"מצד אחד האינטרנט הוא קרקע פוריה לאקטיביזם שמשנה את העולם", אומר ד"ר עומר קינן, חוקר מאבקים חברתיים בעידן הדיגיטלי, "ובצד השני יש מי שטוען שיש פה מנגנון תגובה (לייק וטוקבק) לעשות לעצמנו חם בלב, ומחוץ לעולם הדיגיטלי ההשפעה שלו זניחה".

ומה אתה חושב?
"אני חושב שמכיוון שהאינטרנט פה כדי להישאר, והוא תופס חלק הולך וגדל באינטרקציות בינינו, בוא נבין איך הוא פועל ונצליח לרתום אותו למטרות שלנו, כשאנחנו ערים ליתרונות ולחסרונות שלו. הרשתות החברתיות פה כדי להישאר, בצורה כזו או אחרת. הן מרכז התרחשות משמעותי, לא בלעדי, של מאבקים. עכשיו נשאל את עצמנו איך הן עובדות? איך הן משפיעות על המאבקים ועל בני האדם בכלל? ואיך אפשר לפעול בתוכן באופן אפקטיבי?"

עומר קינן. "כדי להשתמש ברשתות החברתיות צריך דיוק והבנה" (תמונה באדיבות המצולם)

תוכל לנסח, על רגל אחת, תובנה גורפת ומכלילה למי שמתכוון להשתמש ברשת למאבק?
"הרשת היא לא דף ריק שאני אמלא כמו שאני רוצה. הרשתות החברתיות הקיימות הן תבניות עם מאפיינים מסויימים. לא כל דבר יכול לעבור דרכן. כדי להשתמש בהן צריך דיוק והבנה. לעומת פרסומת במודל המסורתי, ברשת יש מימד מסוים של שלח לחמך, כי האינטרנט מאפשר אינטראקטיביות – תגובה של הקהל. אתה חייב להבין את הקהל שלך, את הסנטימנט שלו".

מטרה, דרך פעולה, גיוס תומכים

קינן חקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו את ההשפעה שהיתה לרשתות החברתיות בהתפתחות מחאת בני העדה האתיופית ב-2015. מאז הוא עוסק, כפי שניתן להבין, בניתוח ההשפעה של רשתות חברתיות על מאבקים חברתיים ואת כלי העבודה של האקטיביזם בעידן הדיגיטלי.

תהליך ההתפתחות של מחאה נחלק לדבריו, מסורתית, לשלושה שלבים. דיאגנוזה: מה המטרה של המאבק? מה השינוי שרוצים להוביל? פרוגנוזה: מה עושים כדי להגיע ליעד? אילו אקטים ישרתו הכי טוב את המטרה: הפגנה ברחוב? שביתה? חסימת כבישים? מחאה בפייסבוק? והשלישי: מוטיבציה – איך גורמים לאנשים להצטרף למאבק? איך ניתן לייצר מסה קריטית של אנשים שיבינו את המסר ויזדהו איתו.

הגדרת מטרת המאבק היא לא דבר ברור ופשוט?
"זה נשמע פשוט, אבל זה תהליך מורכב מאוד. ניקח למשל את הנושא של התאגדויות עובדים. מה מנסים להשיג? זה יכול להיות העלאת שכר, או שינוי בתנאי העבודה, והרבה פעמים עצם הזכות להתאגד היא העניין. בהרבה מאבקים אפשר לראות שהשלב הראשון הוא בעצם משא ומתן בין אנשים שונים, בין קבוצות שונות במאבק, על השאלה מה המטרה, מה רוצים להשיג. לפעמים הדבר הזה ברור ואחיד ולפעמים לא כל כך.

מפגינים מול מטה המשטרה. "הרבה דברים מטרידים את הקהילה. בסופו של דבר, ב-2015, הם מיקדו את המאבק באלימות המשטרתית" (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"למשל המאבק של הקהילה האתיופית. הרבה דברים מטרידים את הקהילה. יש מי שרצה להתמקד בהעלאת בני המשפחה שנשארו באתיופיה, יש את מי שחשבו שהמאבק לשחרור אברה מנגיסטו הוא החשוב ביותר. בסופו של דבר, ב-2015, הם מיקדו את המאבק באלימות המשטרתית".

"הנהגה וסמל הם שני דברים שונים"

גם בעידן הדיגיטלי שלושת שלבי ההתפתחות האלה רלוונטיים?
"השלבים האלה נוסחו כבר בשנות ה-80. כדי להבין איך מחאות נוצרות וכדי לפענח את סוד ההצלחה או הכישלון שלהן בעידן הדיגיטלי צריך לחשוב בצורה אינטגרטיבית".

כלומר?
"אני חושב שבעידן שלנו יותר נכון להסתכל על התהליך הזה, לא לפי שלבים אלא לפי מרכיבים שאין להם בהכרח סדר כרונולוגי. המרכיב המרכזי בעיניי הוא מה שנקרא שפה סימבולית או נרטיבית. בעבר, היו לכל מחאה סמלים מאוד ברורים. בדרך כלל דמותו של המנהיג שימשה כסמל המרכזי. היה הרצל עם החזון, או גנדי או מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. לכל מאבק היה את הדמות שלו".

וכיום?
"גם כיום יש מי שעומד מאחורי המחאה, יש מי שמנהל את המהלכים שלה בצורה כזאת או אחרת, אבל מה שברור כיום, זה שהנהגה וסמל הם שני דברים שונים. בהרבה מקרים אנחנו רואים שמי שמוביל את המחאה הם אנשים כמעט אנונימיים. יכול להיות שיש בן אדם שזיהה את השבר, שניסח את המטרה, שקושר את החוטים שיוצרים את המאבק, אבל הוא לאו דווקא יהיה הפנים של המחאה".

תמיד היו אלה שבחזית ואלה שעובדים מאחורי הקלעים, מה השתנה?
"תחשוב על המאבקים של השנים האחרונות – אוקיופייד וול סטריט, מי טו, האביב הערבי, בלאק לייבס מאטר – מחאות ענק שמיליוני אנשים השתתפו בהן, ואנחנו מאוד מתקשים להגיד מי מנהיג אותן. אני חוקר את ההתפתחות של בלאק לייבס מאטר, ואני יכול להגיד לך שיש שלוש סטודנטיות למשפטים – אני יכול להראות לך את התמונה שלהן, אתה לא תזהה אותן – והן מובילות את כל הסיפור הזה".

מפגיני תנועת Black Lives Matter בניו יורק. "הם לוקחים עולם תוכן עם היסטוריה ארוכה של אירועים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי ומשתמשים בזה" (AP Photo/Craig Ruttle)

אתה אומר: יש הנהגה אבל היא לא הפנים של התנועה.
"כן. אנחנו מדברים על מהלכים מורכבים מאוד, שכוללים יציאה נגד כוחות שימור חזקים מאוד. הדברים האלה לא קורים מעצמם. יש מי שיוצר את המחאות האלה ומכוון אותן, לפחות במידה מסוימת. אבל אותם האנשים, במודע או שלא במודע, הפנימו שהם לא צריכים להיות הפנים של המאבק. שההאשטאג והסיפור האינדיווידואלי של כל אחד שישתף, הם אלו שיפיצו את המסר".

"גרתה היא לא מנהיגה במובן הקלאסי"

אבל יש גם גיבורי מחאות שהם הסמל. גרטה תונברג למשל. היא לא מנהיגת מחאת הדור הצעיר נגד שינויי האקלים?
"במשך שנים היו גופים שונים, חזקים, שניסו בצורה הכי מאורגנת להביא את הנושא של משבר האקלים לתודעת ההמונים. הם עשו כנסים, פנו לממשלות, השקיעו המון כסף בקמפיינים, השקיעו בחקיקה, אבל בסוף הגיעה ילדה שהצליחה – בפנים שלה, בגוף שלה, בהבעות שלה – להפוך לסמל של דור שלם. היא לא מנהיגה במובן הקלאסי. היא לא מכוונת מהלכים, היא לא מובילה את ההמונים, אבל היא הסמל.

גרטה תונברג. הפכה לסמל של דור (Photo by Dursun Aydemir/Anadolu Agency via Getty Images)

"אם אתה משווה את גרטה למרטין לותר קינג, אין לה עולם עשיר של תפיסת עולם, היא לא יודעת להגיד מה עושים מכאן. היא הביאה את הזעם והכניסה אותו לשדה המעונב של הפוליטיקאים. אבל אין לה יכולת להוות הנהגה במובן הקלאסי.

"אם אנחנו כבר מדברים על הסמל, אז גרטה היא כל מה שגרינפיס וכל הקבוצות הממוסדות לא הצליחו לייצר. הסמל הזה שבדיוק יושב על מה שהעולם הדיגיטלי מחפש. התמונה שלה יכולה להפוך להיות מים ויראלי שכל פעם מחזיק מסר אחר, היא יכולה להפוך להאשטאג, היא יכולה להיות קולאז' של תמונות שכל פעם מוסיפים לטקסט אחר. הפנים שלה הפכו להיות סמל שאנשים מזדהים איתו. כמובן שיש גם את התקשורת הממוסדת שמאמצת את זה ושמה את זה בכותרת שלה במהדורה".

טוב, קשה לפתוח מהדורת חדשות עם האשטאג.
"בדיוק, התקשורת הממוסדת צריכה את הגשר הזה, את הפנים האנושיות, הסיפור האנושי, בלי זה אי אפשר. רוצה עוד דוגמה? תסתכל על המאבק של הפוסי ריוט ברוסיה ב-2012. הן הופיעו עם מסיכות. אנשים לא ידעו מי הם חברי הלהקה הזאת. האנונימיות של המסיכות דווקא לא הפריעה למאבק שלהן. יש מאמר שטוען שדווקא המסיכות הן שאפשרו לכל אחד לשים על עצמו את המסיכה, ולהביע ככה הזדהות. זה הופך את הסיפור שלהן לאוניברסלי. חברות הלהקה לא מעניינות כמו הפגיעה בחופש הביטוי. הסיכוי של סמל לשרוד לאורך זמן ולהיות ויראלי תלוי מאוד בניסוח המדויק שלו".

להקת Pussy Riot. "חברות הלהקה לא מעניינות כמו הפגיעה בחופש הביטוי" (צילום: Игорь Мухин / ויקיפדיה)

וגם בחזות הוויזואלית שלו, בתמונה.
"המשפט השחוק על תמונה אחת ששווה אלף מילים, מעולם לא היה נכון כמו שהוא נכון בעידן הדיגיטלי. קמפיין בניו זילנד ביקש לצמצם צריכת בקר עם אנטיביוטיקה. הציגו בתמונות את הפרות הנשחטות כמו נשים עירומות. המחשבה הייתה שזה יעורר רגשות ויזעזע את האנשים. אבל המסר היה כל כך לא מדויק, שזה פשוט עורר סלידה וגועל מהקמפיין שמבזה נשים".

ההאשטאג המתהפך

איך בונים מסר של 15-10 תווים, שיהיה גם ויראלי וגם ישמור על הכוונה המקורית?
"המסר צריך לכלול כמה דברים שהם גם מנוגדים. אם ניקח לדוגמה את הנושא של בלאק לייבס מאטר. המסר שלהם אוניברסלי והוא מהדהד בעולם בצורות שונות. גם בישראל, המחאה של יוצאי אתיופיה משתמשת הרבה בהאשטאג הזה. יש הרבה פוסטים שעשו את ההשוואה בין יוסף סלמסה למייקל בראון, שנרצח ב-2014 בפרגסון מיזורי. נוצרת פה תשתית לשחורים ברחבי העולם לספר על עצמם ולבטא את הרצונות שלהם, את המאבק שלהם.

"מצד שני, המסרים של בלאק לייבס מאטר מאוד מאוד מדויקים. זה נשמע מנוגד – אתה יוצר מסר מאוד גלובלי, אבל כדי לשמור על המסר אפקטיבי, הסימבולים שמשתמשים בהם ברורים וחדים מאוד. הם לוקחים עולם תוכן מסוים עם היסטוריה ארוכה של אירועים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי ומשתמשים בזה".

כלומר, המחאה הזאת היא גלגול עכשווי של מאבק היסטורי, לא מאבק שנוצר יש מאין.
"כן. אבל שים לב שהפמיניזם, למשל, לא מהדהד הרבה לסופרג'יסטיות. התכנים של המאבק הם עכשוויים. יש פה מאבק עם היסטוריה של 150 שנה, אבל התוכן הוא חוויות היומיום של נשים שמתבקשות לשתף באירועים שקרו להן".

עובדות מקדונלד'ס בארה"ב מוחות נגד הטרדה מינית במקום העבודה בהשפעת קמפיין Me Too. "יש פה מאבק עם היסטוריה של 150 שנה, אבל התוכן הוא חוויות היומיום של נשים" (AP Photo/Richard Vogel)

כדי להבין את ההאשטאג "בלאק לייבס מאטר" אתה צריך לבוא עם ידע, עם מטען תרבותי.
"נכון. ההיסטוריה מגוייסת למאבק. צריך להיות סמל, הוא צריך להיות היסטורי, והוא צריך גם להיות פתוח ואוניברסלי, מצד אחד, אבל מדויק מצד שני. מיד אחרי שיצא ההאשטאג בלאק לייבס מאטר, היה ניסיון לעשות האשטאג של המשטרה, 'בלו לייף מאטר', שאומרת שחיי השוטרים חשובים. ברור שהדבר הזה יצר דווקא אנטגוניזם ולא הצליח. דוגמה אחרת: משטרת ניו יורק יצאה בקמפיין #MyNYPD, הם רצו שאנשים ישתפו סיפורים איך המשטרה עזרה להם. אבל הסיפור הזה התהפך עליהם – ההאשטאג שימש את כל מי שיש לו תלונות ולכלוכים על המשטרה".

"הרגש הפך להיות שחקן מוביל בסיפור"

אז סמל ברור ומסר חד. מה עוד נדרש?
"רגש, רגש, רגש. פאפא צ'ריזי, חוקרת שכתבה ב-2014 ספר שמאוד הצליח – 'אפקטיב פאבליקס' (בתרגום חופשי: קהלים רגשיים), טוענת שהמטרה של המחאה היא ליצור חוויה רגשית משותפת ועמוקה, שתוכל להוביל את האנשים לצאת לפעילות קולקטיבית.

"בתנועות חברתיות נהוג לקרוא לפעולות האלה קולקטיב אקשנז – הפגנות, יציאה לרחוב וכו'. צ'ריזי מזהה את החידוש של הדיגיטל בכך שבעבר דיברו על צדק, וניסו לשנות חוקים, והיום המטרה היא קודם כל חוויה רגשית משותפת – הנרטיב, פוליטיקת הזהויות – עולם רגשי רחב וגדול שנטען כל הזמן במשמעויות חדשות.

גרטה היא כל מה שגרינפיס וכל הקבוצות הממוסדות לא הצליחו לייצר. הסמל הזה שבדיוק יושב על מה שהעולם הדיגיטלי מחפש… היא יכולה להפוך להאשטאג"

"הרגש הפך להיות שחקן מוביל בסיפור של המאבקים החברתיים. בלי הרגש, יהיה לך קשה מאוד לגייס שותפים למאבק. גם אם הוא הכי צודק והכי חשוב ויש לו הסטוריה מופלאה ועומק מחשבה. רגש הוא המנוע.

"עכשיו נשאלת השאלה איזה רגש? אז יש מחקרים שאומרים שכעס הוא מנוע טוב לשלבים הראשונים של מאבק. פחד לעומתו זה רגש מסרס. קהילה שפוחדת ביחד, הנטייה שלה היא להתכנס פנימה ולהתגונן. שמחה זה רגש חשוב בשלבים המתקדמים יותר של המחאה. מחאה שלא תצליח להדהד הישגים ולחגוג אותם ככל הנראה תתפרק עם הזמן".

"לייק הוא רק פעולה סימבולית"

את הכלים האלה מכירים גם יועצי התקשורת בצד השני, המתנגד למחאה.
"תמיד היו אנשים שרצו לטרפד מאבקים, ותמיד גם בצד השני היו מומחים שידעו לפרק מחאות. וזה נכון גם בעולם הדיגיטלי. אבל אני טוען שאם מבצעים תהליכי חשיבה ממוקדים ומצליחים לפעול בצורה אינטגרטיבית כדי לצייר את הנרטיב והזהות הקולקטיבית של המחאה, אז אפשר להגיע למסר שיש בו אמינות וחוסן".

מה נותן הנרטיב?
"קח לדוגמה את מאבק הנכים. המטרה שלו קונקרטית מאוד – העלאת קצבת הנכות עד לסכום מסוים. כדי להגיע לשם הם היו צריכים לעורר הזדהות, להגיד: 'נכה הוא לא חצי בן אדם'. הנרטיב הוא אמצעי לקידום המטרה הפוליטית שלך, הוא כלי להשגת המטרה".

הפגנת הנכים מול משרד האוצר תחת הסיסמה "נכה, לא חצי בן-אדם". "הנרטיב הוא אמצעי לקידום המטרה הפוליטית שלך" (קרדיט: רמי פלג פופלינגר)

אבל גם עם נרטיב לא כל המטרות מושגות ולא כל המחאות מצליחות.
"תמיד ניסו ומנסים לפנצ'ר מחאות בכל מיני כלים. מה עשו לפנתרים השחורים? חיבקו אותם לתוך הממסד. הם הפכו לחברי כנסת. אבל בלי המחאה של הפנתרים השחורים סביר להניח שעד היום היינו חיים בהפרדה מעמדית ועדתית. אני מנסה לומר שכל מחאה בסוף מתפרקת. אין מחאות שמחזיקות לעד. אבל בכל סבב מחאה כזה יש התקדמות והמציאות משתנה. אי אפשר להסתכל על תנועה אחת או 'סיבוב מחאה' אחד ולשאול מה הם השיגו. יש פה מאבק ארוך שמתקדם מדרגה אחרי מדרגה. זה נכון למאבק המזרחי בישראל, זה נכון למאבק של האפרו-אמריקאים, וזה נכון למאבק לקידום מעמד הנשים. עוד הישג פה ועוד הישג שם. הדרך עוד ארוכה כנראה, אבל כל שלב נשען על השלב שקדם לו. בלי ואדי סאליב לא היו קמים הפנתרים השחורים. ובלי התנועה בארצות הברית, המאבק של האתיופים בישראל לא היה יכול להיטען בתכנים כאלו של אפליה גזעית".

לפעמים גם המאבק המוצדק ביותר נאלץ להסתפק בלייקים.
"כשאתה פועל ברשת דיגיטלית ולא במרחב המציאותי, כשאתה עושה לייק, או כותב פוסט, זו רק פעולה סימבולית, שברוב המקרים נועדה לגרום לנו להרגיש חם בלב. לתת ביטוי לרגש. קראתי משהו ואני כועס, אז אני משתף, או כותב טוקבק, וחווה זיכוך רגשי. בקמפיין להצלת דרפור רצו לגייס כסף לסייע לפליטי רצח העם. פתחו אתר, עשו האשטאג וזה היה ויראלי. מעל מליון אנשים לחצו לייק ושייר. כמה כסף נתרם בסוף? מעט מאוד. מצד שני, בהאדסטארט שביקש לאסוף תרומות למטה להשבת אברה מנגיסטו, כל הסכום (150 אלף שקל, אם אני לא טועה) נאסף בשלושה שבועות".

הדרך הארוכה לא מייאשת?
"כשמסתכלים על התמונה הגדולה יותר אפשר להבין איך מאבקים שונים לאורך ההיסטוריה קידמו את השיח בנושאים שונים בעזרת הדרישות שהם הציבו. ככל שבתהליך הזה יהיו תנועות שיודעות להבין גם את הטכנולוגיה הנוכחית, יודעות לקשור את הסמלים הנכונים עם הנרטיב הנכון, שמצליחות לקחת את המסר המורכב ולנסח אותו בפשטות שהמים והציוץ דורשים, אז הן תצלחנה לגייס ציבור גדול וההתקדמות ההיסטורית שהן תעשנה תהיה יותר משמעותית".