"יונתן בא אלי עם רעיון על קיבוץ שנעזב על החברים, ונשארים בו רק הקשישים", משחזר יהושע סובול את כתיבת התסריט ל"אסקימוסים בגליל" – סרט בבימויו של הקולנוען יונתן פז, שיצא ב-2007.

"השאירו אותנו למות לבד, כמו אצל האסקימוסים", אומר בסרט יוסקה (בגילומו של גבי עמרני) לחבריו, ומכוון את הרובה הישן אל הבולדוזרים שהגיעו כדי להרוס את הקיבוץ, שאותו הם בנו. 12 הקשישים הושארו לבדם, ללא חשמל ומים, בבית האבות בקיבוץ הצפון, אחרי שהצעירים מכרו את הקרקע לנדל"ניסט, שמתכוון להקים על אדמות הקיבוץ קזינו.

"אסקימוסים בגליל". "אם האוכלוסיה הקשישה לא תדאג לעצמה כהוגן, היא תדרדר למצוקה קשה" (באדיבותו של במאי הסרט – יונתן פז)

בספרד, עם פרוץ מגפת הקורונה, לא עלו בולדוזרים על בתי אבות, אבל הם ננטשו, ולעולם שודרו מחזות זוועה של קשישים גוססים. גם בישראל הפכו כמה בתי אבות למלכודות מוות; והקשישים, שעדיין נתונים בבידוד בחדריהם, כמו ננטשו לגורלם.

בסרט, הזקנים מצליחים בתחילה להחזיר את החשמל, המים והחברותא, ולהקים מחדש את הקיבוץ, אך בסופו של דבר מאבקם נגד הזמן ונגד בגידת הצעירים נכשל. הבולדוזרים כובשים את השטח עליו חיו והם מושלכים לבית אבות אחר. "כל אחד נשאר לבד", אומר פז הבמאי, "הדור השני והשלישי ירדו לאמריקה, חזרו בתשובה, עזבו את הרעיון. זו הבגידה הגדולה".

"רציתי להראות את האוכלוסיה של דור המייסדים", אומר סובול, "שגלומים בה ערכים להתמודד עם קשיים לא נורמליים. הייתי חבר בקיבוץ שמיר, ואני מכיר את חיי הקיבוץ. ראיתי בזה גם סימול למצב הישראלי – דור שהיו בו כוחות ויכולת חברתית להתארגן במצב של קטסטרופה, נעזב באחת כמו אסקימוסים בקוטב הצפוני. נדהמתי לגלות שהסרט נהיה מאוד רלוונטי למצב עכשיו. אם האוכלוסיה הקשישה לא תדאג לעצמה כהוגן, היא תדרדר למצוקה קשה. והיום זה יותר קשה, וזה הולך לקרות בצורה חמורה".

"הפכו את הזיקנה למחלה מדבקת"

סובול, שחגג 80 באוגוסט האחרון, היה באחרונה בסין, בסיבוב הופעות עם האנסמבל שמעלה את "גטו", אחד מהמחזות המוכרים והחשובים שלו. "ההצגות האחרונות היו מתוכננות למרץ השנה", הוא מספר, "אבל זה בוטל. כשהייתי בשנגחאי באוקטובר עוד לא היתה המגיפה. רק אחרי שחזרתי, בדצמבר נודע על המגיפה".

אלפי אנשים שיגיעו לפת לחם ייצאו לרחובות, משהו שאנחנו לא מצפים לעוצמתו… מוציאים תקנה ואחר כך תקנה הפוכה, הכל לא מתוכנן. אין תוכנית"

ניצלת ברגע האחרון.
"לא ניצלתי. לא רבים מכירים כל כך את סין, אבל היא כל כך מודרנית, ואפשר לסמוך עליהם בהרבה דברים, בכל מיני תחומים, יותר מאשר על ארצות המערב. כשאתה רואה את היעילות שבה הם עובדים – הקימו את בית חולים בווהאן בשמונה ימים, הביאו 1,000 רופאים צבאיים בבת אחת. התגברו על המגיפה ועשו את זה בצורה מאוד יסודית".

איך עוברים עליך ימי הקורונה?
"לא בצורה שונה. אני מבלה ליד שולחן הכתיבה מול המחשב וכותב. למנוחה מזה, אני יוצא מדי פעם להתאוורר, תופס שעה ומסתובב קצת. כשאדם כותב הוא לבד, וככה זה עובר עלי".

סיפור, כמו בסרט, על קשישים שננטשים בבית אבות והצעירים בורחים, זו סיטואציה שיכולה לקרות?
"היא כמעט קורית. יש מי שמדבר על כך שמי שמעל גיל 65 צריך להישאר בבית. הפכו את הזיקנה למחלה מדבקת. מוזר הדבר הזה, אובדן עשתונות וחוסר מוכנות טוטאלי. אני לא חושב שזה יחזיק מעמד. מעצר בית זה קטלני. התוצאות יהיו חמורות – התאבדויות, דכאונות.

ניצלו את המגפה כדי ליצור תבהלה. מי שהיה מעוניין בזה זה נתניהו, בגלל אימת המשפט. התבהלה שירתה אותו. הוא מוטט את היריבים הפוליטים שלו שלא היו מוצקים"

"מה שיקרה עכשיו, עם עליית החום והקיץ, המגיפה תדעך, ומה שישאר זה אסון כלכלי שניתן היה למנוע. בסוף פברואר העזתי להביע את דעתי שהעניין יגמר, וכולם נזפו בי על קלות הדעת. הטייוואנים התמודדו הכי טוב. הם למדו את הלקח מהסארס, ואצלם אין משבר כמו אצלנו. מה שקרה פה זה אובדן עשתונות מתוך חוסר מוכנות".

היתה פה יד מכוונת?
"ברור שהיה גם עניין פוליטי. ניצלו את המגפה כדי ליצור תבהלה. מי שהיה מעוניין בזה זה נתניהו, בגלל אימת המשפט. התבהלה שירתה אותו. הוא מוטט את היריבים הפוליטים שלו שלא היו מוצקים. מה יקרה בהמשך אני לא יודע. אני מצפה לזה שיפרוץ מרי אזרחי גדול. אלפי אנשים שיגיעו לפת לחם ייצאו לרחובות, משהו שאנחנו לא מצפים לעוצמתו. אין יותר שליטה על ההתפתחויות. מוציאים תקנה ואחר כך תקנה הפוכה, הכל לא מתוכנן. אין תוכנית.

"קיבלתי מרואה החשבון שלי את המסגרת, את התקנות לגבי עצמאים שביקשו סיוע כתוצאה מאובדן הכנסה, זה מגוחך. חוסר המוכנות שהתגלה ברגע שהמגפה הגיעה מתבטא בצעדים הכלכליים, באזלת יד ובאילתורים לא מוצלחים מהיום למחר".

מעבר לזעם על השימוש הציני במגיפה, יש בישראל פער בין-דורי שעליו מתלבש השימוש הציני הזה? הקשישים שלנו הם אסקימוסים שנשלחים לקרחון?
"למעשה כן. ניקח אלמנה בודדת, שחיה על קיצבת הביטוח הלאומי. הקיצבה לקשישים נעה בין 1,800 ל-2,400 שקל שזה בדיחה, אי אפשר להתקיים מזה. היית מצפה שהפנסיה הלאומית תהיה פרופורציונלית, אבל אין דבר כזה פה. המערכת הסוציאלית הוזנחה, כמו הרבה דברים ב-30 השנים האחרונות. התוצאה היא שיש מגזרים עניים ויש שכבות עניות, והאוכלוסיה הקשישה בישראל תהיה שכבה של עוני".

מה שקרה, בעיקר בשנים האחרונות, זה התנערות של המדינה מכל דבר שהיא היתה אמורה להיות אחראית לו"

מצד שני, רואים התארגנות חברתית – גילויים של סולידריות, של איכפתיות, של ערבות הדדית, כמו שנהוג בחברה הישראלית בעתות משבר.
"העניין עם הסולידריות שמתעוררת בעתות משבר זוכה תמיד ליחסי ציבור יותר ממה שזה באמת. בדרך כלל ההתארגנות היא לזמנים קצרים. בסופו של דבר, זה לא תפקידו של האזרח הפרטי לקחת על עצמו את תפקיד המדינה. המדינה חייבת לדאוג לאנשים שהקדישו ותרמו במשך 40-50 שנה את כשרונם, את כוח עבודתם ואת כספם למדינה, ועכשיו לא יכולים. המדינה היתה צריכה לגמול, להחזיר".

"הרפובליקה הראשונה מיצתה את עצמה"

"מה שקרה, בעיקר בשנים האחרונות, זה התנערות של המדינה מכל דבר שהיא היתה אמורה להיות אחראית לו. הפרטות, הפרטות. רצו להפריט את בתי הסוהר. למה לא הפריט את הצבא ואת בתי המשפט ובוא נגמור את כל העניין, מי צריך מדינה בתנאים האלו? כל אחד ידאג לעצמו. אני מקבל כל הזמן טלפונים מהרבה עמותות – לילדים בסיכון, בתי תמחוי, לעיוורים, לחירשים. כל פעם שמתקשרים אלי, אני אומר 'רבותי, תפנו למדינה'. יש  מדינה פה באזור, ותדרשו ממנה את חובותיה כלפי האזרחים".

הרמה של המחוקקים לא מאפשרת שלהם להתמודד עם הבעיות… קרה דבר חמור מאוד – הפוליטיקה נעזבה לידי מי שלא מסוגל לעשות שום דבר"

"המצב הזה החריף, שהשלטון דואג לעצמו. זה בא לידי ביטוי במשכורות, זה בא לידי ביטוי בהזנחה בכל מה שהשלטון היה צריך לעשות. למשל בתחום השיכון, זוגות צעירים לא יכולים להגיע לדירה. צריכים לקרוע את עצמם, אם יש להם בכלל עבודה שמאפשרת להם לקחת את המשכנתאות. יש פתרונות אחרים. בצרפת ובאנגליה המדינה בנתה דיור שהיא משכירה לזוגות צעירים ולמי שצריך, בשכר דירה זול מאוד. היה פה פעם עמידר, אבל זה נגמר".

מה עושים, אם כך?
"צריך לארגן מחדש את המדינה. הרפובליקה הראשונה הגיעה לקיצה, וצריך להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה. זה דורש התארגנות, וזה כמובן עניין של הדורות הצעירים. הרפובליקה הראשונה מיצתה את עצמה, היא הסתיימה לדעתי עם הקורונה בכישלון, וצריך להתחיל מחדש".

הקורונה היא כשלון? כל נפש היא עולם ומלאו, אבל אנחנו עומדים על כ-200 מתים, מצבנו טוב בהשוואה למדינות אחרות.
"בהשוואה לעולם כולו, זה פורפרציונלי בדיוק לגודלנו. לא עשינו ניסים ונפלאות. אנחנו בממוצע העולמי".

בעשור האחרון המאבק הבין-דורי משתקף ביצירות נוספות כמו "חיותה וברל" ו"נבלות", שבה יש ממש נקמה. איך אפשר להימנע מזה?
"הדרך לא להגיע למאבק? צריך לקחת את הכספים שהאנשים שילמו למדינה במהלך חיי העבודה שלהם, 50 שנה, פחות או יותר, ולהחזיר את זה לחברה בצורה שתפחית את המתחים. הרפובליקה השנייה צריכה לעבור דרך חקיקה חדשה. זקוקים לחקיקה בהמון תחומים. חקיקה לא אינטרסנטית לגבי מגזרים, אבל אני לא יודע מי ילך על זה.

המערכת הסוציאלית הוזנחה, כמו הרבה דברים ב-30 השנים האחרונות. התוצאה היא שיש מגזרים עניים ויש שכבות עניות, והאוכלוסיה הקשישה בישראל תהיה שכבה של עוני"

"דור המייסדים בנו מדינה שענתה על הצרכים ועל הבעיות של החברה, ועכשיו פתאום יש מצב אחר לחלוטין. הרמה של המחוקקים לא מאפשרת שלהם להתמודד עם הבעיות שהזכרתי. קרה דבר חמור מאוד – הפוליטיקה נעזבה לידי מי שלא מסוגל לעשות שום דבר. זה המצב הישראלי, החבורה השלטת לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר."

היית שותף לכניסה המחודשת של עמיר פרץ לפוליטיקה.
"תמכתי בו מאוד. למדתי אותו וכתבתי את הספר 'עמיר פרץ והמצב הישראלי'. הערצתי אותו, וקיוותי שהוא יהיה הבשורה הגדולה. מה שקרה זה שהוא נכתש לאט לאט".

אמרת שהרפובליקה הישראלית השנייה מוטלת על כתפי הדור הצעיר. האינטרסים של הצעירים, שמתקשים לקנות דירה, ושל הזקנים הם אינטרסים סותרים.
"לא סותרים. מה קורה היום? הורים, שמתקרבים לגיל הפנסיה ויש להם חסכונות, יכולים לעזור לילדים שלהם להתחיל לרכוש דירה. אז הם נוגסים בחסכונות של הקשישים.  האינטרס המשותף של שלושת הדורות הוא שהמדינה, שמספרת לנו שיש לה 80 מיליארד ברזרבות, תארגן אחרת את מדיניות השיכון. זה טוב לבנות הרבה ולדאוג לשכר דירה נמוך. זה ישפר את המצב של הגימלאים ושל העובדים הצעירים. אבל לא מעלים את התביעה הזו, ואני לא מבין למה. יש דוגמאות מהעולם, ופה הזניחו. הלכו על הפרטה כל כך פרועה, שאנחנו היום אוכלים את הפירות שלה".