אילו משבר הקורונה היה מתרחש בשנת 2010, חייהם של כמה מנכ"לים היו ככל הנראה הרבה יותר פשוטים. ברגע שהחברות היו מגלות סימנים ראשונים של פגיעה בהכנסותיהן, אלפי עובדים היו נשלחים לביתם. היו אלה ימים יפים. 'החברה כמשפחה', עם הרמות כוסית בכל חג וברכות לרגל עד שברגע אחד צריך היה לגלגל את הנזק והעובדים היו נזרקים למעגל האבטלה.
אבל משהו קרה מאז 2010. בעשור האחרון התאגדו למעלה מ-200 אלף עובדים ושינו את כללי המשחק, לפחות בחלק מהמקומות. בכללים החדשים, אי אפשר פשוט לפזר מכתבי שימוע לפני פיטורין בעמדות העבודה – מבלי לצפות שהעובדים יעלו על בריקדות.
דוגמה חיה לחברה שנתקעה עם כללי המשחק הישנים, חברת הביטוח הראל שעובדיה אינם מאוגדים. ב-2016 הצליחה ההנהלה לשכנע את העובדים באמצעות תוספות שכר ושיפור תנאים לזנוח את ניסיון ההתאגדות. בימים אלה התבשרו כ-200 מתוך 700 עובדי החברה שהוצאו לחל"ת שאין להם לאן לחזור. אין מי שיאבק עבורם.
בחברת פלאפון לעומת זאת, הודיע המנכ"ל שהוא מבקש לכנס ישיבה עם ועד העובדים לדון באפשרות לקצץ. תשובת הועד לא אחרה לבוא – בחברה שבה הבכירים לא קיצצו שקל משכרם, פיטורי עובדים לא יעמדו על הפרק. כך גם בכלל ביטוח שעובדיה התאגדו בשנת 2012. יו"ר הדירקטוריון חש כי הגיעה שעת כושר ובחסות המשבר ניתן להחליף את המנכ"ל שמתנגד לגלגל את הפסדי החברה לעובדים. במשרדי הועד זיהו את המתרחש וכבר החלו מחליפים את הסוללות במגאפונים.
פלאפון וכלל ביטוח, הן שתיים מהחברות שעובדיהן התאגדו בתחילת העשור תוך מאבק קשה על עצם זכותם להתאגד ולנהל מו"מ להסכם קיבוצי. הצלחתם באותו המאבק נכנסה לדפי ההיסטוריה של העבודה המאורגנת. הם אלו שפתחו את הדרך בפני עשרות אלפים שהתאגדו אחריהם וזכו לכינוי 'המאוגדים החדשים'. אותם ועדים שהוכיחו שוב ושוב לאורך העשור האחרון שגם וועד העובדים יודע לשלוט בנתונים ובמספרים. שגם הוא נאמן לחברה ומחוייב להצלחתה. שכשיש איום על החברה, הוא יודע להתגייס ולהפגין יצירתיות שעולה לפעמים על זו של ההנהלה.
תרבות הוועדים של היום, אינה ששה אלי קרב. יש בה הבנה עמוקה שהאינטרס של העובדים והאינטרס של החברה שלובים זה בזה. הבנה שחלחלה במקרים רבים גם להנהלות. שביתות אומנם הפכו למחזה נדיר, אבל אסור לטעות, מדובר בוועדים שכבר הוכיחו שלא כדאי להכריז עליהם מלחמה, כי גם מלחמות, הם יודעים לנהל.
עד כה הצליחו וועדים רבים לצמצם את הפגיעה בעובדיהם. בחברות רבות שעובדיהן מאוגדים, הצליחו להגיב למשבר כבר בשלביו המוקדמים. במקומות שונים הושגו הסכמות שונות בין העובדים להנהלה. העובד המאוגד יודע שיש מי שישמיע את קולו, וגם יאבק עבורו במידת הצורך. לא בכל מקום יצליחו הועדים למנוע פיטורין. המשבר פגע קשות בחברות רבות. אבל גם אם יפוטרו עובדים, יהיה זה אחרי מיצוי של כל האפשרויות, תוך כדי יצירת רשת ביטחון של תכניות פרישה ראויות.
גם ברמה המשקית תהיה משמעות למאבקם של העובדים המאורגנים כנגד הניסיונות לגלגל עליהם את כל עלויות המשבר. אחרי הכל, כל עובד הוא גם צרכן שיוצר ביקושים במשק הישראלי. גם ביקושים לניהול חיסכון פנסיני שיופקדו בחברות הביטוח, וגם ביקוש לתקשורת סלולרית ולחבילות אינטרנט משודרגות.
בתקופת המשבר ראינו את ארגוני המעסיקים וההסתדרות משלבים ידיים, בדרישה מהממשלה להירתם אף היא למניעת המיתון. יש לקוות שגם כעת בתהליך ההבראה, נראה לפחות את המעסיקים הגדולים משלבים ידיים עם עובדיהם במטרה להבריא את המשק.
