שלמה הר-פז (70) ממבשרת ציון עוסק באמנות ובהוראת אמנות מאז שהוא זוכר את עצמו. בימי הקורונה נאלץ לסגור את הסטודיו לשיעורים, דבר שפינה לו זמן רב לשקוע בפרויקט רישום מאתגר במיוחד שאותו הוא מכנה "בעת קורונה". במשך חודשים ספורים יצר הר-פז רישומים רבים בהם ברא עולם דמיוני ומלא פרטים בעט פיילוט שחור המיועד לכתיבה.
"אשתי ואני היינו אמורים לנסוע לניו זילנד כדי לפגוש את הנכדה הראשונה שלנו שנולדה, והקורונה קטעה את זה. במקום להתייאש ולהיות מתוסכל החלטתי שאני מתביית על שני דברים: גינת הירקות שלנו, ולצייר. לרשום."
נוף אורבני בשחור לבן
את העיסוק ברישום מסוג זה החל עוד לפני תקופת הקורונה, עם סדרת רישומים של נוף אורבני. החופשה הכפויה והניסיון לא לשקוע בתסכול עקב התכניות שהתבטלו הביאו אותו להיכנס כל כולו לעולם שברא בסטודיו.
"לקטוע את התסכול"
"התחלתי ליצור רישומים מאד מפורטים שדורשים המון סבלנות והתמדה. בשלב הראשון לא ראיתי הקבלה בין מה שאני עושה לקורונה. זאת היתה מין סובלימציה. לקטוע את התסכול. רצינו לראות הנכדה הראשונה שלנו. אבל ככל שהמשכתי, פתאום ראיתי שבעצם, בלי שהייתי מודע לזה, נוצרה הקבלה מסוימת. ברישומים אין נפש חיה, יש בעיקר מבנים."
כיצד תרמו ימי הבידוד לתהליך היצירה?
"היתרון העיקרי של הקורונה הוא שזה איפשר לי להיות מאד ממוקד, להתעסק בזה באופן רציף מהבוקר עד הערב. אם תשאלי את אשתי, היא תגיד שאני כל כך מרוכז בזה שהרבה פעמים אני שוכח לאכול. בניגוד לאחרים שכנראה השמינו בתקופה הזאת, אני חושב שאני דווקא רזיתי."
מה השגרה הזאת עשתה לך?
"רק טוב. אשתי ואני, אנחנו לבד. יש לנו בת שגרה בקנדה, בן שגר בניו זילנד ובן שלישי, קל"ב, שגר בדנמרק. אשתי כותבת, ככה ששנינו פתאום מצאנו את עצמנו בשיא הכיף, בשיא ניצול הקורונה ברמה הכי חיובית. אני מצייר והיא כותבת. היא כתבה דברים מאד סוריאליסטיים, ממש דברים לא הגיוניים, ומסתבר שגם אני.
"שמתי לב שמנקודת המבט של הקורונה, כל מי שהביט בציורים ראה בהם סממנים שקשורים לזה. אני מתאר לעצמי שבעוד חודשיים-שלושה אנשים יראו את הרישומים בצורה אחרת, בהתאם למצבים החדשים. הם יכולים להתפרש בצורות שונות.
"הציור שעליו אני עובד כעת הוא הכי קרוב ליצירה מתוך מודעות לקורונה. אבל הוא עשוי בצורה מעט סרקסטית. רואים עטלף שתלוי באוויר, וכל העיר מתחתיו. יש לזה גם קומפוזיציה לא כל כך רגילה. הוא תפוס על איזה מין ענף כזה שיוצא מהחלק העליון שבו אמורים להיות השמיים והנוף, ופתאום תלוי שם עטלף."
פירסמת את הרישומים בפייסבוק. אילו תגובות קיבלת?
"חשבתי שנכון שאנשים יראו את זה. רציתי לתת להם אפשרות לקבל השראה ושיראו מה ניתן לעשות בתקופה הזאת. אחד הדברים המופלאים הוא שכשאני מסיים את תהליך העבודה, המתבונן יוצר תהליך חדש. אני אוהב את זה. את הציורים האלה אי אפשר לתפוס במבט אחד. חייבים להתבונן. את מסתכלת בנקודה אחת ואז בנקודה אחרת ונוצרות סיטואציות חדשות. אפשר לראות בכל פעם משהו חדש, דווקא בגלל הפירוט והגודל. זה כמו אנימציה סטטית, המבט שלך יוצר את התמונה. אבל אלה דברים שרק בדיעבד הבנתי ולכן עוד לא נתתי להם פרשנות ברורה. אני כרגע מנסה."
אולי לא צריך.
"לא צריך. בהחלט לא צריך. אני רק יכול לתת הדים למה ששמעתי מאחרים. מאד אהבתי את התגובות. היה לי פנטסטי לגלות שהרישומים שלי מדברים לכל אחד בצורה אחרת."
היה לך חזון איך יראו הציורים או שהם התפתחו תוך כדי העבודה?
"כשאתה המסתכל על התוצאה הסופית זה נראה מחושב ומתוכנן לפרטי פרטים. אבל זה היה ממש מתוך זרימה. לקחתי פינה אחת, בדרך כלל הצד השמאלי למעלה, והתחלתי לרדת למטה לצד ימין. ולאט לאט… כיוון שהעבודה לקחה זמן, לפעמים אפילו שבוע-שבועיים אינטנסיביים, היה לי זמן גם לחלום עליה. בלילה אתה מתחיל לחשוב… 'אני הולך לשים שם לטאה', ואז אני מתחיל לחשוב על הלטאה ונוצרים הקשרים.
"במקרה של הלטאה ההשראה היתה הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, לפני שנת 48', ולתוך זה הכנסתי גם אלמנטים מודרניים. מי שגר בירושלים, מבחינתו ירושלים היא הקפאה, זה כאילו שאתה חי בתוך ההיסטוריה. כשאתה מסתובב בירושלים, למרות שאתה בן 70 אתה מרגיש בן 2,000. אותו הדבר בציור, יש גם את האלמנט המודרני וגם את העיר העתיקה והיושן הזה שמחוברים יחד."
כל רישום הוא עולם ומלואו.
"אלה ציורים מושקעים מאד, אם לא היה לי את הזמן הזה שאפשר לי להתמיד, הייתי עושה 40 ציורים יחסית מהירים, אבל פה היתה לי הזדמנות. כשציירתי את הציורים האלה, עבדתי כמו מישהו שכותב ספר. לקחתי את הזמן, לא מיהרתי, חרשתי את זה פנימה. זה בעצם מה שהתקופה הזאת נתנה לי."
ואיך העבודה בגינה מתחברת לכל זה?
"את ההסבלנות וההתמדה קיבלתי מהעבודה בגינה. אתה רואה את הגינה מלאה בעשבים ואתה אומר, 'וואו, זה יקח לי שנים לנכש את כל זה'. אתה רוצה להוציא את העשבים עם השורש אז אתה עובר אחד אחד, ואחרי יומיום-שלושה אתה מסתכל ואתה לא מאמין שניקשת את הכל. בדרך כלל אני לא סבלני, הכל אצלי צריך להיות מהיר. כשאתה פתאום עובד בגינה אתה לומד התמדה וסבלנות. וזה מה שקרה לי בציורים האלה. הם ניכוש עשבים. עשב אחרי עשב. שירת העשבים שלי."
כשציירתי את הציורים האלה, עבדתי כמו מישהו שכותב ספר. לקחתי את הזמן, לא מיהרתי, חרשתי את זה פנימה. זה בעצם מה שהתקופה הזאת נתנה לי"
עכשיו מתחילים לחזור לשגרה.
"לי זה בעייתי. אני עובד עם קבוצות גדולות של תלמידים אז כנראה שאצטרך לפצל אותם ולסדר אותם ככה שהם יהיו במרחקים של 2 מטר וכו'. כל זמן שזה עוד לא רלוונטי אני לא רוצה להעסיק את הראש שלי בזה. אני עדיין כל כך בתוך העניין של לצייר ולרשום. בניגוד לאחרים שמחכים לרגע שיוכלו לחזור לעבודה."
כמה עטים כילית בתהליך העבודה?
"חיסלתי הרבה עטים. אני חושב שיש לי בפח האשפה איזה 30-20 עטים כאלה. השתמשתי בעטי פיילוט שמיועדים לכתיבה. 0.7, 0.5, ו-0.4. זה נראה סיזיפי, אבל זה לא היה סיזיפי ונהנתי מזה".
"אתה יכול ליצור דרמטיזציה בצבעים, אבל בשחור לבן אפשר ליצור דרמה ממוקדת. אמרתי, אני אקח את הכלי הכי פשוט שמיועד לכתיבה והוא יצר קסמים. חבל שאני אומר שזה נעשה בעט פיילוט. כשמסתכלים על זה ורואים את התוצאה כבר לא משנה הכלי. הכלי לא משמעותי. אבל לי זה כן, כי אני חי את התהליך של העשייה."
העבודות הללו דומות לעבודות קודמות שלך?
"לפני הקורונה מצאתי צבעים שבית דפוס זרק לפח. עשיתי התנסויות עם הצבע. אחר כך גם עשיתי מזה ציורים. קניתי גליל נייר וציירתי ציור של 5 מטר. זה היה סיכום של ההתנסויות שלי עם צבעי הדפוס האלה שמצאתי. אם אראה לך עבודות אחרות שעשיתי לא מזמן, לא תביני איך אותו בנאדם עשה את שני הדברים האלה."