אלה תנאי הפתיחה: מנופאי עובד לבד. יושב בקבינה קטנה 50 מטר מעל האדמה, לבד, לפעמים 100 מטר מעל האדמה, לבד, 12 שעות ויותר. הקשר היחיד שלו עם העולם הפרוש תחתיו הוא עם האתת (עובד שמכוון את המנוף מלמטה), או עם מנהל העבודה. רוצה לרדת? עניין מורכב, שיכול להימשך 20 דקות ויותר. וגם אם באתר הבנייה יש מנוף נוסף, המנופאי לא בהכרח מכיר את הקולגה שיושב לבדו בקבינה של המנוף הסמוך.

"אנחנו לא עובדים במפעל שרואים אחד את השני כל יום", אומר דן ורשבסקי, יו"ר הוועד הארצי של מפעילי עגורן צריח, "המנופאים עובדים לבד". ב-2015 הצטרף ורשבסקי, מפעיל עגורן בעצמו, לחבורה שהובילה את מהלך ההתארגנות של מפעילי העגורנים, שביקשו לעשות סדר בענף הסובל מליקויים רבים. אבל איך מאגדים עובדים בודדים?

שקיעה מגובה המנוף כפי שלכד אותה המנופאי ניסים ללוש

"קשה לדמיין את ההתאגדות הזו קורמת עור וגידים בלי הרשתות החברתיות, ובמיוחד וואטסאפ", אומר ורשבסקי, ובמכשיר הטלפון שלו לא מפסיקות לקפוץ עוד ועוד הודעות בקבוצות המנופאים השונות. "בסוף היום זה יכול להגיע גם לאלפי הודעות", הוא מחייך. "זה נותן גם מענה מסוים לבדידות. אתה לבד בקבינה, ואנשים מפטפטים. זה מתחיל מסיפורים מהמנוף, אבל מהר מאוד לומדים להכיר גם כמה ילדים יש לכל אחד בבית. זה מה שבונה קבוצה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הצצה באחת מהקבוצות בטלפון שלו מגלה תמונות נוף נפלאות. פרספקטיבה אחרת. מנופאים הם אנשים שרגילים להביט על הכל מלמעלה.

החתמה דיגיטלית במקום טפסים

הוועד של ורשבסקי הוא יצור מיוחד בנוף העבודה המאורגנת, שהותאם לתנאים המיוחדים שבהם פועלים המנופאים. כיוון שמדובר בעובדים שעוברים מאתר לאתר וממעסיק למעסיק אחת לכמה חודשים, ההתארגנות שלהם ארצית. את המשאים ומתנים הם מנהלים מול התאחדות בוני הארץ, וחלק גדול מפעולת הוועד מוקדש ליצירת סטנדרטים של עבודה ובטיחות לכל הענף. הוועד נלחם גם נגד תופעות של חאפרים, שעולים למנופים ללא הסמכה, או במקרים של אלימות כלפי מנופאים מצד מנהלים באתרי בניה.

הנוף מהמנוף (צילום: ניסים ללוש)

מביט על הכל מלמעלה (צילום: ניסים ללוש)

"התחלנו להתארגן ב-2015, כחודש לפני שהתפוצץ הסיפור עם קטי קרקולוב, המנופאית שפוטרה באשקלון, כי סירבה לעלות על מנוף בסופת רוחות", הוא מספר. השיח הציבורי סביב בעיות הבטיחות בענף הבניה היה אז עדיין בחיתוליו, ומבחינת ורשבסקי וחבריו, בטיחות בעבודה היתה הגורם המרכזי שדחף אותם להתאגד ולהיאבק על תנאיהם.

"המטרה הייתה להחתים כ-400 מנופאים להסתדרות כדי לבנות גוף יציג ולנהל משא ומתן", הוא משחזר. "בהתחלה היינו רצים עם טפסים, עוברים מאתר לאתר, ומחתימים טופס טופס. אם היינו ממשיכים ככה, עד היום לא היינו מסיימים. אבל אז רצה הגורל והתקבל אישור להשתמש בממשק החתמה דיגיטלי, שההסתדרות פיתחה לראשונה בהתאגדות של עובדי פלאפון. החתמה דרך אתר אינטרנט, עם אישור באמצעות קוד שנשלח למכשיר הסלולרי. מרגע שקיבלנו את זה, תוך חודשים ספורים הגענו למספרים שאליהם שאפנו. השילוב של ההחתמה הדיגיטלית והוואטסאפ הפך את מה שנראה לנו כבלתי אפשרי לאפשרי".

בזכות ההודעות הקוליות

בהבדל מהתארגנויות עובדים אחרות בהן לפייסבוק היה תפקיד מרכזי, אצל המנופאים דווקא וואטסאפ היתה המפתח שבזכותו הצליחו לגשר על פערי תרבות ושפה. מחצית מהמנופאים הם עולים מחבר המדינות, רבע הם ערבים ישראלים ורבע יהודים צברים. ההודעות המוקלטות, שוואטסאפ מאפשרת, סייעו מאוד להתגבר על מגבלות התקשורת הכתובה. "כיום, הוועד מפעיל קבוצות כלליות בעברית, ערבית ורוסית; קבוצות מקומיות למנופאים בדרום ולמנופאים בצפון; וגם קבוצות מפולחות על פי החברות בהן מועסקים המנופאים".

דן ורשבסקי. "אנחנו לא עובדים במפעל שרואים אחד את השני כל יום. המנופאים עובדים לבד" (צילום: אורן כהן דוברות ההסתדרות)

הקבוצות מאפשרות, לדברי ורשבסקי, תקשורת דו כיוונית והצפת נושאים וצרכים מהשטח אל הוועד. סוגיות כמו התמודדות עם רוחות, ליקויי בטיחות ואירועים אחרים, שבהם הוועד טיפל וסייע, התחילו מהתכתבויות בקבוצות, וכך גם סוגיות שנכנסו למשא ומתן הקיבוצי ולסדר היום המשותף. למשל המאבק להתקנת כפתורי מצוקה בקבינות. "זה צורך שעלה", הוא מספר, "אחרי שאחד החברים כתב בקבוצה על המצוקה שחש כשהרגיש רע, כשהוא לבד בקבינה".

ויש גם חיסרון. "חלק מהמנופאים עזבו את הקבוצות הגדולות בגלל שמעמיסים עליהם בהודעות", מספר ורשבסקי. "פתחנו גם קבוצות שקטות שרק המנהלים יכולים לשלוח בהן הודעות. אבל למרות העומס", הוא מוסיף, "דווקא לקבוצות הפתוחות תפקיד חשוב. וואטסאפ מאפשרת לנו לשמור על קשר בעבודה השוטפת. וליו"ר ועד ארצי היא כלי עבודה מדהים".