אמיר בראון, נציג איגוד עובדי הסלולר ההייטק והאינטרנט בהסתדרות, ליווה את עובדי ECI כשהחלו להתאגד בראשית 2016. במהלך משא ומתן על הסכם קיבוצי, בדצמבר 2017, מודיעה ההנהלה על פיטורי מאה עובדים. בעקבות זאת מחליטים העובדים לצאת למאבק שיתדרדר במהירות לאחת השביתות הסוערות של השנים האחרונות. את אירועי אותם ימים הוא תיעד ביומן שחלקים ממנו מפורסמים כאן.

12 בפברואר 2018 | הסוף

העננים של המאבק כבר מתפזרים. אני עושה רוורס בחניית האורחים של ECI ובזווית העין מזהה רכב עם לוחית רישוי של איי מרשל. בשנייה הראשונה אני לא מבין מה הוא עושה כאן. עושה אחד ועוד אחד ונזכר – רני רהב הוא קונסול הכבוד של מדינת האיים מהאוקיינוס הפסיפי. כנראה שבימים אלו הם יעשו הכל כדי לשפר את התדמית של החברה, כדי להשכיח את ההתנהלות הבריונית שלה כלפי עובדיה, לנקות ממנועי החיפוש באינטרנט את העמידה המאוחדת ביותר מול ניסיון שבירת ההתאגדות הברוטלי ביותר שנהגה הנהלה כלפי עובדים בהייטק הישראלי.

את הזיכרון האנושי אי אפשר למחוק, ובדברי ימי ההיסטוריה צריכה להירשם האמת, האמת על מאבק גדול של עובדים שבתוך עולם עבודה של "כל אחד לעצמו" בחרו לעמוד בצורה איתנה אחד לצד השני. זהו סיפור מאבקם של עובדי ECI  למען הסכם קיבוצי ולמען הכרה בהתאגדותם. מאבק שנמשך כשנתיים וחצי, החל מיוני 2016 ועד לנובמבר 2018, והגיע לשיאו בחורף 2018-2017.

17 בדצמבר 2017 | סולידריות

מזה כמה ימים מונחת חרב הפיטורים על צווארם של עובדי טבע. במשק עושים שביתת סולידריות ומקומות עבודה רבים שובתים עד 12. אל מטה החברה בפתח-תקווה מגיעים גם עובדי ECI להביע סולידריות. "היום זה הם, ומחר אלה יכולים להיות אנחנו" הם צועקים, ואין להם מושג עדיין כמה מהר המשפט השחוק הזה הולך להתגשם.

בשלב הזה הוועד ב-ECI קיים כבר שנה וחצי. החברה, שבשנות התשעים הייתה אחת מספינות הדגל של ההייטק הישראלי עם 5,000 עובדים, הצטמקה וב-2017 נותרו בה רק 900 עובדים בישראל. עיקר העבודה עברה לסניפים חדשים שנפתחו בסין ובהודו ובהם החברה מעסיקה בערך את אותה כמות עובדים בתנאים הרבה פחות טובים.

20 בדצמבר 2017 | קיבלתם החלטה? תעמדו בה

אבי זיו רושם בוואטסאפ של קבוצת הוועד: "חברים, יצאתי כרגע משיחה עם גיורא, הם רוצים להוריד 100 עובדים".

רעידת אדמה. הלם.

הייתה זו יריית הפתיחה במאבק שלא היה כמותו בחברת הייטק בישראל, ומעטים דמו לו בעולם העבודה. אף אחד לא תיאר לעצמו לאן יתגלגלו הדברים מאז אותה הודעה.

מנקודה זו, החל מסע של מלחמה על ההתאגדות ב-ECI. מסע שאחריו יחסי העבודה כבר לא יהיו אותו הדבר.

כשהוקם הוועד ב-2016, ההנהלה הכירה די מהר בהתאגדות. היא לא ניסתה להילחם בה והצהירה שהיא מוכנה להיכנס למשא ומתן כדי להגיע להסכם קיבוצי. נקבעו ישיבות ועוד ישיבות. שנה וחצי של ישיבות שלא הובילו לשום התקדמות. השיחות מאוד מנומסות, מלאות בהצהרות על כוונות טובות ועל רצון בשיתוף פעולה. בין לבין יש גם אמירות על כך שההסתדרות לא רלוונטית למקום עבודה כזה, על כך שהרצון לביטחון תעסוקתי בענף ההייטק הוא אשליה. אבל אין ניסיון אגרסיבי לפגוע בהתאגדות. אנחנו מבינים שאנחנו במשא ומתן קשה עם הנהלה לא פשוטה, אבל מאמינים שעוד מעט ונגיע לפתרון.

לקח לנו כמה רגעים אחרי שקיבלנו את הודעת הוואטסאפ של אבי כדי להבין במה מדובר. זה לא עניין של מה בכך. כבר חווינו במהלך השנה וחצי של ההתאגדות הזאת כמה שינויים קטנים פה ושם. בדרך כלל זה הסתיים בחוסר הבנה, משהו שנפתר בשיחה או בקצת הפעלת שרירים. זה לא היה המצב הפעם. זו רעידת אדמה. מנקודה זו, החל מסע של מלחמה על ההתאגדות ב-ECI. מסע שאחריו יחסי העבודה כבר לא יהיו אותו הדבר.

קיבלתי את ההודעה בדרכים, ומיד כיוונתי את הוויז לכיוון רחוב הסיבים 43, פתח תקווה. קודם כל – להיות איתם. אני עוד לא יודע מה אני הולך להגיד להם, נחשוב בדרך, אבל קודם כל – להיות איתם. בינתיים הוואטסאפ של הוועד משדר את הפאניקה שעולה מהשטח. בדיוק יצא מייל מהמנכ"ל לכל העובדים שמבשר להם שאנחנו הולכים להיפרד מ-100 עובדים. אנשים מבולבלים, לא מבינים מה ההודעה הזאת אומרת ושואלים מה הוועד יכול לעשות עם זה.

אנחנו נכונים למאבק צודק וארוך, שבו לא נחשוש להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו

תוך כדי שיחת ועידה עם חברי הוועד אני כבר מגיע לחניית החברה. אנחנו מחליטים כמה דברים: קודם כל, לעבוד על הכנה ואישור של סכסוך עבודה, במקביל אליו גם הודעה לתקשורת, ובנוסף לכך מחר על הבוקר הולכים להפגין מול ביתו של הבעלים, שאול שני. מחר בבוקר נעשה אסיפת עובדים ובינתיים מוציאים לכל העובדים הודעה בקבוצות הוואטסאפ:

"עובדים יקרים שלום. היום, לרגל סיום חג האורים, יצאה ההנהלה בהודעה חשוכה לצמצם כמאה עובדים מהחברה. אפילו בשביל הנהלה כמו שלנו היינו מצפים למעט יותר רגישות. אנו מודיעים חד משמעית: לא ניתן למהלך האכזרי הזה לעבור. נגמרו הימים של חוסר תום הלב החד צדדי שההנהלה רגילה אליו. אנחנו נכונים למאבק צודק וארוך, שבו לא נחשוש להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו. מחר נקיים אסיפה בה נעדכן אתכם על ההמשך. ועד העובדים."

ללכת להפגין אצל שאול שני לא היה דבר של מה בכך. הרעיון עלה בתקופה האחרונה אבל העלה בקרב הוועד, וגם בקרב הפעילים כשהעלו את זה מולם, כל מיני הסתייגויות. עכשיו אנחנו, יקי (יקי חלוצי, יו"ר איגוד הסלולר ההי טק והאינטרנט בהסתדרות), אופיר  (אופיר לוי, יו"ר הועד ב-ECI) ואני, הצבנו את זה כדבר שחייב לקרות. שכל הדיבורים המנומסים האלה כבר לא מתאימים למצב שבו הם פשוט 'יורים עלינו' בלי היסוסים. כלפי הוועד אנחנו מציבים את זה כדרישה שחייבים לעמוד בה, ומתחילים לפעול בשביל זה: אני נוסע להסתדרות לקחת מגפון ושלטים, חברי הוועד מתחילים לעשות טלפונים לפעילים ולגייס אותם למחר בבוקר.

בינתיים הוועד מתחיל להוציא הודעות לפעילים. אני רואה בוואטסאפ שהם כותבים שאנשים חוששים, וקשה להודיע מהערב למחר בבוקר, אז אני לוחץ עליהם: "קיבלתם החלטה? תעמדו בה. אתם לא נסוגים. בטח לא על ההתחלה. מה שחשוב זה שאתם תשדרו ביטחון לאנשים. הם יבואו". בדרך הביתה אני קופץ לכפר שמריהו, לראות את הבית של שאול שני. כבר חושך, עוצר ליד הבית בכתובת, אין שלט עם שם, אבל אני שואל שכנה שמאשרת לי שזה הבית. נראה כמו בית שנועד להפגנות סביבו, עם כר דשא גדול לצידו. אני מקיף אותו כדי לראות באיזה צד הכי טוב לעמוד ומגלה שהסיבוב שאני נדרש לעשות הוא די גדול.

21 בדצמבר 2017 | מחסום הפחד נשבר

הבוקר מגיע. אני נוסע עם המגפון והשלטים לכיוון כפר שמריהו. קבענו שם ב-7:00. מהלחץ אני מגיע 20 דקות קודם כדי לגלות שאבי  מהוועד כבר שם. ביחד אנחנו פורשים את השלטים על הריצפה ומתחילים לרשום סיסמאות שעולות לנו: "שאול שני קח אחריות"; "100 עובדים זה לא רק מספר"; "שאול גם לנו יש משפחות"; "עובדים הם לא מספרים באקסל"; "ECI הבית שלי".

פה זה הייטק, זה לא חברת חשמל, זה לא מקום עבודה של ההסתדרות. העובדים לא אוהבים דברים כאלה

אני מרים את הראש מהשלטים ורואה ששאר החברה כבר הגיעו. בערך 20 עובדים. אני לא זוכר מי זה היה שלקח את המגפון והתחיל לצעוק אבל ברגע אחד מחסום הפחד נשבר. בתוך כל המצב הנוראי שנקלענו אליו דווקא המעשה הזה מצליח להחדיר איזו רוח נעורים באנשים, רוח שהם לא ציפו מעולם לקבל ממקום העבודה שלהם.

אנחנו חוזרים לחברה לישיבה ראשונה של הוועד במאבק הזה. במסדרונות אנחנו מקבלים כבר תגובות אוהדות של עובדים. כאלה שרצו לקחת חלק ולא יכלו, כאלה שכועסים שלא הזמינו אותם, וכאלה ששואלים מתי הפעם הבאה.

"פה זה הייטק, זה לא חברת חשמל, זה לא מקום עבודה של ההסתדרות. העובדים לא אוהבים דברים כאלה". כמה פעמים שמעתי את האמירות האלה מאז שהצטרפתי להתאגדות ההייטק והסלולר. ממי לא? מהנהלות, מעובדים, מחברי ועדים. מחברי הוועד של ECI עצמם. אני כל כך שמח להיכנס לישיבת הוועד הראשונה במשרד של אופיר, שיהפוך למטה המאבק והבית השני שלי לשבועות הקרובים. הם כבר יושבים מבסוטים מעצמם ואני מסתכל עליהם מהדלת. "פה זה הייטק, אה?" אני אומר. "העובדים לא יתחברו לדברים כאלה".

זה לא ניסיון לפטר 100 עובדים, זה ניסיון לשבור את הוועד. אם המהלך הזה מצליח, יום אחר כך אין ועד ב-ECI

כל כך שמחתי שסוף סוף נהיה סדק בקיר הזה של עובדי ההייטק, שנתפסים ובעיקר תופסים את עצמם ככאלה שלא יצאו להיאבק על מקום העבודה שלהם. שלא ילכלכו את הידיים שלהם ויפתרו כל מחלוקת בצורה מנומסת ונעימת הליכות. שלא יכולים להזדהות עם הפועלים השחורים, שלא רוצים להזדהות עם ההסתדרות, שלא צריכים בכלל להיאבק כי הם יכולים למצוא מקום עבודה אחר עם הכישרון שלהם. שכל אחד מהם דואג רק לעצמו.

בשלב הזה אני יכול לראות על כל אחד מחברי הוועד את שינוי הזהות הזה. חלק מקבלים אותו בכיף, כאילו חיכו כבר הרבה זמן שיפרוץ מהם, לחלק זה יותר קשה, זה תהליך. אבל המציאות עכשיו מאיצה את התהליך הזה, וגם מוכיחה את החובה להיאבק כדי להישאר קיימים. הם קיבלו הוכחה ברורה ומצערת לכך שכאשר ניסינו בדרכים דיפלומטיות להגיע להסכמות, ניסו פשוט לפרק את ההתאגדות.

אופיר, שהגיע חולה לישיבה, מעלה את ההבנות שלו: "זה לא ניסיון לפטר 100 עובדים, זה ניסיון לשבור את הוועד. אם המהלך הזה מצליח, יום אחר כך אין ועד ב-ECI. כולנו הולכים הביתה, ואחרינו עוד מלא עובדים שיחליפו אותם בסינים והודים".

נתנו לעובדים את הלגיטימציה להביע את מה שהם מרגישים כלפי המעסיק שלהם והם לוקחים את זה בשתי ידיים

חלק מהחברים בוועד תולים תקווה בתקשורת. "ברגע שהעניין ייצא לתקשורת", הם חושבים, "ההנהלה לא תוכל לעמוד בזה כי זה יפגע בתדמית, במשקיעים, בלקוחות". זו דוגמה קלאסית להסחות דעת של חברי ועד מהמאבק החשוב על השטח, על הלב של העובדים. ועדי עובדים הרבה פעמים מחפשים דרכים לעקוף את הצורך לגייס את העובדים למאבק. בהייטק זו מחלה נפוצה במיוחד. תקשורת, עורכי דין, יועצים, חברות יח"צ, כל מיני פונקציות שאפשר לרכוש בכסף ויחליפו את האתגר הכי קשה – יצירת אמון אמיתי עם העובדים כך שיהיו מוכנים ללכת אחריך למאבק. לא בגלל התפקיד, לא בגלל הדרגה או השכר, אלא כי הם סומכים על מה שאתה מייצג.

22 בדצמבר יום שישי, 10:00 בבוקר | הזעם התפרץ

אני שוב בדרך לכפר שמריהו, הפעם לקבלת שבת מול הבית של שאול שני. בקבוצת הוועד אמרו אתמול שיהיו 50 איש ועדיין קיים חשש שלא יבואו באמת. אני חושב שקבלת השבת הזאת היא יריית הפתיחה של מאבק השטח של עובדי ECI. שמחתי לגלות ש-50 היתה תחזית פסימית. מה שיותר הפתיע אותי זה שהפסימיות הייתה לא רק בהערכת הכמות. הזעם שיצא מהאנשים כלפי הבית שהם בכלל לא יודעים אם יש בו מישהו. היה בזה משהו מאוד עצוב אבל גם מאוד יפה. אנשים מבוגרים שמוציאים כל כך הרבה זעם, בצעקות ובצפירות של זמבורות – נראה שיש כאן משהו שהצטבר במשך הרבה שנים. והנה, נתנו לעובדים את הלגיטימציה להביע את מה שהם מרגישים כלפי המעסיק שלהם והם לוקחים את זה בשתי ידיים. מה שפחדנו לדרוש מהעובדים לפני יומיים, התברר כמשהו שהעובדים דווקא מאוד רצו שידרשו מהם.

הרבה פעמים ועדים חוששים לדרוש מהעובדים לעשות מעשה. מפחדים שזה רק ירחיק את העובדים מהוועד. יש בכך תפיסה של הוועד כספק שנותן שירות לעובדים ולא כמנהיג שלהם. מה שמדהים הוא שכמעט בכל המקרים בהם ראיתי שהוועד באמת דרש מהעובדים לקחת חלק, העובדים שיתפו פעולה ברצון. אנשים, מסתבר, אוהבים שרואים בהם ערך חיוני, שיש למעשיהם משמעות, שהם חשובים, שהם לא סתם עציצים שחתמו על טופס ומשם עושים בשבילם את העבודה. אף אחד לא רוצה להיות מובל על ידי אנשים שחוששים להוביל אותו.

24 בדצמבר, 8:00 בבוקר בחניון הגדול | כאילו האדמה בוערת

להפגנה הגיעו בערך 200 עובדים. לא היו מספיק חולצות לכולם. בהתחלה חששנו שאנשים יתביישו ללבוש את החולצות שהכנו לפני שכל הבלאגן התחיל ורשמנו עליהן 'נאבקים למען הסכם קיבוצי'. טוב שנשארנו עם המשפט הזה והדגשנו שהמאבק הוא לא רק על הפיטורים האלה.

מעכשיו עד לתום המאבק די ברור שאף אחד כבר לא עובד. אנשים מסתובבים במסדרונות, מתגודדים בחניונים, בפינות הקפה, במשרדים, מדברים על מה יהיה

מה שהיה חשוב בהפגנה היה בעיקר החיזוק המורלי שהעובדים נתנו אחד לשני. ההפגנה היתה הצהרה במקום העבודה שעברנו לשלב חדש במאבק. שלב עם הרבה רעש, הרבה אסיפות. בסוף ההפגנה התיישבו העובדים בכניסה לחניון המנהלים, וכמו בתסריט עליו לא חלמו, הגיע עדי בילדנר (סמנכ"ל משאבי אנוש) עם המכונית היוקרתית שלו, והמשטרה נאלצה להורות לו להסתובב.

אם קבלת השבת אצל שאול שני היתה יריית הפתיחה של המאבק מחוץ לחברה, אז ההפגנה נתנה את האות למאבק בין כתלי החברה. אחרי ההפגנה האווירה בחברה תוססת לחלוטין. מעכשיו עד לתום המאבק די ברור שאף אחד כבר לא עובד. אנשים מסתובבים במסדרונות, מתגודדים בחניונים, בפינות הקפה, במשרדים, מדברים על מה יהיה. מעכשיו לעכשיו נקבעות אסיפות עובדים. הרבה מאוד רעש בחברה. חברי הוועד מביאים זמבורות ו-ווזלות, החצוצרות מהמונדיאל בדרום אפריקה. זה אולי נשמע מצחיק, אבל יש לרעש שלהן אפקט מאוד חשוב. הוא חוצה קירות וקומות, רעש שיותר משמעצבן לשמוע אותו מקרוב, מפחיד לשמוע אותו מרחוק. לנסות לדמיין מאיפה מגיע הרעש, לא מהקומה שלי… באיזה אגף… מכמה כיוונים. כל הרעש הזה מייצר אווירה של חוסר שליטה במקום העבודה, כאילו האדמה בוערת ואתה לא יודע מאיפה הולכים לצאת עובדים עוד מעט.

1 בינואר 2018, יום שני | רוח של חיים

היום העשירי מאז הודיעה החברה על כוונתה לפטר 100 עובדים. בערב אמורה להתכנס עוד פגישת משא ומתן. היא  נקבעת ל-19:00 בערב כשאין עוד עובדים בבניין. לפניה, בצהריים, עדי בילדנר מכנס באחד האולמות ישיבה של מנהלים שהכותרת שלה מדברת על השינויים הארגוניים. מה שנבין אחר כך מחברים שהיו בפנים זה השיחה עסקה בעיקר ביצירת פילוג בין מנהלי הביניים לשאר העובדים. נערכה הסברה מדוע מהלך הפיטורים הוא הכרחי להצלחת החברה, כמו כן כיצד לנהוג בעובד ששובת.

מאותו רגע עד לתום הישיבה בערך 200 עובדים מסתובבים מסביב לאולם ועושים רעש מחריש אוזניים

בינתיים הוועד מחליט לכנס את כל העובדים מחוץ לאולם, מחלק להם עוד זמבורות ומשרוקיות, ומאותו רגע עד לתום הישיבה בערך 200 עובדים מסתובבים מסביב לאולם ועושים רעש מחריש אוזניים.

התמונה הזאת באמת קשה לתיאור: המוני עובדים הולכים במעגלים ושורקים ללא הפסקה בכלים שונים: זמבורות, משרוקיות, צופרים, סירנה של מגפון. חלק מהעובדים אפילו השיגו אטמי אוזניים איתם הם מגיעים לאסיפות.

עובדים עוברים לידי עם חיוך ואומרים "בחיים לא האמנתי שיהיה פה פעם דבר כזה", או "אף פעם לא דמיינתי שכך אתנהג במקום העבודה שלי". היתה בזה, כמו בהרבה חלקים בתוך המאבק הזה, לצד הכאב והתסכול, גם הרבה רוח של חיים, איזושהי אווירה שאני מכיר מימי בתנועת הנוער, של אחווה מהולה במשחקיות. של הווי תרבותי שנוצר בין העובדים מסביב למחאה. שזה לא רק תשלום מחיר לקחת בה חלק, שזו זכות.

בסדר, שובתים, אבל איך בדיוק? איך דואגים שכולם ייקחו חלק? מה עושים עם מי שמתנגד? מה ההנהלה יכולה לעשות מול זה? האם זה באמת יפגע בהנהלה? כמה זמן יכולים להחזיק?

בערב, ההנהלה שולפת שפן נוסף מכובע הציניות שלה: הם טוענים שבהליך הפיטורים הזה הם פועלים לפי הסכם התעשיינים אליו הם מחויבים. מה זה הסכם התעשיינים? גם כל אחד מהצד שלנו שהיה בחדר שאל את זה. עורכת הדין של ההנהלה חיפשה בנרות משהו שבו יהיה אפשר להיאחז ומצאה הסכם ענפי שנחתם בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים בינואר 1967(!). במסגרת אותו הסכם מלפני חמישים שנה מנוסחת שיטה למהלך פיטורים במסגרתו ההנהלה מציגה רשימה והוועד יכול להציג רשימה חלופית של מפוטרים אבל לא לשנות את מספר המפוטרים.

חשוב להבין כמה נטול קונטקסט, הזוי ושקרי זה היה מצד ההנהלה לטעון שהם מכבדים את ההסכם הזה. במשך שנה וחצי של שיחות איתנו הנושא מעולם לא עלה. יותר מכך, עלתה כל התנגדות לאיזשהו הסכם קיבוצי, ועל חוסר הרלוונטיות של הסכמים כאלו להייטק. ועכשיו אותה הנהלה מתגדרת בהסכם שנחתם עם תעשייה אחרת בשנת 67'? הזוי.

2 בינואר 2018, יום שלישי | פעולת גרילה סודית

אנחנו נפגשים לישיבת ועד. עוד שלושה ימים לפקיעת תקופת הצינון של ה-14 יום, ואנחנו לא סגורים בדיוק על מה נעשה כשהם יפוגו. בסדר, שובתים, אבל איך בדיוק? איך דואגים שכולם ייקחו חלק? מה עושים עם מי שמתנגד? מה ההנהלה יכולה לעשות מול זה? האם זה באמת יפגע בהנהלה? כמה זמן יכולים להחזיק? המון שאלות שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים לתת עליהן את הדעת. והשיחות שהיו עד כה בנושא מביאות איתן הרבה תסכול. מרגישים שההנהלה תוכל להתמודד עם הרבה מהרעיונות שעולים בשיחה, בין אם על ידי העברת עבודה לסניפים שלהם בהודו ובסין, בין אם על ידי הפעלת החברה בעזרת מנהלים ושוברי שביתה. הזמן אוזל ואנחנו חוששים שכל המאבק הזה יתפוגג אם השביתה לא תצליח באמת לפגוע בסדר היום של החברה ולגרום להם להזיע.

השביתה לא צריכה להיות סתם הפסקת עבודה. אלא שצריכה להיות פעולה שתזעזע את אמות הסיפים של הבניין הזה

אז עולה המחשבה על כך שהשביתה לא צריכה להיות סתם הפסקת עבודה. אלא שצריכה להיות פעולה שתזעזע את אמות הסיפים של הבניין הזה. שהזעזוע הזה יהדהד כמה שיותר רחוק. המחשבה היא לחסום את הכניסות לבניין ולא לאפשר לאף עובד להיכנס. הרעיון הזה מתחיל להירקם וגורם להרבה לחץ לצד התרגשות. על המבצע ממונה אבי כהן, ה"קמב"ץ" שלנו, שמתחיל לחשוב איך עושים את החסימה הזו. כמה שערים יש, כמה אנשים צריך, מה הציוד הדרוש. אלו השאלות שעובד הייטק מעל גיל 50 מתחיל לעסוק בהם. האמת, נראה לי שאלו היו מהשאלות המרתקות ביותר והמשמעותיות ביותר בכל תקופת עבודתו. היתה איזו חוויה מאוד מוזרה ומעורבת, של מצד אחד פחד מאוד גדול לעתיד של העובדים האלו, שמלווה בחשש לעשות פעולות כאלו במקום עבודה, אבל מצד שני תחושה שאנחנו יוצאים להרפתקנות של פעולת גרילה סודית, שאנחנו מתכננים מבצע שאף אחד לא חלם שיהיה בחברת הייטק.

3 בינואר 2018, יום רביעי | מנעולים ושרשראות

אבי הקמב"ץ ואני עושים סיבוב מסביב לבניין ומנסים לחשוב איך לחסום את כל הכניסות. יש שתי כניסות רשמיות לבניין, אבל פתאום כשמחפשים מתגלים עוד המון שערים שאפשר להיכנס דרכם ושאנחנו צריכים למצוא איך לחסום. בסוף הסיבוב יש לנו 11 כניסות. חלק מהן נעולות ביומיום וייתכן שיפתחו אותן אם נחסום במקומות אחרים. אבי מציע שנלך לקנות מנעולים ושרשראות. בינתיים הוא פותח קבוצת וואטסאפ "מפעל בשביתה".

ב-11:30 יש עוד פגישת משא ומתן או היוועצות, השלישית, ושוב העובדים מחכים מחוץ לחדר בזמן שאנו נכנסים. אנחנו באים עם חלופה משלנו להתמודד עם המצב הכלכלי של החברה במקום פיטורים. גם הישיבה הזו מעלה חרס.

מוציאים הודעה לעובדים:
"בישיבה שהתקיימה עכשיו בינינו להנהלה שמנו על השולחן הצעה אשר פותרת את הבעיות הכלכליות אשר ההנהלה הציגה,  *ולא מצריכה פיטורים של אף עובד*.
מחר יש ישיבה נוספת בה הם אמורים לחזור אלינו עם תשובה.
נקווה שנגלה מצידם רצון לפתור את המשבר בצורה הגיונית".

שמך נמצא ברשימת המועמדים לפיטורים עקב צמצום העבודה בחברה. רשימת המועמדים לפיטורים, שנערכה על ידי הנהלת החברה, הועברה היום לנציגות העובדים

 8 בינואר 2018, יום ראשון | "קיבלתי מכתב, מה אני עושה?"

בשעה 14:00 בדיוק החלו להגיע למשרד של אופיר עובדים שאומרים שקיבלו מכתב מהמנהל שלהם. יצאנו לפינת הקפה מאחורה, שהפכה בתקופה האחרונה להרחבה של משרד הוועד. לשם הולכים כשצריך להחליף כמה מילים עם עובד או קבוצה קטנה של עובדים. אחד אחרי השני מתחילים לזרום לשם עוד ועוד עובדים עם פנים נפולות ולחוצות שאומרות 'קיבלתי מכתב', ואיתן השאלה 'מה אני עושה?'

א.נ,
שמך נמצא ברשימת המועמדים לפיטורים עקב צמצום העבודה בחברה. רשימת המועמדים לפיטורים, שנערכה על ידי הנהלת החברה, הועברה היום לנציגות העובדים בחברה ונמסרת לך בזה הודעה אישית בנדון. במידה ולא יוגש כל ערעור מטעם נציגות העובדים לגביך, או אם יוגש ערעור, אבל ערעור זה יידחה בשלב של בירור הדדי – תיהפך הודעה זו להודעה מוחלטת ומחייבת ויימסר לך זימון לשימוע לפני סיום העסקה. אם יוגש ערעור מטעם נציגות העובדים וערעור זה אמנם יתקבל בשלב של בירור הדדי, תהיה הודעה זו בטלה ומבוטלת ויראו אותה כאילו לא ניתנה.

חרא. עצבים. חוסר אונים. בלב אני מרגיש את התחושות האלו, ובעיקר חמלה עמוקה לכל אותם חברים שנעשו קרובים שלי בשבועיים האחרונים, ועכשיו מודיעים להם שמפטרים אותם, אבל כלפי חוץ אני מנסה לשדר רוגע ולהגיד שזו עוד חלק משיטת ההפרד ומשול של ההנהלה, שזה לא משנה מי קיבל את המכתב הזה, זה לא אומר כלום, אנחנו ממשיכים להיאבק. לא זוכר מה בדיוק אמרתי, אני רק זוכר שזה הרגיש לי כמו כוסות רוח למת להגיד אמירות כאלה לעובדים עם מכתב.

אבי הקמב"ץ ואני מתחילים לרכז צוותים ולחלק לגזרות… התכנית שנראתה לנו הזויה לפני שבוע מתחילה להראות ריאלית

8 בינואר 2018, יום שני | הנכונות לשלם מחיר

בשעות הבוקר הלכנו להפגין מול הבית של שאול שני. בינתיים אנחנו מקבלים הודעות מעובדים שהגיעו לחברה מוקדם: יש מאבטחים בכל הכניסות לעבודה. העובדים מקבלים את הידיעה על המאבטחים: חלק בלחץ וחלק בגיחוך. נראה שמתחילים להבין מה זה אומר השביתה שאנחנו מתכננים למחר. מתחילות לעלות שאלות על מה נכון, מה כדאי, איך. האם מותר להם להביא מאבטחים להרביץ לנו? האם נלך למשטרה? האם אנחנו נחזיר?

למשרדי החברה אנחנו מגיעים עם רוח קרב. ברור שכל מה שהולכים לעשות היום זה להסתובב ולדבר עם עובדים על מחר. אבי הקמב"ץ ואני מתחילים לרכז צוותים ולחלק לגזרות. המחשבה היא לבוא לצוות ולהגיד לו: "אתה בשער הדרומי", "אתה בחניון". התכנית שנראתה לנו הזויה לפני שבוע מתחילה להראות ריאלית. מחלקת הנדסה מוסרת לנו שהם רוצים לקבל את המקומות הקשים: הלובי והחניון הגדול.

ההתגייסות היא מעל ומעבר לציפיות. אבי ואני נכנסים לחדר מסוים, אומרים להם להביא את שאר החברים ומתחילים להסביר: "מחר אתם תעמדו בשער. תעמדו בשורה, אחד לצד השני. צפוף. אם מישהו רוצה לעבור הוא צריך לעבור דרככם. גם פיזית אבל יותר מכך מנטלית. צריך לדבר איתו, שיבין שהוא פוגע במאבק של עובדים שעומדים להיות מפוטרים, שאנחנו קוראים לו להצטרף אלינו. לא יכול להיות שעובדים ייכנסו בלי שיזוז להם משהו בפנים. אנשים בעלי לב יהיו חייבים להבין שהם עושים כאן מעשה לא מוסרי, של בגידה, של פגיעה בכבודם של עובדים שמנסים לרמוס, של ללכת נגד התאגדות של אנשים, שירגיש את הלחץ".

העובדים נחושים, מלאי ציפיות. קצת מוזר אפילו שכמעט ולא רואים חששות, צדקת המאבק הזה כל כך ברורה להם. לאט לאט מתמלאות כל העמדות בבניין, החל מהלובי, נגד כיוון השעון: שער חניון מנהלים, שער הולכי הרגל, שער אגף רכב, עוד שער באמצע, שער כניסת עובדים דרומי, והחניון הדרומי הגדול.

הרבה יותר חשוב מלדעת לתת אגרופים חזקים, לדעת איך לחטוף אגרופים חזקים ולהישאר לעמוד

באותו הזמן עולה בקרב חברי הוועד השאלה האם ההסתדרות תשלם לעובדים מקרן השביתה שלה על הימים האלו. מצד אחד זו שאלה לגיטימית, אבל מצד שני בעייתית. אני כבר ראיתי שביתות עם הבטחה לקרן שביתה שמתפרקות על היום הראשון. יש בהבטחה לקרן השביתה (על כל הלגיטימיות שבה) משהו שיכול לסדוק את מוטיבציות העובדים לשביתה, כלומר, המוטיבציה לקיום השביתה צריכה להיות בלי קשר לקבלת תשלום. יותר מכך, השביתה תצליח אם יהיו עובדים שיהיו נכונים לשלם בעבורה מחירים, והמחיר בכסף הוא אולי המחיר הקטן ביותר. יש מחירים הרבה יותר כבדים, כמו לעמוד מול החברים שלך, מול המנהל שלך, לפחד לאבד את מקום עבודתך.

האמת היא שהעובדים עצמם כמעט ולא התעניינו בכך, וזה בעיקר העסיק את הוועד, שנדרש לתבוע את תשלומי המחיר הגבוהים מהעובדים. הם הרגישו שאם יהיה להם בארסנל גם את ההבטחה שלפחות תשלום המחיר הכלכלי יהיה מכוסה – אז הדרישה תהיה יותר קלה. אני אמרתי להפך – שצריך להגיד לעובד את האמת. שיידרשו פה תשלומי מחיר, שיש כאן מאבק צודק שאנחנו מוכנים להיאבק, גם אם יגזלו לנו מהמשכורת. יש דברים ששווים הרבה יותר מכסף.

בכלל, אני חושב שהבנתי במאבק הזה שהנכונות שלך לשלם מחירים היא אולי חשובה יותר מהיכולת שלך לגרום לצד השני לשלם אותם. אם אתה סופג וממשיך לעמוד, אז אתה הרבה יותר מאיים מאשר אם היית בא עם כלים גדולים ומפחידים אבל 'מתקפל על תשלום המחיר הראשון'. ראיתי פעם מתאגרף שאומר שהרבה יותר חשוב מלדעת לתת אגרופים חזקים, לדעת איך לחטוף אגרופים חזקים ולהישאר לעמוד. כמו בעוד ענפי ספורט פחות אלימים: קבוצת כדורגל טובה היא לא זו שרק מובילה כל הזמן, אלא זו שמסוגלת לעמוד אחרי שחטפה גול וחוזרת מהפיגור.

זה מזכיר לי את ה"שביתות" שהיו על מאבקים חברתיים בשנה האחרונה, על זכויות הלהט"ב ועל אלימות נגד נשים. מאבקים מאוד חשובים וצודקים, אבל היה לי קשה איתן כי ה"שביתות", בכוונה שמתי אותן במרכאות כפולות, נעשו בתיאום עם המעסיקים, וכתוצאה מכך בעצם: ללא דרישה לתשלומי מחיר ממי ששובת. זה נראה כאילו הקלו על השובתים בכך שעשו את זה בתיאום עם המעסיקים, אך בפועל, זה הבהיר למעסיקים או למדינה שאין כאן נכונות לתשלום מחיר. שהמאבק לא יימשך ברגע שיגיע הרגע לשלם את המחיר.

יום למחרת החלה השביתה.

***

ביומן שלו, שאולי עוד ייצא לאור, ממשיך ומספר אמיר בראון על השביתה, על האלימות שלא הצליחה לשבור אותה, ועל ההישגים שהשיגה. בסופו של דבר המאבק נגד הפיטורים, הסתיים בפשרה – 60 עובדים פוטרו, 40 משרות ניצלו. בנובמבר 2018 נחתם הסכם קיבוצי ראשון בחברה. ECI נותרה חברה יציבה עם ועד שחושל כפלדה. אמיר בראון, חבר תנועת דרור ישראל סיים את תפקידו כמזכיר איגוד מקצועי בהסתדרות ב2019. כיום הוא מחנך כיתה בתיכון החברתי בקרית אתא.​