"הפלנטה של בני האדם", סרטו החדש של הבמאי הדוקומנטרי הנודע מייקל מור (באולינג לקולומביין, פרנהייט 9/11) מבקש לקרוע לגזרים כמה מהמוסכמות של התנועה הסביבתית. בסרט, שהופק ביחד עם פעילי סביבה ותיקים ובוים ע"י האקטיביסט ג'ף גיבס (שאף כתב את פס הקול בעבור באולינג לקולומביין), חושף מור כי מתקני אנרגיות מתחדשות לא הצליחו עד כה לצמצם את פליטות המזהמים. ייצורן של האנרגיות ה"נקיות", על פי המתואר בסרט, מצריך בעצמו השקעת אנרגיה עצומה וממילא לא ניתן להסתמך עליהן ללא גיבוי של אנרגיה מזהמת שמקורה בדלקים מאובנים. עוד מדגיש מור כי מכוניות חשמליות לא משפיעות בכלל על השימוש בדלקים מאובנים הנדרשים כדי לספק להן חשמל. חיצי הביקורת של מור מופנים כלפי ארגוני סביבה שמקבלים תרומות מוול-סטריט, כמו גם כלפי קפיטליסטים ליברטריאנים דוגמת האחים קוך, אשר מרוויחים כסף גם מתעשיית הנפט וגם מאנרגיות מתחדשות.
מעבר לכל אלה, לאורך הסרט זורם המסר התת-קרקעי, שצף ועולה מדי פעם גם במפורש – הבעיה היא לא הדלקים המאובנים, אלא אנחנו – בני האדם. יש יותר מדי מאיתנו וכל אחד מאיתנו צורך יותר מדי משאבים חומריים. לכן, כשם שבעלי חיים מסוימים חוו התפוצצות אוכלוסין וירידה דרמטית במספרם אחריה, כך יהיה גם גורלנו. אנרגיות מתחדשות לא יצילו אותנו מגורל זה.
הביקורת הקטלנית נגד הסרט לא איחרה לבוא. 'החסיד החדש של הנפט והגז', קרא פעיל הסביבה ג'וש פוקס למייקל מור באתר השמאל 'The Nation' תוך שהוא קורא לגניזת הסרט. לשיטתו, לא רק שהסרט שגוי ומניפולטיבי, גם האישום נגד התנועה הסביבתית מופרך – התנועה צברה בעשור האחרון הישגים משמעותיים, כמו משיכת השקעות של טריליוני דולרים מנפט וגז, יותר ויותר מדינות שמתחייבות ל100% צריכת אנרגיות מתחדשות, הבקעת הדרישות הסביבתיות לתוך המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית ומחויבות אירופאית גבוהה אף יותר ל"גרין ניו דיל" – הליך מדורג של נטישת הדלקים הפוסיליים בעבור אנרגיות מתחדשות, תוך דאגה לשינוי תעסוקתי רחב היקף.
הסיבוב של הימין, תעשיית הנפט ומכחישי האקלים על המפיק מהשמאל כדי לנגח את הירוקים
אף שיוצרי הסרט מגדירים עצמם כאנשי שמאל, הסרט הפך לסחורה מבוקשת באתרי ימין שונים ברשת. בידיעה באתר ברייטברט, של הימין העמוק בארה"ב, נכתב כי הסרט יכול לסייע למנוע 'גרין ניו דיל' בארה"ב, ולקדם בחירה נוספת של הנשיא טראמפ תוך יצירת שבר בתנועה הסביבתית. הלל גרשוני, מהימין הישראלי, כתב ידיעה דומה באתר 'מידה', אך הוסיף גם ביקורת כנגד הסרט, על שהוא מתעלם מהאנרגיה הגרעינית ומקדם באופן משתמע מסרים ברוח הכלכלן בן המאה ה-18 תומס מלתוס הגורס שצמצום האוכלוסייה הוא פועל יוצא של המשאבים המוגבלים. האשמה זו מהדהדת את התאוריה הפוליטית של ה'אקו-פאשיזם', המקובלת בקרב חלק מהחוגים המכחישים את התחממות האקלים.
הפודקאסט הימני 'הארטלנד', התומך בהכחשת התחממות האקלים וממומן ע"י האחים קוך הנזכרים לעיל, הקדיש לסרט שעה תמימה. המלצת צפייה בסרט התקבלה גם מ"המכון ליוזמה תחרותית" שנתמך ע"י תעשיית הנפט. ערוצי חדשות שמרניים מסקרים בחייכנות את המחלוקת שהסרט מעורר, וכמוהם כותבי טורים ימנים כמו ג'יימס דלינגפול.
סרט לא עדכני, מניפולטיבי ומסוכן
עשרות, אם לא מאות פוסטים וכתבות ביקורתיות פורסמו מאז יצא הסרט לאור ביום כדור הארץ האחרון. ייתכן שהחשובה מביניהן, היא של החברה המפיצה של הסרט "FILMS FOR ACTION", שחדלה לזמן מה להפיץ אותו. לפי הודעת החברה, נמצא כי "למרות שהסרט מציין נקודות חשובות רבות, אנו מגלים בצער שהוא עשיר במידע מטעה, ולכן הסרנו אותו מהאתר". לאחר ההסרה לפי דרישתו של ג'וש פוקס, הוא נפתח מחדש לצפיה, בנימוק ש"ביקורת וויכוח הם הפתרון הטוב ביותר להטעיות שבסרט". באתר החברה יש רשימת ביקורות ענייניות רבות על הסרט ביחד עם בעיות אמיתיות שהסרט מציף, ובהן הטענה שהמעבר לאנרגיות מתחדשות הוא חיוני, אך לא מספיק בפני עצמו אם הוא אינו מלווה בירידה בצריכת האנרגיה עצמה; ההצבעה על הניצול של קפיטליסטים 'ירוקים' את התנועה הסביבתית המהווה בעיה עמוקה בתוך התנועה עצמה; וההכרח להשתחרר מהאשליה שניתן לקיים צמיחה כלכלית אינסופית. החברה שוללת את המסקנה לפיה האוכלוסייה האנושית עצמה היא לב הבעיה בכמה נימוקים, ובהם כי במדינות המתועשות והמזהמות יש ירידה או יציבות בהיקף האוכלוסייה ואילו מדינות בהן יש ריבוי גדול של האוכלוסייה מתאפיינות בצריכת משאבים נמוכה באופן יחסי. נימוק מרכזי נוסף נגד הסרט הוא "הזיכוי העקיף" שזה מעניק לקפיטליזם מאחריות לפגיעה בפלנטה.
האם אנרגיות מתחדשות אכן גרועות כמו דלקים מאובנים?
הטענה הכי שערורייתית בסרט היא הטענה שאנרגיות מתחדשות הן תעלול שיווקי, שלא מרפא דבר. אמנם, הגידול העצום בהתקנות של פנלים סולריים וטורבינות רוח לא גרם לירידה בביקוש לנפט, גז ואפילו פחם, אך זאת בעיקר בשל עליה מהירה בדרישה הכוללת לאנרגיה. שההנחה שמצב זה יימשך מפוקפקת, לכל הפחות. לאנרגיות הירוקות יש עדיין פוטנציאל גדול מאוד להתייעלות טכנולוגית וכלכלית, כך שניתוח היעילות של פנלים סולריים מ-2008, כפי שנעשה בסרט, לא משקף את ההתקדמות העצומה בתחום. חישובי LCA – ניתוח מחזור החיים הכולל – מראה שפנלים סולריים חדשים יניבו לאורך חייהם כמות אנרגיה גבוהה יותר מזו שהושקעה בייצורם ובשינועם. גם הביקורת על רכבים חשמליים מוטעית. מנוע חשמלי יעיל יותר ממנוע בנזין, וגם פוגע פחות בבריאות, בכך שהוא מרחיק את זיהום האוויר מגובה האגזוז לארובות של תחנות הכח, שיוחלפו לאיטן במקורות לא מזהמים ובכך ייסגר המעגל. תעופה ושיט חשמליים הם עדיין 'בחיתולים', אך לא יעדים בלתי אפשריים להשגה בעתיד.
משיבים אש
בינתיים, הסרט צבר מעל ל-5 מליון צפיות ברשת. מפיקי הסרט, מייקל מור, הבמאי ופעיל הסביבה ג'ף גיבס, ומפיק נוסף שהוא גם פעיל סביבה ומרואיין מרכזי בסרט אוזי זהנר, מגינים על הסרט, לא מתנצלים ודורשים מהצופים מבט רחב יותר מאשר על משבר האקלים ותעשיית האנרגיה לבדם. בשיחה משותפת עם השקת הסרט, דנו השלושה ביתרונות של כלכלה שיתופית ככלי לצריכה יעילה יותר, ופחותה בסך הכל.
בראיון משותף לשלושתם מסוף אפריל, אמר מור: "אנחנו בשרה מבשרה של התנועה הסביבתית. מותר לבקר מבפנים ולומר שמה שנעשה עד כה לא השיג את היעדים וצריך לחשוב מחדש על הדרך. אנחנו רוצים להצית ויכוח וזה כבר קורה. הרבה פעילים מהללים את הסרט ואת ג'ף שמציג את האמת שאנחנו לא רוצים לשמוע. עכשיו, אנחנו כבר הרבה מעבר ל'שינוי אקלים'. צריך לדבר על מה שכן יעבוד, לא כמו ארגונים ירוקים שהתחברו עם וול-סטריט. אין אפשר לעבוד עם השטן". זהנר אמר: "התמיכה באנרגיות מתחדשות לא הוכיחה את עצמה. וירוס הקורונה השיג בשבוע אחד יותר מאשר התנועה הסביבתית ב-30 שנה בהפחתת הצריכה וזה אומר שצריך לשנות כיוון". גיבס, במאי הסרט, אמר: "מותר לקיים דיון פנימי על גישות נכונות ושגויות. אין לנו את כל התשובות, אבל צריך לקיים את הדיון. זה יותר גדול משינוי האקלים. 90% מהדגים, 50% מבעלי החיים כבר נעלמו תוך 40 שנה. זה קרה בעיקר בשל כריתת עצים וחקלאות. דלקים פוסיליים הם טרגדיה, אך הנזק שאנחנו גורמים לפלנטה עמוק יותר משינוי האקלים. רציתי להצית דיון כולל על כל השפעת האדם. רציתי להאיר את קוצר ידן של אנרגיות ירוקות למנוע שינוי אקלים ובוודאי שאת שאר ההשפעות על הפלנטה. צמיחה אינסופית בפלנטה סופית שקולה להתאבדות".
https://www.youtube.com/watch?v=Zk11vI-7czE
האם הירוקים יתחברו עם האדומים?
מייקל מור עצמו איננו רק פעיל סביבה, אלא דמות מובילה בחוגי השמאל הפועלי האמריקאי. הוא היה בין הראשונים שחדלו לזלזל בדונלד טראמפ וחזו את הפוטנציאל שלו להפוך לנשיא, נישא על גבי גלי תמיכה מ'לבנים זועמים' המתגוררים בליבה של אמריקה החשים שנזנחו ע"י המפלגה הדמוקרטית.
מאחוריו רשימה של סרטים דוקומנטריים מצליחים כמו "פארנהייט 9/11" ו"קפיטליזם – סיפור אהבה", אך המרשים מכולם הוא כנראה "רוג'ר ואני" – הסרט איתו פרץ לתודעה הציבורית בשנת 1989 – בו גם הפך סגנון דוקומנטרי חדשני לפופולרי. מור עצמו הוא גם כוכב הסרט, אשר מבקש לקיים שיחה אישית עם רוג'ר סמית', אז נשיא ג'נרל מוטורס, לגבי מפעלי הרכב הרבים שהורה להעביר לחו"ל, תוך מעקב אחר הנזק העצום שהחלטות אלו חוללו ב'חגורת החלודה' בארה"ב – כמו גם בעיר מולדתו של מור – פלינט, מישיגן. זהו סרט משפיע ומעורר מחלוקת גם עשורים לאחר שיצא.
סרטיו של מור זוכים באופן שגרתי לביקורת על כך שהם שטחיים ופופוליסטיים לצד לניגוח אישי על יומרתו לייצג את מעמד הפועלים, לאחר שהתעשר מעשיה דוקומנטרית (אחד היחידים אי פעם), טענה שמושמעת גם כנגד הסנאטור הסוציאליסט ברני סנדרס, מליונר בעצמו.
בשנים האחרונות מור משתף פעולה עם נעמי קליין, יוצרת הספר והסרט התיעודי המצליח "דוקטרינת ההלם", על מנת לקדם חיבורים בין ארגוני העובדים לבין ארגוני הסביבה – חיבור שאיננו קל לביצוע. "אנחנו עומדים כעת על קצה הצוק, וצריך לבצע אתחול מחדש", טוען כעת מור, בנימה פסימית במיוחד. קליין, דווקא רואה בקורונה אירוע שחושף את הכשלים בשיטה הכלכלית הקיימת, ועשוי לפלס דרך לשינוי חזק לכיוון של שמאל שלוב זרועות עם התנועה הסביבתית.
