ביום הניצחון על גרמניה הנאצית שחל היום (שבת), נשארו הערים שוממות ממצעדים, והווטרנים הבודדים שנותרו בחיים סגורים בבתיהם. צעירות וצעירים ילידי ברית המועצות שהתגייסו ב-1945 לשורות הצבא האדום בגיל 15 (גיל הגיוס הצעיר ביותר), כדי להילחם בחודשיה האחרונים של המלחמה, מציינים השנה את יום הולדתם ה-90 ולפיכך, המועדונים הפרושים ברחבי 52 יישובים ברחבי הארץ נפרדים מאחרוני חבריהם.
"השנה כמעט לא נשארו בראש המועדונים העירוניים וטרנים, אותם החליף הדור השני", אומר ל'דבר' אברהם גרינזייד, יו"ר ברית הווטרנים בישראל, שציין לאחרונה את יום הולדתו ה-94.
למרות המצב שלא מאפשר את ציון יום הניצחון כבכל שנה, נשאר גרינזייד אופטימי. "לפחד מקורונה? אני עדין בהלם שהגעתי לכזה גיל", הוא צוחק "אני לא מפחד משום דבר ומאף אחד.
"בבוקר ראשון ה-10 במאי נעלה להר הרצל ונקרא קדיש ואל מלא רחמים בטקס רשמי. בעשרות ערים בני נוער ווטרנים הניחו זרים על אנדרטאות וחילקו מדליות לציון 75 שנה לווטרנים".
חיבור מאוחר אל השורשים ואל העבר
עם או בלי הקורונה, בשנים הקרובות מרבית ראשי הארגונים יהיו כולם בני הדור השני, דבר שהופך את שימור מורשתם של הלוחמים לאתגר לא פשוט. מלבד המשך ארגון הווטרנים ושמירה על קשר עם מועדוני ווטרנים ברחבי העולם, פועלו של גרינזייד מתמקד בשנים האחרונות בחינוך הדור הצעיר. "אנחנו לא מפרקים את ברית הווטרנים, היא יקרה וחשובה לנו זה וזה האתגר שלי בימינו", אומר גרינזייד.
אחד 'מחניכיו' הוא איליה מיינשלוס (30), רכז חינוכי במרכז ההדרכה "המעורר" וחבר בתנועת דרור ישראל, שיצר בשנים האחרונות תערוכה שמספרת את סיפור הגבורה של לוחמי ולוחמות הצבא האדום היהודים. בימים אלה הפכה התערוכה להרצאת "זום" שעוברת בכל רחבי הארץ ומפגישה מאות בני נוער וצעירים עם סיפורי הגבורה.
מיינשלוס, תושב מצפה רמון, הוא יליד העיר סנט פטרבורג (בעברה לנינגרד), נכד ונין לווטרנים שעלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן 7, ישירות לבאר שבע. "במשך זמן רב לא הבנתי את הסיפור הייחודי של היהודים ששירתו בשורות הצבא האדום", הוא מספר.
"כמו כל אזרח בברית המועצות, בין אם הוא אוקראיני, קזחי או גרוזיני – היהודים נקראו לשרת את מולדתם. אבל ככל שהעמקתי יותר במכתבים ובחומרים שפורסמו על אותם חיילים גיליתי עולם ומלואו – עדויות על חיילים שסיפרו על מה הניע אותם, על היות יהודים בחזית, על אנטישמיות בחזית ובבית, השואה שברקע של הכל. יש פה סיפור שאנחנו לא מדברים עליו בישראל וראוי לספר אותו".
מבחינתי כל מה שקרה שם לא היה קשור אלי, את הזיכרונות על סבא רבה שלי שהיה מסתובב עם מדליות ונפטר כשהייתי קטן, כמו הרבה דברים שהיו מזוהים עם הזהות הרוסית שלי, המבטא והגינונים – העדפתי לשים מאחור"
סב אחד של מיינשלוס שרד את המצור על לנינגרד ביחד עם אמו בתור ילד, סבא רבה שלו נפל במערכה באוקראינה, וסבא רבה אחר, שהגיע לדרגות קצונה בכירות, שחרר את בולגריה והונגריה והגיע עם חייליו עד לגרמניה.
אך למרות ההיסטוריה המשפחתית הענפה, אל סיפורם של חצי מיליון היהודים שלקחו חלק בלחימה, ושמחציתם מצאו בה את מותם, הגיע מיינשלוס בשלב מאוחר יחסית בחייו. "הייתי חייל קרבי ומפקד אבל זה היה מנותק לחלוטין מהמורשת המשפחתית שלי. מבחינתי כל מה שקרה שם לא היה קשור אלי, את הזיכרונות על סבא רבה שלי שהיה מסתובב עם מדליות ונפטר כשהייתי קטן, כמו הרבה דברים שהיו מזוהים עם הזהות הרוסית שלי, המבטא והגינונים – העדפתי לשים מאחור".
"רגע השינוי זכור לי היטב, התבקשתי להדריך תערוכה על רצח רבין ומצב הדמוקרטיה הישראלית לבני נוער עולים. ישבתי לילה שלם ותרגמתי מושגים מעברית לרוסית. ההדרכה עצמה הייתה נוראית, גמגמתי כל הזמן ושכחתי מילים, אבל אחרי זה הבנתי דבר מדהים, זה שיש לי את השפה הרוסית זה נכס שיש לי – זה לא דבר להתבייש בו".
בעקבות אותו חיבור מחודש לשפה ולשורשיו הרוסיים, מקפיד מיינשלוס להגיע בכל שנה למצעדי יום השנה לניצחון על הנאצים. הוא נפגש עם וטרנים ואף כותב תכניות חינוכיות ומפגשים בין וטרנים לבני נוער, חיילים ושוטרים.
המניע היהודי
"הבולשביקים מחקו לחלוטין את הזהות של יהודי ברית המועצות. להיות יהודי בברית המועצות זה מצד להיות אזרח סובייטי רגיל כמו כולם אך מצד שני לדעת כל הזמן שהזכויות הדתיות, התרבותיות והקהילתיות שלך נשללות ממך. אסור לך ללכת לבית הכנסת; ברית מילה ובר מצווה נעשים בסתר; אין חגיגת חגים; העברית הוצאה מחוץ לחוק ואין קהילה יהודית או מקום לאדם לבטא את היהדות שלו".
כמו כל אזרח בברית המועצות, בין אם הוא אוקראיני, קזחי או גרוזיני – היהודים נקראו לשרת את מולדתם. אבל ככל שהעמקתי יותר במכתבים ובחומרים שפורסמו על אותם חיילים גיליתי עולם ומלואו"
כ-3 מיליון יהודים חיו ב-1939 בשטחי ברית המועצות ומעל לחצי מליון מהם (נשים וגברים) בחרו להתגייס לצבא. מדובר באחוזי גיוס שאין להם אח ורע בהשוואה לאחוז המתגייסים משאר הלאומים שהרכיבו את ברית המועצות.
"כאן עולה השאלה: איך זה שיהודי ברית המועצות בחרו לשרת בהמוניהם, ואפילו לעשות מעבר לנדרש, בשביל מדינה שמחקה את זהותם והייתה מאוד אנטישמית, לפני, במהלך ואפילו אחרי המלחמה?"
איך באמת?
"לדעתי זה היה נעוץ במשהו עמוק יותר מחובתם למולדת הסובייטית. הם ראו בזה הזדמנות לנקום במי שמנסה להשמיד את העם שלהם והצליח בחלק גדול מהמקרים להשמיד את המשפחות שלהם. המניעים של הרבה מהם היו מאוד יהודיים – לצאת ולהילחם עד כדי הקרבת החיים. זה דבר שלצערי לא שמים עליו מספיק את הדעת – בטח לא הדור השני והשלישי".
חלקה של הגבורה היהודית
עם הקמת התערוכה שמספרת את סיפור המלחמה בכלל, וסיפור גבורתם של יהודי ברית המועצות שלחמו ונפלו בה בפרט, מלווה את מיינשלוס מחשבה על התחדשותו של שיח הזהויות שהפך לנפוץ מאוד בשנים האחרונות ובו ניתנה במה חדשה לצעירים מכלל העדות והעליות לספר מחדש את סיפורם.
הווטרנים הגיעו לפה בשנות ה-90 בהמוניהם עם המדליות, עם סיפורי הגבורה והפאסון, אבל אמרו להם שהמשבצת הזאת כבר תפוסה. אין מקום לסטלינגרד, לקרבות קורסק או להגנה על מוסקבה"
"אני מבין את חשיבותו של השיח הזה, אבל הגישה שלי כלפיו היא ביקורתית. בעיני, לחנך על הסיפור של הגבורה היהודית בצבא האדום הוא ניסיון להרחיב את הסיפור היהודי המשותף. עד העלייה של שנות ה-90 הנרטיב סביב אותה תקופה היה שואה וגבורה כאשר חלקה של הגבורה היה משני לרוב. אני רואה את זה היטב בטקסים של בתי הספר כל שנה".
"מה קורה פה בעצם? הווטרנים הגיעו לפה בשנות ה-90 בהמוניהם עם המדליות, עם סיפורי הגבורה והפאסון, אבל אמרו להם שהמשבצת הזאת כבר תפוסה. אין מקום לסטלינגרד, לקרבות קורסק או להגנה על מוסקבה.
מצד שני, אתה פותח את ספרי ההיסטוריה ומגלה ספר שקוראים לו 'אנשי פנפילוב' של הסופר אלכסנדר בק. בק הצטרף לאחד הגדודים שלחמו בחזית קרבות הבלימה של מוסקבה, נצמד לאחד המג"דים שם וראיין עשרות חיילים בכל הדרגים והתפקידים. הספר יצא לאור ב-1946 והיה להצלחה ספרותית תעמולתית בקנה מידה כלל ארצי. ומה מתברר? שהספר הספיק להיות מתורגם מהר מאוד לעברית והוא חולק באלפי עותקים כפק"ל חובה ללוחמי הפלמ"ח כדי להוות מקור השראה לגבורה.
"יש לך את גיבור המלחמה הגנרל ויקטור חוסיד, נתן אלתרמן קרא עליו בעיתון רוסי כלשהו וכתב עליו את השיר הגנרל חסיד (שהיה שמו היהודי). מה שאלתרמן עשה זה ניסיון לחבר את הבחירה בלחימה נגד הנאצים של אותו חסיד, לאבותיו החסידים שמביטים בו מלמעלה.
"אבל הסיפור הכי משוגע ששמעתי הוא ללא ספק סיפורו של ירחמיאל פלזנשטיין. הוא היה יליד חרקוב, התחנך בחדר של חב"ד. מדובר בקצין שזכה בעיטור גיבור ברית המועצות – העיטור הכי גבוה של מלחמת העולם השנייה. הוא נפצע שלוש פעמים פציעות מאוד קשות בחזית ושלוש פעמים הוא בחר לשוב להילחם עד שאמרו לו: 'די, תרמת מספיק'. ואחרי כל זה, בשנות ה-70 הוא נלחם בשלטונות הסובייטים כדי לעלות לארץ ונתנו לו לעלות רק אחרי שהוא מסר את כל המדליות שלו. בסוף הוא עלה ובשנות ה-90 רוסיה החזירה לו את המדליות".
"הזיכרון משפיע על הבחירות שלנו בהווה ועל מי נהיה בעתיד"
מיינשלוס ושותפיו מסתובבים ברחבי הארץ עם התערוכה שיצרו כבר כמה שנים ומדריכים משפחות וילדים בטקסים, באירועי הזיכרון ובימים מיוחדים לאורך השנה. "להדריך אוכלוסיות שונות בתערוכה זה דבר שגרם לי להבין שיצרנו פה כלי טוב, משהו שאנשים היו צריכים, ולאו דווקא יוצאי ברית המועצות. זה אישור לסיפור משפחתי. לדעתי אין הרבה ילדים שהם בני עולים שיכולים לחזור מבית הספר ולהגיד שהמורה סיפרה להם על המלחמה והם ישאלו את הוריהם מה סבא עשה."
עוד לפני תקופת הקורונה החל מיינשלוס לכתוב הדרכה מיוחדת למפקדים במג"ב ובמשטרה אך הסגר שיבש את התכניות. "ניסינו להבין לאיזה ציבורים לפנות, למי ניתן בכלל להציע את התערוכה. עד כה עבדנו עם רשויות מקומיות ועכשיו חשבנו לקחת את זה למרכזי צעירים, לבתי ספר, לסטודנטים וגם לחיילים ולשוטרים. עלה לנו רעיון, לייצר כל מיני הרצאות ב'זום' ולהציע אותן לכל מי שימצא אותן מעניינות. וככה יצא שבניתי מצגת והרצאה שהיא על בסיס התערוכה שיצרתי. כתבתי על ההרצאה פוסט בפייסבוק שזכה לתגובות רבות ובעקבותיו פנו אלינו גורמים רבים, לרבות בני נוער, למרות שההרצאה שלי מותאמת למבוגרים."
לדעתי אין הרבה ילדים שהם בני עולים שיכולים לחזור לבית הספר ויגידו שהמורה סיפרה להם על המלחמה והם ישאלו את הוריהם מה סבא עשה"
אפשרי להעביר תוכן כזה לבני נוער ב'זום'?
"צריך למצמצם את הכל, לזקק. באמת שאי אפשר לחפור או למשוך דברים יתר על המידה, אחרת מאבדים את הילדים. הדרך היחידה לעשות את זה היא להפוך את כל החומרים האלה לסיפור מעורר השראה, בלי יותר מדי פרטים אקדמאיים. יש כאן סיפור על לוחם יהודי שממשיך להילחם למרות הכל. על טייסת יהודיה שמשפחתה נרצחה בפוגרומים ובוחרת להילחם בנאצים – זה עניין שתופס בסופו של דבר את הילדים כי זה מתחבר להם כסיפור בעברו של העם שלהם."
לפני מספר שנים הגיע אברהם גרינזייד בתור אורח כבוד לתערוכה שבנה איליה ולאחריה כתב לו מכתב: "הוא כתב לנו שהוא לא יצא להילחם כדי להגן על הבולשביזם או הקומוניזם. זו הייתה מלחמה של יהודים. 100 בני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בזמן שהוא נלחם", אומר מיינשלוס ומזכיר את הבעל שם טוב: 'הגלות נמשכת מהשכחה, ובזכירה סוד הגאולה'. הזיכרון הוא לא רק הזיכרון לשמו, הזיכרון גם משפיע על הבחירות שלנו בהווה ועל מי נהיה בעתיד. הנשק הכי חשוב שהוא מבקש להוריש לילדים, לנכדים ולנינים זו ההבנה על מה הם נלחמו ועל מה אנחנו צריכים להילחם. שנעריך את המדינה היפה שיש לנו, שניצור ונבנה בה וגם נדע להגן עליה".
