יש יופי מסוים בצירופי מקרים ונסיבות שלרגע קצר, מקבלים משמעות מיוחדת: תעופה, תיאטרון, תרבות, תאורת במה. כל אלה מתחילים באות האחרונה ויהיו גם האחרונים לחזור למעגל העבודה (כך אומרים לפחות).

ואז, מתישהו, הרגע הזה יחלוף, ואף אחד כבר לא יהגה בזה, או ידבר על עולם התעופה והתרבות באותה נשימה.

***

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אני לא חושב שאי פעם אמרתי בקול רם שאני אוהב את העבודה שלי. בכל אחת מעשרות שיחות הבירה שניהלנו, אני וחברי למקצוע, תמיד היה מצידי, וגם מצידם, יחס אמביוולנטי כלפי עולם הבמה. מצד אחד האנדרנלין, העניין האמנותי, התחושה שאתה חלק ממשהו גדול – הבק אופיס של עולם האמנות, להסתובב בארץ וגם בעולם, ללבוש בגדי עבודה לאותו מקום שאנשים לובשים את מיטב מחלצותיהם והעובדה שכל הזמן אפשר ללמוד עוד דברים ולהשתפר. כל אלה דברים שקסמו ועדיין קוסמים לי.

התאורה שנתלתה בתיאטרון גשר שנייה לפני שהכל נסגר, עדיין עומדת שם ומחכה להתעצב לתוך ההצגה "קליעים מעל ברודווי" של הבמאי רפי ניב, וכל שנותר זה לקרוא את התחזיות לחזרה. הקודרות יותר והקודרות פחות"

מצד שני עם כל הטוב הזה מגיע מחיר. מאמץ פיזי, עבודה בתנאי לחץ שונים ומשונים, הקמות לילה, חיכוכים אנושיים ואולי הכי קשה – לעבוד עד שעות הלילה המאוחרות ולפספס זמן עם המשפחה והילדים.

לא חושב שהיתה שיחה אחת שבה לא התחרינו זה מול זה – למי מאיתנו הכי מגיע חופש. מפרטים בגאווה מתבכיינת את לוח הזמנים לחודשים הקרובים. אז מי ניצח בתחרות? כמו שזה נראה כרגע אנחנו בתיקו. תיקו מטעמי קורונה.

***

לכאורה, התקופה הזו היא התגשמות כל חלומות החופש והתיקון העצמי שהיו לי. רזיתי 7 קילו, אני מטייל, נמצא עם המשפחה, מתקן דברים בבית, מבשל ואוכל בריא וגולת הכותרת – הפסקתי לעשן. שזה עוד סממן ברור של לחץ (כשאשתי שואלת אותי בכעס אם אני מעשן? אני ישר מתגונן שכן אבל רק בימים שיש עצבים בעבודה. רק שבעולם הבמה, כמעט תמיד יש עצבים בעבודה…).

אז למה זה כל כך קשה לי? ולמה אני סובל מחרדות כל לילה? ולמה אני מקים, ללא סיבה נראית לעין, מיצגי תאורה צבעוניים על בניין המגורים שלנו?

אולי בתור התחלה צריך להתחיל ולומר Be carefull what you wish for. ויש הבדל, והוא כנראה די גדול, בין חלום לבין ההתגשמות שלו. כאמור, יש עניין מאד מלחיץ בעבודת הבמה. תמיד רוצים להגיע לטוב ביותר אבל אף פעם אין מספיק זמן. לדעתי, זאת יכולה להיות ההגדרה המילונית של סביבת עבודה מלחיצה.

לעומת זאת, מידי ערב יש התרה של הלחץ הזה. המופע עולה, הקהל מוחא כפיים (בתקווה) ובסוף כשכולם הולכים, מדליקים תאורת עבודה ומפרקים. פג הקסם אבל עמו גם פג הלחץ. לפעמים אומרים לך מילה טובה, לפעמים נותנים הערות לקראת המופע הבא, אבל כמעט תמיד אני נוהג הביתה עם מוזיקת רוקנרול ברקע ותחושת הקלה בלב. עברתי עוד מסע יומי.

עכשיו אין את זה. הכל על הולד. התאורה שנתלתה בתיאטרון גשר שנייה לפני שהכל נסגר, עדיין עומדת שם ומחכה להתעצב לתוך ההצגה "קליעים מעל ברודווי" של הבמאי רפי ניב, וכל שנותר זה לקרוא את התחזיות לחזרה. הקודרות יותר והקודרות פחות.

אמיר קסטרו בתכנון התאורה להצגה "קליעים מעל ברודווי" של הבמאי רפי ניב בתיאטרון גשר (עיצוב תפאורה וצילום: סבטלנה ברגר)

פעם, תוך כדי עבודה על הבמה, קולגה החמיאה לי על תאורה שעשיתי בעבודה אחרת.
אמרתי לה, כנראה בקול רם מדי, שמילה טובה יותר טובה מכסף. הרבה עיניים עוינות כוונו לעברי באותו רגע, ושמעתי כמה "אויש נו באמת", "תפסיק לדבר" וכיו"ב. אני לא בטוח שהיום אני עומד מאחורי הקביעה הזאת, אבל היא כן מבטאת הלך רוח שאני עדיין מאמין בו.

אני עובד בעבודה שחשובה לי, שהשכר בה הוא לא המוטיבציה המרכזית לעשות אותה טוב, ובין אם זאת הצגת פרינג', מופע מחול אינטימי או הצגה רפרטוארית, אני מרגיש שאני חלק ממשהו גדול והדבר הזה נותן לי את הצידוק לכל המגרעות שיש בעולם הבמה ובמקצוע של התאורה.

אז עכשיו מה? אם אני לא מעצב תאורה, מה אני בעצם?