בישראל מזוהה ה-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, בראש ובראשונה עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. הנראות של המועד הזה הפכה להיות רלוונטית בשנות התשעים, כשברחובות הערים הופיעו מצעדי הווטרנים המעוטרים, המלווים בשירים ברוסית ובאווירה שמשלבת חגיגיות עם זיכרון קשה של אימת שנות המלחמה. עד אז היה יום הניצחון רלוונטי בעיקר לחוגי שמאל רדיקלי שאהדו את בריה"מ, ומבחינת רוב הציבור הישראלי, ליום הניצחון לא היה מעמד כלשהו. נשכחו אירועי הניצחון הגדולים שהתרחשו ביישוב היהודי של 1945, שאיחדו את כל המחנות הפוליטיים לזמן קצר ואף העלימו את העוינות המתגברת בין הרשויות הבריטיות לתנועה הציונית.
מעטים זכרו שהרבנות הראשית לישראל תיקנה סדר תפילה מיוחד לכבוד האירוע, ושהראשון לציון, הרב עוזיאל, אף חיבור תפילה מיוחדת ליום הניצחון, שנישאה ברוב עם בכותל המערבי: "ביום זה, יום ניצחונם המזהיר של ממלכות הברית נגד כוחות החושך והעריצות […] ואתה בעוז גבורתך אימצת את רוחם וכוחם של צבאותיך חילות ממלכת בריטניה הגדולה ובנות בריתה: ממשלת ארה"ב הנישאה ומדינת הסובייטים האדירה, שבמערכותיהם נמצאים חלוצי גיבורי עמך ישראל, שהתגייסו למלחמה נגד אלה אשר חירפו שמך ותורתך ולנקום נקמת דם עמך השפוך. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך השופט את עולמו בשלום וצדקה".
שם יהודים, פה רוסים
אלא שבשביל יהודי בריה"מ, החגיגות המזוהות כיום בארץ עם יום הניצחון היו לאורך עשרות השנים מאחורי מסך הברזל חלק מחוויה רגשית מעורבת ואפילו קשה. יום הניצחון הסובייטי, שרוסיה מעתיקה באופן גובר את מאפייניו גם כיום, היה יום תעמולה. הוא עסק בפומפוזיות בגדולת המדינה הסובייטית והמנהיגות שלה ומיעט לתת מקום לזיכרון האישי. הכי חשוב, הוא העלים את המימד היהודי של זיכרון המלחמה. השואה לא היתה קיימת בזיכרון הרשמי הסובייטי, ליהודי בריה"מ לא היה מקום לזכור או להתאבל על רצח מאות אלפי בני המשפחה והחברים על-ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם (עליהם הרשויות סירבו לדבר באופן מוחלט), והתפקיד חסר התקדים של היהודים בניצחון הושתק והועלם. אפילו הכבישים שרוצפו בימי הכיבוש הנאצי במצבות מבתי העלמין היהודיים המחוללים לא תוקנו עד שנות התשעים.
המצב הזה יצר דואליות שלא תמיד מובנת לציבור הישראלי, אבל מאפיינת מאד את דוברי הרוסית בארץ. מצד אחד – זיכרון אישי ומשפחתי של סבים וסבתות שגבורתם, בחזית ובעורף, באבקואציה ותחת מצור והפצצות, הניעה את גלגלי הניצחון במה שכונה "המלחמה הפטריוטית הגדולה". מצד שני, היעדר מקום לזיכרון לאומי ייחודי, שתמיד נשמר בתודעה האישית, אבל כל עוד בריה"מ היתה קיימת היה "פסול" מבחינת השלטונות ויכול היה להתקיים רק במחתרת.
הדואליות הזו מתקיימת גם כיום בארץ, מאחר שהזיהוי של יום הניצחון כ"מועד רוסי" בעיקרו, מקשה על דוברי הרוסית להעביר את המימד הלאומי היהודי של יום הניצחון, שמצד אחד לא היה קיים בבריה"מ ומצד שני לא קיבל מספיק הכרה ומודעות בישראל. רק בשנים האחרונות, עם התגברות העניין של הדור הצעיר והתפתחות היוזמות התרבותיות שנועדו להנגיש את הזיכרון גם בעברית, ההכרה הזו מתרחבת. לצערנו זה קורה כאשר רובם המכריע של הוטרנים כבר לא איתנו.
ב-8 במאי 2018 אישרה הכנסת את חוק יום השחרור מגרמניה הנאצית, התשע"ח–2018, שלפיו שחרור העם היהודי מגרמניה הנאצית יצוין מדי שנה בכ"ו באייר. לפי החוק, ביום זה ייערך ברחבת הכותל טקס אזכרה ותפילה לזכר היהודים שלחמו בנאצים בצבאות בעלות הברית, בשורות הפרטיזנים ובגטאות, והודיה על שחרורו של העם היהודי מידי הצורר הנאצי. עצם נוסח החוק מהווה עדות לדואליות של הזיכרון.
מבחינת רוב דוברי הרוסית, יום הניצחון מזוהה עם התאריכים הלועזיים, ה-8 וה-9 במאי, ואילו לפי החוק, יום הניצחון מצוין בתאריך העברי, כ"ו באייר. המימד היהודי והמימד האישי והמשפחתי קיימים בתוכו ויוצרים מתח מסויים. אבל אפשר להתבונן בזיכרון הזה גם בצורה חיובית: המודעות הגוברת בישראל לחשיבות יום הניצחון על גרמניה הנאצית בשביל מאות אלפי העולים מבריה"מ לשעבר היא גם פתח להבנת הזהות הלאומית היהודים המיוחדת של העולים.
זהות המורכבת מתודעה יהודית מאד חזקה לצד זהות שבישראל מזוהה כ"חילונית". מצד אחד דבקות וזיהוי עם המסורת, עם המוצא, עם הרקע המשפחתי היהודי, ומצד שני קושי להזדהות עם סמלים המבוססים על היהדות במישור הדתי שלה, עם "מסורתיות" כפי שהיא נתפשת בארץ. ההבנה שהמסורתיות של יוצאי חבר המדינות אמנם שונה ממה שמקובל בישראל, אבל היא בהחלט מסורתיות ומחויבות קהילתית ולאומית יהודית, עשויה לחלחל דווקא באמצעות חיזוק הזיכרון של תרומת היהודים לניצחון במלחמת העולם השנייה.
המקום החשוב של הגבורה האישית, והשילוב שלה עם השיכות לעם היהודי, הם מאפיינים שיכולים להוות תחליף לטקסים המלאכותיים שהשלטון הרוסי מנסה להצמיד ליום הניצחון, ומצד שני הם גם יכולים להעשיר את החברה הישראלית בהיכרות עם סיפור שהיה נשכח ולא מוכר במשך דורות.
