עבודה מהבית הפכה בימי הקורונה לכורח. עובדות ועובדים נאלצו לאלתר ולהתאים את המרחב הביתי לצרכי העבודה. בין ישיבה ב"זום" להכנת ארוחה לילדים, עובדים מספרים על העבודה מחוץ למקום העבודה.

"יש לי ילד מיוחד בבית וחששתי שלא אצליח להמשיך לעבוד"

פינת העבודה של אירה בנבניסטי (צילום: באדיבות המרואיינת)

"אני לא חושבת שלפני המשבר מישהו חשב שאת העבודה שלי אפשר לעשות מהבית", מספרת אירה בנבניסטי (47) מגדרה, מזכירת עוזר הרופא המחוזי במינהלת מחוז דרום של קופת חולים מאוחדת. "מכיוון שיש לי ילד מיוחד בבית ובעלי הוא המפרנס העיקרי, חששתי שלא אצליח להמשיך לעבוד, אבל בעבודה ממש הלכו לקראתי, ואני ממש מעריכה את זה. במשך כל התקופה הזאת אני עובדת ארבע שעות ולא שבע כמו תמיד, כי זה מה שאפשר. אני נעזרת בשעות שמגיעות לי כהורה לילד מיוחד כך שהמשכורת שלי לא נפגעת.

"האפשרות לצאת לעבודה היא בהחלט פריבילגיה, זה מאפשר לשמור על שפיות, במיוחד כשאת אמא לילד אוטיסט מתבגר. אבל עכשיו אני עובדת פעמיים בשבוע מהבית. נתנו לי אפשרות להתחבר מרחוק למחשב. מלבד העבודה המשרדית הרגילה, בתקופה של הקורונה הייתי צריכה להתקשר לאנשים שחולים בקורונה ולשלוח אליהם את הצוותים הממוגנים, להביא להם ערכות ניתור.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אני עובדת על השולחן, על הספה, לפעמים בחדר של הילד. נותנת לו לשבת עם הטאבלט ועובדת במקביל, כי אי אפשר להשאיר אותו לבד, והוא לא יודע להעסיק את עצמו. כשזו העבודה המשרדית הרגילה זו לא בעיה, אבל אם אני עושה טלפונים לאנשים אני צריכה להסביר לבן שלי שזה לא זמן טוב לדבר איתי.

"בימים כתיקונם אני לא חושבת שעבודה מהבית מתאימה לי, אני אוהבת את האינטרקציה עם אנשים. הבן שלי אמור לחזור למסגרת של החינוך המיוחד אבל אני חוששת מהבלאגן. בינתיים אמשיך לעבוד מהבית כדי לראות מה המצב".

"הלקוח לא יודע שמי שהוא מדבר איתו נמצא עכשיו בבית"

רותם בוסאני עובדת מהמטבח (צילום: באדיבות המרואיינת)

רותם בוסאני (36) מרמת פנקס באור יהודה, עובדת כנציגה בכירה בשירות לקוחות כ.א.ל כרטיסי אשראי, מוקד גבעתיים. "לפני המשבר אף פעם לא עבדנו מהבית, לא חשבנו שיש בכלל אופציה כזאת. המוקד שלנו גדול. היה מאתגר להעביר את כל העובדים הביתה, אבל החברה הסתגלה לשינוי ממש מהר. מחלקה שלמה נתנה עזרה טכנית ואפשרה לנו להתחבר מרחוק למחשבים בעבודה. למי שהייתה בעיה עם האינטרנט הביאו נט-סטיק עם שליח, שגם הוא עובד החברה, שהוסב בגלל המצב לתפקיד אחר.

"ניסינו לשמור כמה שיותר על חווית הלקוח בתהליך הזה. בהתחלה הנציגים עברו לוואטסאפ, אבל בהמשך חלקם עברו לתת מענה טלפוני מהבית. הלקוח לא יודע שמי שהוא מדבר איתו נמצא עכשיו בבית. הייתה לי שיחה עם לקוח כועס, כשהבן שלי, בן ה-3, בדיוק עלה עליי וצעק לי באוזן. הרגשתי שזה שבר במעט את הקרח. גם הלקוחות בסופו של דבר מבינים שכולנו באותה הסירה.

"מאתגר לתת שירות עם שני ילדים בבית. אני יושבת בפינת האוכל עם הלפטופ על השיש. הילדים מאחור בסלון, אחד מטפס עלי מצד אחד, והשני לומד מרחוק בזום מצד שני. זה לא קל, אבל עצם זה שהצליחו לשמר לנו את העבודה והפרנסה, זה מבורך".

"הוראה זו גם שפת גוף"

פינת העבודה של סיון ירט (צילום: באדיבות המרואיין)

סיון ירט (46) מתגורר במושבה הגרמנית בירושלים. בעבודתו הוא חונך ומקריא לסטודנטים עם לקות ראיה בעמותת על"ה באוניברסיטה העברית בירושלים. "בדרך כלל אני עובד בחדרים של העמותה באוניברסיטה, זה מקום מיוחד מאוד. אני מקריא לסטודנטים חומרים, לפעמים עוזר קצת בתרגום. כשהם צריכים להגיש עבודה אני קורא אותה, מסמן את הנקודות החלשות ואנחנו מדברים על זה. יש לי שם גם לוח מיוחד שמגדיל את מה שאני כותב. עכשיו אנחנו עושים את זה בסקייפ או בזום, אבל האינטרקציה חסרה. הוראה זו גם שפת גוף. עוד לא מצאתי איך לגשר על זה, אבל מסתדרים עם מה שיש.

"אשתי עבדה שלושה או ארבעה שבועות בבית, אז חדר העבודה שלי הפך להיות שלה ואני עברתי לעבוד בסלון. יש לי בבית גם חתולה שנכנסת לפעמים לפריים וגם זה יכול להקשות על הריכוז. אבל למדתי להרגיע אותה".

"לאלתר תרגילים עם חפצים שאפשר למצוא בכל בית"

פינת העבודה של מריאנה זהראן (צילום: באדיבות המרואיינת)

"אני עובדת עם כיתה שכל הילדים בה ממזרח ירושלים, עם תסמונות שונות, נכויות, חלקם מונשמים וחלקם לא", מספרת מריאנה זהראן (27) מבית ג'אלה, בית לחם,  מרפאה בעיסוק בבית הספר ובמחלקת השיקום של בית החולים אלי"ן לשיקום ילדים ונוער בירושלים ובעמותת 'בית בלב'. "אני עצמי עברתי לבית של ההורים שלי בצפון, באעבלין, ואני עושה את הטיפולים משם. בהתחלה היה לי קשה למצוא איפה לקנות ציוד בסיסי שאוכל לעבוד איתו."

איך הסתדרת?
"זה מאתגר, לחלק מהבתים אין אינטרנט ומסכים בבית, לחלק אין אפילו מספריים ודפי A4. אני מנסה לאלתר תרגילים עם חפצים שאפשר למצוא בכל בית. פלסטלינה למשל, שהאימהות יכולות להכין מבצק, דפים, טושים, צבעים, קשיות וכו'. אני משתדלת להתאים את הטיפולים ואת המטרות מחדש, לפי כל משפחה וכל ילד. שעתיים לפני הטיפול אני שולחת להם דברים שהם צריכים להכין, עם תמונות, כדי שידעו מה מתוכנן לאותו טיפול. לפעמים אני מבקשת מהמשפחה לצלם לי את המשחקים שיש לילד בבית ואז אני חושבת על תרגילים עם המשחקים הללו בהתאם למטרות. חלק מהטיפולים אני עושה בזום, אבל לא כולם מסתדרים, אז חלקם דרך וואטסאפ וחלקם פשוט בטלפון.

"יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. צריך להכין המון לפני הטיפול, האינטרנט נוטה להיתקע, קשה לשמוע עם הרעש של האחים והאחיות ברקע. זה מתסכל. מצד שני, להיות מול המסך עם האמא של הילד, זה גם נחמד. זה נותן הזדמנות להכניס את ההורה לתמונה ולשתף אותו בתהליך, להיעזר בו כגורם מתווך, משהו שכמעט ולא יוצא לנו בטיפולים היומיומיים בבית החולים".

"הזום שובר משהו, אתה באותה 'משבצת' כמו התלמידים"

פינת העבודה של ניר אברבנל (צילום: באדיבות המרואיין)

ניר אברבנל (32) מצרעה הוא מחנך כיתה ח' ומורה בכיתות י' וי"ב בבית הספר הניסויי בירושלים. "יש לי חדר עבודה שבו יש שולחן כתיבה ליד הטלוויזיה, אבל לפעמים אני מעביר את השיעור במרפסת, זה תלוי מה קורה בבית. יש לי שתי בנות. לפעמים אני מעביר את השיעור תוך כדי שאני מנענע את הילדה להרדים אותה, וקרה גם שהעברתי שיעור עם הילדה על הידיים.

"יש לזה גם ערך חינוכי, אני מאמין בלהוריד מסיכות, לבנות אמפתיה. הזום שובר משהו, אתה באותה 'משבצת' כמו התלמידים. אתה גם רואה את הילדים בבית שלהם, פתאום שומע את אמא צועקת, את האחים מעצבנים אותם. אני לומד מהמפגש הזה המון והייתי שמח אם זה היה חלק מהשגרה, אבל לא כל השגרה, זה לא כמו המפגש בכיתה.

"כשמתכוננים לשיעור בודקים שהכל ברקע של הצילום מסודר, וצריך להיזכר באיך אתה נראה. השיעור מתחיל בעשר דקות של 'מה המצב', צחוקים, תדליקו מצלמות. אני תמיד מכין כמה אופציות לשיעורים ומשתמש במה שנראה לי יותר מתאים. אני משתדל להיות משחקי, בודק כל הזמן מה עובד ומה לא. אני פותח לעצמי מלא חלונות במחשב שמוכנים לפני השיעור. אנחנו רואים כתבה, קוראים משהו ואז אני נותן להם משימה או שואל שאלה. לאחרונה התחלתי לחלק אותם ל'חדרים' בזום שמאפשרים להם לדבר בזמן העבודה אחד עם השני בקבוצות קטנות".

"ישיבות באינטרנט דורשות לאמץ תרבות שיחה מעט שונה"

פינת העבודה של הראל אילן (צילום: באדיבות המרואיין)

"ברמת העבודה עצמה ההבדל בין העבודה בבית לעבודה במשרד לא מאוד גדול", אומר הראל אילן (42) מרחובות, העובד כפיזיקאי בחברת Applied Materials לטכנולוגיית ננו-ייצור. "רוב העבודה שלנו היא בסופו של דבר עבודה על המחשב ופגישות עם אנשים. ההנחיה אצלנו הייתה שמי שלא חייב לבוא למשרד שיישאר בבית. סיפקו לנו גם אזניות מאוד איכותיות כדי להקל על השיחות. אנחנו מחוברים למערכות של החברה ומקיימים פגישות וישיבות מרחוק. ישיבות באינטרנט דורשות טיפה יותר סבלנות, ולאמץ תרבות שיחה מעט שונה. זה מעט פחות אישי, אבל כולם מדליקים את המצלמות ורואים אחד את השני.

"ההבדל הכי גדול זה שהילדים מסביבך בבית וצריך לדאוג להם, לראות מה הם עושים. יש הפרעות מסביב. הדירה אצלנו יחסית מרווחת. הקטן שלנו חזר ביומיים האחרונים ללימודים, הבנות לומדות מרחוק כל אחת בחדר שלה במחשב או בטאבלט, והעמדה שלי בסלון.

"לפני הקורונה היינו עובדים מהבית רק לעתים רחוקות. אני מניח שאחרי שזה יגמר אנשים יעבדו יותר מהבית. יש אצלנו אנשים שמגיעים מכל הארץ, מצפון לתל אביב ומבאר שבע ויכולים לחסוך שעתיים ביום. יש לזה יתרונות. אנשים שיפרו את היכולת ואת האמצעים לעשות את זה. אם רוצים להתווכח על נושאים בפיזיקה מול הלוח, המפגש הפיזי עדיף. אבל בעבודה אישית, זה יכול לחסוך לאנשים הרבה זמן במהלך היום. אני גר ברחובות, קרוב, ובמשרד יש לי יותר שקט, ואני מחכה כבר לאפשרות לחזור אליו".

ועוד עובד אחד

פינת העבודה של ניצן צבי כהן (צילום: ניצן צבי כהן)

הרעיון לעשות כתבה על עבודה מהבית נולד כשהשותף שלי, מורה בחטיבת ביניים, התלבט איתי היכן בבית הגיוני שיעביר שיעורים מקוונים. בצער רב פיניתי לו את הספה האהובה עלי בסלון, רכשתי מרחיב טווח לוויי-פיי שמנע ממני עד כה לעבוד בחדר שלי, השגתי כבל כדי להשמיש את המסך ששוכב כבר שלוש שנים ללא שימוש, והזמנתי מקלדת ועכבר. כך אתם יכולים לקרוא עכשיו כתבה על עבודה מהבית.