רבות דובר על הקושי לקיים את הרמדאן, שהוא חג קהילתי באופיו, בימי הסגר והבידוד החברתי. הרשויות הזהירו, המסגדים נסגרו לתפילות והמרכזים המסחריים נסגרים בימי החג משעה לפני תום הצום ועד קריאת המואזין בעלות השחר – לא מעט שעות.
המציאות מגלה כי הציבור הערבי ברובו ממושמע, מבין את מידת הסכנה הכרוכה בהפרת ההנחיות, וחושש גם מן הקנסות על מי שמפר אותן. אבל האם משבר הקורונה גרם לשינויי הרגלים ומנהגים חברתיים הקיימים מימים ימימה?
התשובה מפתיעה: אנחנו אכן מנסים להתאים את עצמנו למציאות החדשה. מסתבר שבני אדם הם סתגלניים, ופעמים רבות פשרנים במצבי קיצון. זה לא עוד "ייקוב הדין את ההר" והיאחזות בכל דרך במנהגים הקיימים עשרות בשנים. זה לא משמח, אבל הדברים מתקבלים.
מתברר שגם מנהגים ומסורות בני מאות בשנים משתנים כאשר יש אילוצים כבדי משקל. רק מעטים מנסים בימים אלה לחמוק מן ההנחיות ולהמשיך ולקיים מנהגים שהורגלו בהם. רוב רובו של הציבור, למרות שקשה לו, מציית להוראות ונוהג בהתאם.
מתברר ש"פרות קדושות" יכולות להישחט כדי להציל חיים. שום מנהג או מסורת אינם קדושים עד כדי שאינם יכולים להשתנות. בני אדם, במצבים מסוימים, משנים ומשתנים, גם אם זה מאתגר.
עלי זחאלקה הוא מחנך, מתגורר בכפר קרע
