט".

מוטי כ"ץ | הזכות לחיות בכבוד

מוטי כ"ץ (צילום: יונתן בלום)

בן 48 מנווה שאנן תל אביב. מדריך שיקומי למתמודדי נפש בעמותת אנוש. חבר בוועד השכונה, ומיוזמי הקבוצה המחאתית-קהילתית 'דרום תל אביב בקריז'

מה כואב: "עשרה קבין של הזנחה ירדו על תל אביב ו-9 מהם לקחה נווה שאנן. כשהגעתי הנה פגשתי את אלו שלא הצליחו, כמו המשפחה שלי, להימלט מפה בשנות ה-60. פה רואים את העוול החברתי, כי האנשים הללו צעקו והיו נחושים לפחות כמוני, אבל אף אחד לא ספר אותם, כי אלה האנשים שלא סופרים."

מה מניע: "כאן רואים את העוול החברתי. הבנתי הרבה מהדברים שבהם הקפיטליזם חטא. אני מגדיר עצמי קפיטליסט, אבל הבנתי מה זה צדק חברתי. פתאום אתה רואה את השכנים שלך, ששנים לא התייחסו אליהם. זה בא לי מהקרביים. וכל אדם חדש שהכרתי הגביר את הצורך שלי לזעוק"

ריקי כהן בן לולו | הזכות לדיור

ריקי כהן בן לולו (צילום: יונתן בלום)

בת 43 מאשדוד. פעילה מזה 8 שנים במאבק הדיור הציבורי ובתנועת ה'לא נחמדות לא נחמדים'

מה כואב: "ב-2011 היה מקובל מאוד לדבר על 'דיור בר השגה', אבל אני חושבת שהצלחנו להכניס את הנושא של הדיור הציבורי לשיח הציבורי. אנחנו עדיין רחוקים מלהגשים את המטרות המאבק שלנו, אבל הצלחנו לשפר את החיים של אנשים. לדאוג לתקציב לשיפוצים לאנשים, להגדיל מעט את רכישת הדירות לדיור הציבורי".

מה מניע: "אני משתייכת לאחת הקבוצות הכי חלשות בחברה. אישה שחיה בעוני, חד הורית, בעברי נפגעת אלימות. הכשל של המערכות בטיפול באנשים, בהתייחסות אליהם, הביא אותי למאבק. אני בו כבר שמונה שנים, 24/7. זה לא קל ולא פשוט, יש לזה מחירים. הייתי מאלה שנפלו בין הכיסאות, והיום במקום שאני נמצאת, אני חושבת שאין לי את הפריווילגיה לחזור למקום של שתיקה. כשאת יודעת שאת יכולה להוביל שינוי, את מרגישה משקל של אחריות שנמצא על הכתפיים. מבחינתי בלתי אפשרי ללכת אחורה".

אלירן קוזליק | זכויות עובדים

אלירן קוזליק (צילום: יונתן בלום)

בן 43 מאלפי מנשה, נשוי +4, יו"ר ועד עובדי מפעל טבע כפר סבא

מה כואב: "בשנים האחרונות נאבקנו נגד פיטורים גדולים בטבע. בכפר סבא הצלחנו להגיע להסדר להוצאה של אנשים לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים, אבל באתרים אחרים של טבע היו צמצומים גדולים וסגירת מפעלים. אם טבע עד היום הייתה חברה ישראלית עם סניפים בעולם, לצערי היא הפכה להיות חברה עולמית עם סניפים בישראל. וזה כואב".

מה מניע: "כשנכנסתי לראשונה לתפקיד, מה שהניע אותי זה הרצון לתמוך בעשייה המיוחדת הזו, לשמור על העובדים, על הזכויות שלהם. אתה נשאב לזה. כשאני רואה פגיעה בעובדים זה לא מאפשר לי לעבור לסדר היום. הוועד הוא הקשר שבין ההנהלה לעובדים. ככל שיש שיתוף פעולה, יש גם יותר הצלחה".

אייל כהן | זכויות בעלי מוגבלויות

אייל כהן (צילום: יונתן בלום)

בן 55 מקיבוץ בית אורן. יו"ר הארגון לקידום זכויות הנכים, ומוביל קבוצת 'הנכים הופכים לפנתרים'

מה כואב: "ב-2016 חליתי. בשבעה החודשים הראשונים הייתי בלי כלום. אמרו לי שאני לא יכול לתבוע כי עבדתי. הענישו אותי כי עבדתי. למזלי הייתה לי משפחה תומכת שדאגה לי עד שהכירו בי. זה גרם לי להתמרמר מאוד. כל חיי שילמתי מיסים וכשנפלתי זרקו אותי. לאף רשות לא היה אכפת, ואם לא הייתה לי משפחה תומכת אני לא יודע איך הייתי עובר את זה. ויש הרבה שאין להם גם את זה".

מה מניע: "לראות את האוכלוסיה המוחלשת חיה בכבוד, לא נזקקת לאף אחד, יכולה להתנהל בכוחות עצמה בלא הגבלות כלכליות, הגבלות של נגישות, הגבלות נפשיות. על זה אני נאבק. אנחנו כמו פרות – מי שמפסיק להניב חלב שולחים אותו למות. בגלל זה יצאתי להילחם מול הרשויות. להביא לכך שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם."

אלה סמילנסקי | זכויות המטפלות הסיעודיות

אלה סמילנסקי ואולג רבין (צילום: יונתן בלום)

בת 53 מקריית מוצקין. עלתה ארצה ב-1990 עם תואר שני בפילולוגיה, ספרות והוראה. עובדת כ-23 שנים בתחום הטיפול והסיעוד. חברת ועד הפעולה הארצי של המטפלות הסיעודיות שהוקם ב-2017

מה כואב: "אנחנו מחוייבות מול החברות לתת כמות מסויימת של שעות. אבל ברגע שמטופל הולך לעולמו, למשל, או שהוא עובר לבית אבות, המטפלת מאבדת חלק משכרה, ולחברות הסיעוד אין מחוייבות לספק לה את השעות שהפסידה. היא נשארת ללא פרנסה עד שימצאו לה מישהו במקום. 30 שנה הענף הזה לא משתנה, שחוץ מלהטיל על המטפלות דרישות נוספות, והגיע הזמן לשינוי".

מה מניע: "אף אחד לא מעריך את העבודה של המטפלות. אני רוצה שהעבודה הזו תהפוך למקצוע מכובד, שהשכר ותנאי ההעסקה שנקבל יהיו ראויים בהתאם לעבודת הקודש הכל כך קשה, גם מנטלית וגם פיזית, שהמטפלות עושות. שיהיו הכשרות כמו שנעשה בחו"ל. כל ניצחון קטן שיש לנו דורש השקעה של המון זמן וכוח נפשי. אני מאמינה שנצליח, ושהנשים שעובדות במקצוע ירגישו עצמן יותר בטוחות בעתיד שלהן וגאות בעבודה שלהן."