מפעם לפעם, ובאחרונה במיוחד, עולה דובר תורן – חבר כנסת, שר, פקיד בכיר, פרשן כלכלי עייף או מגישת חדשות – ומפנה אצבע לכיוון הכללי והמעורפל שבו יושב ומחכה בשעמום יצור אמורפי שקוראים לו "המגזר הציבורי". סוחרי הכזבים מפיצים שנאה ליצור ובכך מנקים את עצמם מאחריות ואשמה: "הנה", הם אומרים, "יש לנו שעיר לעזאזל".

אבל מי אתה מגזר ציבורי? מי אתה "איש שמן ולא יצרני שרוכב על האיש הרזה שקוראים לו המגזר הפרטי"?

מי אני? אני הרופא, אני האחות, אני המורה, אני פועל הניקיון, אני עובד הביטוח הלאומי, אני השוטר, אני קצין מבצעים בצה"ל.

אלה המספרים

מאחורי המילים הגדולות יש מספרים שכדאי להכיר:

המגזר הציבורי מונה פחות מ-700,000 עובדים, שהם בסך הכל כ-20% מהמשק הישראלי. כשישית מ"המגזר הציבורי" הם אנשי רפואה שעמדו בחזית המאבק בנגיף – בבתי החולים הממשלתיים, בקופות החולים או בלשכות הבריאות.

המגזר הציבורי בישראל (עיצוב: אידאה)

קצת פחות משליש הם אנשי הרשויות המקומיות. ממחלקת הביוב דרך מחלקות החשמל, הארנונה, התברואה, הרווחה, החינוך, וכן, גם חברה קדישא. אלה העובדים שמאפשרים למרקם החיים להימשך מבלי שיוצף במי ביוב, או בערימות של זבל.

כרבע מ"המגזר הציבורי" הם עובדי ההוראה – מחנכים ומחנכות, גננות, מורים ומורות, שמעצבים את הדור הבא. את "ילדינו". לחלקם תפעול הזום בא בקלות, לחלקם פחות.

המספרים של אנשי מערכת הביטחון חסויים. אך לא ינום ולא יישן, קצין בקבע.

10% שייכים למערך ההשכלה הגבוהה (מרצים, פרופסורים וכו'); קצת פחות מ-10% הם אנשי החברות הממשלתיות – חברת חשמל, נמלים, רכבות וכו'.

כ-5% הם עובדי משרדי הממשלה, מה שנהוג לכנות בלעז, "סיביל סרוונט" – משרתי ציבור. פקידים, יועצים משפטיים, כלכלנים ואחרים.

נשי, משכיל, מבוגר

אחרי המספרים יש מאפיינים  נוספים שכדאי להכיר:
המגזר הציבורי נשי ברובו (כ-65%).
משכיל לעומת האוכלוסיה הכללית (49% מעובדי המגזר הציבורי הם אקדמאים) – רופאים שלמדו רפואה, פרקליטים שלמדו משפטים וכלכלנים שלמדו כלכלה ומדע המדינה.
והמגזר גם מבוגר בשנתיים וחצי, בממוצע, לעומת המגזר הפרטי.

מי צריך אותם? כולם

אחרי המספרים שאלה: מה המכנה המשותף למורה, לרופאה, למפנה הזבל ולמרגל? (כן, גם מרגלים הם אנשי המגזר הציבורי).

תשובה: הם כולם בעלי תפקידים המספקים שירותים, או משימות, שהחברה החליטה שיש לבצע לא במסגרת כללי השוק – לא קונה מרצון ומוכר מרצון, לא היצע וביקוש. אלה שירותים שהחברה זקוקה להם – באופן קולקטיבי (למשל פינוי אשפה או אכיפת החוק), ובאופן פרטני (למשל טיפול בפצע מזוהם או שיעור אנגלית).
עוד שאלה: מדוע החברה החליטה ששירותים מסוימים יפעלו במנותק מכללי השוק? התשובה ברורה: כי אלו השירותים שמייצרים את סביבת החיים של החברה – של כולם. שירותים שהכרחי שיתקיימו בלי קשר לרווח שניתן להפיק מהם.

למה מגיע להם?

המגזר הציבורי נשא, נושא ויישא בנטל של קיום החברה. בלי מגזר ציבורי פעיל וחזק, גם בימי שיגרה, המדינה היתה מתפרקת. במצבי חירום עובדי הציבור הם הלוחמים בחזית: הרופאים שנאבקים בווירוסים, השוטרים ששומרים על הסדר והמורים שמחזיקים קשר עם הילדים.

כן, חלק מאנשי המגזר הציבורי הם מנהלי מחלקות בבתי חולים או פרופסורים במערכת ההשכלה הגבוהה, חלקם קצינים בכירים, פרקליטים. חלקם צברו ותק של ארבעים שנה באותו מקום עבודה. ותק, אגב, פירושו ניסיון. הם בעלי ניסיון. וכן, הם כולם (כמעט) מאוגדים. ואלה רק מעט מהסיבות לכך שממוצע ההשכר במגזר הציבורי גבוה מהמגזר הפרטי.

הנה האלונקה

בשורה התחתונה: המגזר הציבורי לא צריך שיטיפו לו מוסר, בוודאי לא כדי להצדיק פגיעה בשכר. ההוצאה הממשלתית – כלומר המשכורות שהם מקבלים יהיו הסטרטר שיוציא את המשק מהבוץ. קיצוץ בשכרם של עובדי "המגזר הציבורי" לא יהיה כניסה מתחת לאלונקה. מימושו יהיה איוולת כלכלית שרק תאט את הפעילות במשק עוד יותר.

אז בפעם הבאה שעולה שר שמציע לקצץ דמי הבראה, או חברת כנסת שמנדבת חלק משכרה כדי להצדיק קיצוץ בזכויות של יותר מחצי מיליון ישראלים; בפעם הבאה שקריינית החדשות מתנשאת על עובדי ההוראה – שיקחו הם על עצמם חלק מהנטל שלהם. בפעם הבאה כדאי לזכור מי הם עובדי המגזר הציבורי – הם הראשונים בתור לכל אלונקה.