"אנחנו צריכים מאוד להיזהר", אומר צבי עמלי, "גם בפני עצמנו וגם בפני ילדינו, מלהכריז שעניין הקורונה הסתיים. אנחנו צריכים להבין שהמגפה היא משהו מתמשך, ולעזור לילדים להתמודד עם זה. הסכנה פוחתת, אבל הקורונה עוד קיימת והיא עדיין אתנו. אם בעוד שבועיים תהיה פתאום התפרצות בכל מיני מקומות ויצטרכו להסיג אותנו לאחור יהיו המון אנשים שעלולים להיכנס למשבר קשה".

עמלי הוא איש חינוך, מטפל ויועץ בעל ותק של ארבעה עשורים בעבודה עם ילדים, הורים, צוותים מקצועיים וסטודנטים. בעבר, ניהל את התכנית להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת בר-אילן, ובימים אלה הוא מנחה ומדריך באופן מקוון קבוצות וצוותים של אנשי מקצוע.

צבי עמלי. "כשאנחנו רואים את הילדים בסיטואציה לא מוכרת לנו, אנחנו לומדים עליהם דברים חדשים" (באדיבות המצולם)

"צריך לחשוב באיזה אופן מסייעים לילדים לעכל את מה שהיה עד עתה", הוא אומר. "בשיח איתם, בעיבוד של החוויות שהיו, צריך לשאול מה היה לנו קשה, מה הפחיד אותנו, ממה סבלנו, מה הציק לנו, אבל גם לשאול אילו דברים קיבלנו מזה, איזה דברים הרווחנו, מה למדנו על עצמנו, כחלק ממסר שאומר שהמציאות מורכבת, רבת פנים. כשם שיש דברים רעים, על ידם יכולים לצמוח גם דברים טובים, וכשיש דברים טובים אנחנו לפעמים גם משלמים עליהם מחירים."

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יש לך דוגמה לדברים הטובים?
"כשאנחנו רואים את הילדים בסיטואציה לא מוכרת לנו, כמו בימי הקורונה בבית, אנחנו לומדים עליהם דברים חדשים. למשל, ילד שהצליח לשבת וללמוד דווקא בלמידה מרחוק, או ילד שהגמשת הדרישות והציפיות ממנו היטיבה מאוד את התנהגותו. במקרה הזה הוריו יכולים להיפגש עם המחנכת ולדווח לה על התצפית שלהם על הילד ואת המסקנות שלהם מההתנהגות שלו בבית בתקופת הקורונה, לספק לאחראיים החינוכיים על הילד בבית הספר איזושהי תמונה על הדבר הזה, וללמוד מה ניתן לקחת משינוי התנאים על השינוי של הילד, ומה ניתן לקחת מזה כדי שהחזרה של הילד לבית הספר תוליד דברים טובים. מסתבר שאם מתאימים את התנאים לאופי של הילד יכולים לצאת ממנו דברים אחרים."

בשיח עם הילדים, בעיבוד של החוויות שהיו, צריך לשאול מה היה לנו קשה, מה הפחיד אותנו, ממה סבלנו, מה הציק לנו, אבל גם לשאול אילו דברים קיבלנו מזה, איזה דברים הרווחנו"

הילדים חוזרים למסגרות החינוכיות, ההורים חוזרים לאט לאט לעבודה. איך נכון להתמודד עם זה?
"ההתייחסות כאן, מעבר לקורונה, קשורה למה שקורה כשיש שינויים שמערערים את הסדר והמובנות של המציאות. ככל שהילדים יותר קשורים להורים ובדרך כלל גם יותר קטנים, כך החזרה לשגרה ש'קורעת' את ההורים שוב לעבודה, היא משהו שצריך להיות מדובר. אם אפשר לעשות את זה באופן הדרגתי זה יותר טוב. אם אי אפשר, אז לעשות עיבוד והכנה לילד; לנסות להתאמץ שבשבועות הראשונים יהיה זמן איכות עם הילדים, כדי שהפרידה מהמצב המאוד אינטנסיבי הזה של להיות ביחד במשפחה תהיה הדרגתית".

השינוי קשה לא רק לילדים.
"זה באמת נורא מורכב. כשמתבוננים על ילדים שונים, וגם על מבוגרים שונים, יש כאלה שכשהם שומעים על ההקלות במגבלות יש להם באמת הקלה עצומה. הם יוכלו שוב לצאת, להיפגש, לבלות, לחבק ולהתנשק. אבל יש אחרים, גם ילדים וגם מבוגרים, שאחרי שהסתגלו למשפחה ולבית, ממש מפחיד לוותר עכשיו על ה'קונכייה' המגוננת ולחזור להיות חשופים למציאות של ילד שירביץ לי בחצר, של מורה שתעניש אותי, של מבחן שלא אעמוד בו, של תחרות שאפסיד בה, של הילדה שלא אוהבת אותי אבל אני אוהב אותה, של הרעשים שלפעמים מפחידים אותי, כמו הדוגמה שסיפרתם לי, על הילד שחושש מחזרת הטילים מעזה."

"מעברים ושינויים לא פשוטים לילדים"

הסיפור על הילד שחושש מטילים הוא אחד מהסיפורים על תגובות של ילדים בתקופת המגפה, שאספנו מהורים ומטפלים במהלך הכנת הכתבה. הילד, בן 8, מתגורר באחד מיישובי עוטף עזה, ולפסיכולוגית שלו הוא אמר: "אני מפחד שיגמר הקורונה כי אז יחזרו לירות טילים". ילד בן 6, גם הוא מיישוב בעוטף עזה, שטף ידיים עד שהתקלף לו העור. ילד בן 3 מאילת בכה לאמו שהוא רוצה להיות דולפין, כי דולפינים יכולים להסתובב חופשי בים ולשחק עם דולפינים אחרים.

בתקופת הבידוד והסגר השגרה לגמרי השתנתה. כיצד משפיע על ילדים הזמן הארוך בבית?
"לכל בני האדם יש צורך בהבנת הסדר בעולם, בכללי משחק שיהיו ברורים. זה מקנה לנו תחושה של ביטחון, וכאשר כללי המשחק משתנים, כאשר הסדר מתבלבל, זה יוצר ערעור בתחושת הביטחון. לשינוי בשגרה יש שני צדדים: הצד הראשון הוא שילדים שנמצאים במערכת החינוך איבדו את מה שיש להם ביומיום. גם החלק הלימודי, גם המפגש עם המחנכים שלהם, אבל גם האובדן של קבוצת השווים, של החיים החברתיים שלהם.

"מהעבר השני של המשוואה הם זכו פתאום, לטובה או לרעה, לחיים מאד אינטנסיביים בתא המשפחתי. לפעמים זה יכול להיות נעים ומגן, אבל בתוך הסיטואציה ה'קורונית' זה לא היה תמיד נעים וקל, בגלל הלחץ סביב הקורונה או בגלל מתח שיכול להיות בין ההורים, או עם עוד דמויות בבית. במצב כזה הילד מאבד את השגרה שהתרגל להישען עליה וגם נאלץ להתמודד עם שגרה חדשה וארוכה שגם בה יש לחצים.

ציור שצייר אדם (4) מעכו בימי הקורונה (באדיבות אדם והוריו)

"המעברים והשינויים האלה לא פשוטים להם. אנחנו יודעים שאצל ילדים מאד רגישים אפילו המעבר מסוף השבוע לתחילת השבוע יכול להיות קשה. עצם השינוי בשגרה, יש בו משהו מערער. ואם מוסיפים אליו את הפחדים והמגבלות האמיתיות והמדומות שיש סביב הקורונה, זה נהיה עוד יותר חריף."

"חרדה זו לא מילה מגונה"

אחד הסיפורים ששמענו היה על שני ילדים בני 10 מבאר שבע שהבטיחו אחד לשני שאם אחד מהם ימות מקורונה השני יקרא לילד שלו על שמו. ילדה בת 10 מהדרום מתפללת כל יום לפני שהיא הולכת לישון שסבתא שלה לא תמות מקורונה. הוריו של ילד אחר, בן 5 מהמגזר החרדי בירושלים, סיפרו שהוא פחד שאלוהים הביא קורונה כי הוא עשה משהו לא בסדר, אז הוא לקח ספר תנ"ך מהחדר של אחיו הגדול וניסה ללמוד תורה בעצמו. איך אפשר לעזור לילדים שחווים פחד וחרדה?
"קודם כל חשוב להבין שחרדה זו לא מילה מגונה וזו לא הרגשה מגונה. אני לא מכיר שום רגש אנושי שהוא לא חיוני לנו, גם הרגשות שאנו מכנים לפעמים שליליים: לא כעס, לא חרדה, לא עצב וגם לא רחמים. הפחד כשלעצמו הוא לא אינדיקציה לכך שהאדם חולה או בעייתי, מה שיעשה אותו לכזה זה העוצמות שלו, עד כמה הוא משתלט על החיים של מי שחש חרדה ועד כמה היא מנהלת את האדם או את הילד.

"בנוסף, צריך לעשות הבחנה בין פחד ובין חרדה. פחד הוא תגובה טבעית למשהו שמאיים עלינו באופן מציאותי. במקרה של חרדה, העוצמה של התגובה מעידה שמעבר לגרעין המציאותי של הפחד, יש שם חרדה שמייצגת את החלקים הלא רציונליים, שבהם הפירוש הפנימי שאנחנו נותנים למה שמתרחש במציאות יצא מפרופורציה."

"כאשר הורים מרגישים שהילד שלהם חרד, הנטייה האינסטנקטיבית שלהם היא מיד להרגיע אותו. פה אני רוצה להציע משהו פרקטי: שהשיחה תהיה תמיד בשני שלבים. בשלב הראשון, גם אם אתה בטוח שאתה מבין ממה הוא חרד, תהיה חסר ידע. תראיין את הילד. תשאל אותו: 'למה אתה מתכוון? מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? מה הוא מדמיין שיקרה?' אם, למשל, הילד אומר שאפשר להידבק מהנגיף, תשאל 'מה זאת אומרת להידבק?', והילד, שהוא חכם, יענה: 'אתה יודע מה זה', אז אני אגיד לו שאני יודע מה זה להידבק, אבל חשוב לי שהוא יילמד אותי מה הוא חושב שזה להידבק.

אחד הסיפורים שהצגתן לי הוא על ילדה בת 7, שמסדרת נמלים בבידוד בקופסאות ואומרת שמאחר שהן בצפיפות חייבים ליצור ביניהן מרחק. האם יכול להיות שהילדה הזאת חרדה? כן. אבל הדרך בה היא מתמודדת עם החרדה שלה מגלה את הכוחות שלה"

"ואז פתאום אנחנו יכולים למצוא שילד אומר לנו שאם הוא שם את היד על משטח שיש עליו קורונה היא נדבקת אליו ולא זזה, כי הוא לא מבין באמת מה זה 'מדבק'. כשהוא אומר 'אני אהיה חולה', אשאל אותו 'מה זה אומר שתהיה חולה?' ואז אשמע מה מתחולל בתוך העולם הפנימי שלו. כשאני יודע מה מתחולל בתוך העולם הפנימי של הילד, היכולת שלי להתאים את המענה ולהקטין את החרדה היא הרבה יותר גדולה, כי היא לא מבוססת על ההנחה שלי שאני היודע מה יש בראש שלו."

"אחד הסיפורים שהצגתן לי הוא על ילדה בת 7, שמסדרת נמלים בבידוד בקופסאות ואומרת שמאחר שהן בצפיפות חייבים ליצור ביניהן מרחק. האם יכול להיות שהילדה הזאת חרדה? כן. אבל הדרך בה היא מתמודדת עם החרדה שלה מגלה את הכוחות שלה. קודם כל, היא עוברת ממצב פסיבי למצב אקטיבי. היא בעמדה של שליטה מסויימת ולתחושתה היא גם עוזרת לנמלים. כמו שאומרים לנו לשמור 2 מטר, היא מארגנת אותן ומסדרת בקופסאות.

"אבל בסיפור הזה יש עוד דבר. אפשר לראות כאן ניצנים של התפתחות האמפתיה אצל הילדה הזאת. פתאום יוצאת ממנה גם דאגה לאחר, ליצורים חיים. היא היתה יכולה בקלות להגיד 'אני אדרוך עליהן', כי ילדים לפעמים עושים בדיוק את הדבר ההפוך, היות שאני מפחד שהקורונה 'תדרוך עלי', אני מוצא איזה זבוב או יתוש או נמלה קטנה וחלשה ומעביר את חוסר האונים עליה. אני הורג אותה ואז היא בהרוגים ובמאוימים ואני בחזקים ובבריאים.

"אצל הילדה הזאת הנמלים הן הילדים שקטנים ממנה והיא הופכת לגדולה, אולי לאמא שלהן. חלק ממה שמרגש בסיפור הזה הוא שאנחנו מרגישים שצומחת כאן מישהי עם יכולת דאגה לאחר, שעושה מעשים במציאות עם הדבר הזה."

"המחלה הזאת מעודדת חשיבה מאגית"

אתה טוען שההורים הם המתווכים המרכזיים של המציאות עבור הילד. איך זה מתבטא במציאות הנוכחית?
"ההורים משמשים פונקציה מתווכת לילד. התיווך גם חוצץ וגם מחבר. המחיצה שההורה מציב בין הילד לבין המציאות, צריכה לעזור לילד להיות מחובר למציאות, אבל מצד שני היא צריכה לעתים לסנן ולווסת בין הילד לבין המציאות. למשל, ילד יכול לרצות מאד לראות חדשות. ההורה צריך להתחבט בשאלה – האם וכמה ומה זה בסדר מבחינתו שהוא רואה חדשות? אולי עדיף שהוא רק ישמע חדשות? כמה הוא שומע? את מה הוא שומע?"

ציור שציירה עלמה (5.5) מראשון לציון בימי הקורונה (באדיבות עלמה והוריה)

סיפרו לנו על ילד בן 6 מאיזור המרכז, שאוהב לקרוא ספרי פנטזיה, והוריו שמו לב שהוא התחיל לסבול מפחדים דמיוניים כמו מכשפות שבאות הביתה. הוא פחד שההורים יצאו לעבודה או אפילו לזרוק אשפה בגלל היצורים. הוא גם ביקש מההורים לקלח אותו.
"חשוב לזכור שההורים הם האנשים שמכירים הכי טוב את הילדים שלהם. אם יש לי ילד בעל דמיון מפותח, ואולי עם פער בין התפתחות והשכלית לבשלותו הרגשית, כמו הילד מהסיפור עם המכשפות, כשהוא יראה למשל כתבה שבה רואים איך מבהילים באמבולנס או על אלונקה מישהו מורדם ומונשם, התמונה הזו יכולה אחר כך לרדוף אותו שבועות ולהזין את החרדה שלו.

"לכן, כשאני אומר פונקציה מתווכת, התרגום של התיווך צריך להיות חיבור, סינון וויסות בכל מיני אופנים. צריך למשל להסביר לילדים למה אנחנו שומרים מרחק, ומה זאת אומרת 'מדבק', ולמה כשאנחנו שומרים מרחק זה לא מדבק. לעזור לילדים להבין את הנתונים האלה. יכול להיות שאנחנו צריכים גם להגיד לילד, 'אם אתה רוצה לשמוע חדשות, אתה שומע מהדורת חדשות שכבר שמענו והקלטנו. ההורים מחליטים מה הילד יכול ולא יכול לראות.

ככל שהילדים יותר קשורים להורים ובדרך כלל גם יותר קטנים, כך החזרה לשגרה ש'קורעת' את ההורים שוב לעבודה, היא משהו שצריך להיות מדובר. אם אפשר לעשות את זה באופן הדרגתי זה יותר טוב"

"זה לא תמיד קל, ולפעמים אין לנו שליטה על מה הילד עושה בדמיון שלו עם הנתונים שסיפקנו לו, ודווקא ילדים כאלה יכולים להישמע מבוגרים לגילם, מאוד מפותחים. אבל המשאלות, הפחדים והפנטזיות הן לרוב של הגיל האקטואלי של הילד. הוא בעצם מגייס את הנתונים האלה לתוך עולם הפנטזיה ולתוך עולם החששות והמשאלות שלו.

"כשאני אומר שצריך לספק לילד את הנתונים בהתאמה לגיל שלו, אני מוסיף שצריך להתאים אותם גם לילד המאוד מסויים. זה מצריך מחשבה. איך אני לא מסתיר את האמת ומתאים אותה לבשלות של הילד ולסביבה החברתית והתרבותית שבה הוא מצוי.

"לפני שנים רבות עבדתי עם ילדה שחלתה בצליאק. כששוחחתי איתה היא היתה בטוחה שאלוהים מעניש אותה כי היא עשתה משהו רע. כשאומרת את זה ילדה חילונית זה שונה מאשר אם אומר את זה ילד שלומד בחיידר. החשיבה המאגית פועלת אצל כל הילדים, אבל אנחנו צריכים להסתכל על הפעולה מתוך הבנת הקונטקסט של הגיל של הילד, וגם של הרקע התרבותי".

מהי חשיבה מאגית?
"החשיבה שלנו בשלביה הראשונים היא חשיבה שיש בה הרבה מאפיינים מאגיים. זה אומר שלמילה ולמשאלה יש כוח על המציאות. אם ילד מקלל הורים של ילד אחר, אז הילדים נורא מזדעזעים, ופעם נהגו לומר: 'בלי לקלל הורים', כי התחושה היא שאם את מקללת את אמא שלי 'הלוואי שהיא תמות', למילה שלך יש כוח.

צריך לנסות להתאמץ שבשבועות הראשונים יהיה זמן איכות עם הילדים, כדי שהפרידה מהמצב המאוד אינטנסיבי הזה של להיות ביחד במשפחה תהיה הדרגתית"

"עכשיו תחשבו על הקורונה. יש איזה יצור, זעיר, לא רואים אותו והוא מפיל חללים בעולם ומצליח להפחיד את המבוגרים שסביבי. המחלה הזאת והאופי שלה מעודדים חשיבה מאגית אצל ילדים בגלל שחשיבה מאגית מאפיינת אותם, אבל הם מעודדים חשיבה מאגית גם אצל מבוגרים. ההבדל הוא שאצל לפחות חלק ניכר מהמבוגרים יש גם חשיבה רציונלית והיא מצליחה הרבה פעמים לתת מענה לפחדים שהחשיבה המאגית מעוררת בנו. המבוגרים גם למדו עם הזמן להסתיר לעתים את הפן המאגי, בעוד שלשמחתנו אצל הילד הדבר גלוי ואנחנו יכולים לסייע להם.

"כשילדים מבינים שיש מותר ואסור, וטובים ורעים, הם נוטים לעתים לייחס את הדברים הרעים למשהו רע שהם עשו, כסוג של עונש. אבל אני מזכיר שבחדשות שומעים אנשי דת באיסלאם, בנצרות וביהדות שטוענים שהקורונה נפלה עלינו למשל בגלל קיום של יחסים הומוסקסואליים, וזה מעוגן באידאולוגיה ובאמונה.

"סיפרתן על ילדה בת 4 מהכפר הבדואי בנגב שתולה שום בכל הבית. למה היא תולה שום? כי היא ראתה בטלוויזיה ששום מגרש מפלצות וערפדים. כשילדה כזאת משתמשת בכישוף הזה הוא תואם את גילה ואת החשיבה המאגית שלה, אבל הוא גם מאד תואם את התרבות שבתוכה היא חיה."

"המגבלות מטריפות את כולנו"

כחלק מהחזרה למסגרות החינוכיות, הילדים נדרשים עכשיו לאחריות אישית – להקפיד לשטוף ידיים, לא לגעת בילדים אחרים וכו'. כיצד נכון לתווך להם את ההגבלות?
"ככל שהילדים יותר קטנים צריך לעצב מראש את המציאות באופן שהם לא יצטרכו לעמוד בפיתויים שהם לא יכולים לעמוד בהם. ככל שהכללים יותר פשוטים ובהירים, כך הילדים יוכלו יותר לדבוק בהם ולציית להם. המגבלות מטריפות את כולנו. יש הקלות שסותרות אחת את השניה, פרסומים שונים במקומות שונים, אמצעי התקשורת לא עוזרים להבדיל בצורה מספיק ברורה בין המתווה של משרד הבריאות להחלטות הממשלה, ומאד קשה להבין מה מותר ומה אסור. אם למבוגרים קשה כי הכללים לא מספיק בהירים – מה נדרש מהילדים? לכן, הכללים צריכים להיות פשוטים, ברורים, וצריך לחזור עליהם.

"חשוב גם לעודד בגילים הנכונים את התחושה של הילדים שמעניקים להם תפקיד, שסומכים עליהם. שנותנים להם אחריות ולא מטילים עליהם אחריות. אצל כל ילד יש חלק שהוא פחות בשל, וכשהוא חרד או לחוץ זה מסיג אותו לאחור, ואצל כל ילד יש את החלק היותר בשל שהיה רוצה להיות גדול. אנחנו צריכים להושיט יד לחלק הבשל, שרוצה להיות יותר עצמאי, יותר אוטונומי, שנהנה מלקבל תפקיד, שנהנה מלבצע משימה ולהגיע להישג.

"עם זאת, צריך להבין שאין סיכוי שהם לא יחליקו וימעדו, ולכן לתכנן גם את האופן בו מטפלים במעידות ובמקומות בהם הם לא מצליחים. אם זה יהיה מתוכנן אז גם המבוגרים לא יגיבו באופן אימפולסיבי, בכעס או באכזבה."